פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על שיר השירים ה יג


מליצה:

(יג) "לחיו". אחר שצייר איך ראה והסתכל להוציא את המציאות, יצייר את הדבור שהוא הצווי אשר הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ובזה יש שתי מדרגות. א) הדבור הכללי הנכלל במלת בראשית, שבו נעשה הכל בכח, כמי שזורע זרעים בבת אחת טרם יצמחו, וזה נעשה ביום הראשון שהוציא הכל יש מאין, ב) הדבורים הפרטיים שבו הוציא תולדותיהם כ"א ביומו, כמ"ש במד' משל לזורע ששה זרעים בבת אחת, שהוא במשל שהזרעים הזרועים צמחו ויצאו לחוץ ויפרדו כ"א למינו, שזה היה בששת ימי המעשה. וממשיל הדבור הכללי אל הלחיים שהלחי הוא פנימי נגד השפה, ואמר שלחיו כערוגת הבשם. שהערוגה היא ששה טפחים והם מגדלות מרקחים שהמרוקח הוא המעורב וממוזג כמה תערובות, וכן הי' הכל מעורב בערוגה זו זרוע ובלתי ניכר, והדבורים הפרטים ממשיל אל השפה שהיא חיצונית, ועז"א שפתותיו, שהוא גמר הדבור אז היו שושנים שכבר גדלו הזרועים ויוציאו ציץ ופרח ושושנים, וגם נוטפות מור עובר, שהוא תולדות החיים, (שזה גדר המור שבספר זה כנ"ל כ"פ) ר"ל שאז יצאו מעשה ימי בראשית עד הצמחים והחיים למינם: