נידה מב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וכי תימא דילמא אשתייר אי הכי חיישינן שמא נשתייר מבעי ליה אלא לרבא נמי שהטבילוה במטה ולא קשיא כאן במתהפכת כאן בשאינה מתהפכת ורבא אקרא קאי והכי קאמר כי כתב רחמנא ורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר לה שלא תפלוט בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא בפנים כבחוץ מה נפשך אי שמיע ליה מתניתין לרבנן רואה הויא ולר' שמעון נוגעת הויא ואי לא שמיע ליה מתניתין מסתברא נוגעת הויא לעולם שמיע ליה מתניתין ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה אליבא דר"ש ולטמא בפנים כבחוץ לא קמיבעיא ליה כי קמיבעיא ליה לסתור ולטמא בכל שהוא מאי כי קאמר רבי שמעון דיה כבועלה הני מילי לטמויי בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא בכל שהוא רואה הויא או דילמא לא שנא איכא דאמרי לעולם לא שמיע ליה מתניתא והכי קמיבעיא ליה מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני רואה הויא או דילמא לא גמרינן מסיני דחדוש הוא דהא זבין ומצורעים דחמירי ולא אחמיר בהו רחמנא א"ל רואה הויא אתא שייליה לרבא א"ל רואה הויא אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רואה הויא הדר אתא לקמיה דאביי א"ל כולכו ברוקא חדא תפיתו אמר ליה שפיר אמרי לך עד כאן לא קאמר ר"ש דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא בכל שהוא רואה הויא:
ת"ר הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות בפנים כבחוץ בשלמא כולהו לחיי אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה לא צריכא שירדה לטבול מטומאה לטהרה וכי הא דאמר רבי זירא א"ר חייא בר אשי אמר רב יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה בעלייה טהורה א"ל רבי ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא א"ל זיל שייליה לרבי אבין דאסברית ניהליה וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא אזל שייליה א"ל עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים בבית הבליעה מי דמי
רש"י
עריכהוכי תימא חיישי' שמא נשתייר בה - ומספיקא קא מטמאה א"כ מאי אי אפשר חיישינן מיבעי ליה:
אלא לרבא נמי - דלא אזלה הילכך כל שעה פלטה והא דר' שמעון דיכולה לטבול לשמושה כגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה ודרבא במתהפכת:
ורבא - לפרושי לן קרא אתא דכי כתיב ורחצו במים דמשמע דיכולה לטבול בו ביום כשאינה מתהפכת ל"א מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד הילכך פולטת והולכת מעט מעט אינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת:
רואה הויא - משום ראייה טמייה קרא ומשום נוגעת בשכבת זרע דעד השתא הויא נגיעת בית הסתרים ולא הויא טמאה אלא ביום תשמיש ומגזרת הכתוב וכי פלטה נגעה לבראי ומטמיא:
לסתור - בזיבה בימי ספירה אי רואה הויא סותרת אבל נוגעת לא שאם נגעה בשום טומאה אינה סותרת דהא וספרה לה כתיב והאיכא:
ולטמא במשהו - לראייה לא בעינן שיעורא כדאמרי' במתני' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא אבל נוגע בעי שיעורא כדאמר בפירקין (לקמן דף מג:) איכא למ"ד בכעדשה ואיכא למ"ד כחתימת פי האמה:
אי שמיע ליה - לרב שמואל:
מתניתא - דפליגי רבנן ור"ש לעיל דקאמרי רבנן פולטת שכבת זרע מטמא בפנים כבחוץ ולר"ש דדיה כבועלה:
לרבנן רואה הויא - לענין לטמא בפנים כבחוץ ולר"ש נוגעת הויא:
ואי לא שמיע ליה - אמאי מספקא ליה מסברא נוגעת הויא דהא לא מגופה חזיא אלא מה שקבלה היא פולטת:
ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה - דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבי ליה מיהיה זובו:
כי קא מיבעי ליה אליבא דר"ש - ולטמא בפנים לא מיבעי ליה דהא שמעינן לר"ש דלא מטמיא:
כי קא מבעיא ליה לסתור ולטמא במשהו - מהו מי אמרי' כי אמר ר' שמעון דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ מה בועלה לא מטמא איהי נמי לא מטמאה אבל לסתור ולטמא במשהו לא משוי לה כנוגעת דהא א"נ אמר דיה כבועלה סתרה ומטמאה במשהו כבועלה או דילמא לא שנא דכי היכי דלענין טומאת פנים משוי לה נוגעת לענין משהו וסתירה נמי משוי לה נוגעת:
לעולם לא שמיע ליה - מתני' ודקאמרינן מסברא נוגעת הויא לא היא מסברא לא מיפשט לן דאיכא למימר מדאחמיר רחמנא בבעלי קריין בסיני דכתיב (שמות יט) אל תגשו אל אשה ולא הזהיר על טמא שרץ רואה הויא:
כולכו ברוקא חדא תפיתו - כולכם שמעתם שמועה אחת. תפיתו לשון רוק וחבירו בכתובות תוף שדי בפרק אף על פי (דף סא:):
אמר ליה - אביי שפיר אמר לך:
אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא - דאי נמי דיה כבועלה מטמיא כבועלה במשהו וסתרה כבועלה:
כולן מטמאין בפנים כבחוץ - בראייה ראשונה אבל בשניה ליכא למימר דהא בלא ראייה טמאה היא:
והיולדת - לקמן מפרש:
הזבה ושומרת יום - הכי קאמר בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בבית החיצון בראייה ראשונה:
אי בימי נדה - ילדה וראתה הא תני ליה ואי בימי זיבה הא תני ליה לזיבה:
מטומאה לטהרה - לאחר שבועים וקיימא לן כבית הלל דאמרי בבנות כותים (לעיל דף לה:) ביומי וטבילה תלא רחמנא דלא הוי דם טוהר אלא לאחר טבילה:
ונעקר דם - לבית החיצון ועמד שם יום או יומים:
טמאה - כל זמן שהוא בה וכשיצא בעיא טבילה אחריתי דלא טהרתה טבילה והיינו דתניא יולדת מטמיא בבית החיצון:
טומאה בלועה היא - וקיימא לן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) טומאה בלועה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא הא טומאה בלועה היא ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון דהתם משום ראייה דמאתמול היא וטומאת שבעה ורחמנא אמר בבשרה מכי אתא בבית החיצון הויא ראייה אבל הכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראייה מאתמול איעקר ומאתמול הויא ראייה וראייה דמאתמול לא מהניא לה האידנא דמאתמול הוה להו ימי טומאה והשתא הוו להו ימי טוהר וטומאה בלועה לא מטמיא במגע ובמשא:
אסברית ניהליה - פירשתי לו טעמא:
וכרכיש לי ברישיה - הודה לדברי ונענע בראשו:
בגדים בבית הבליעה - בגדים שהוא לבוש בהן בשעה שנוגע בה אינן טמאין שאין להן טומאת מגע דאמר רחמנא לא יאכל לטמאה בה (ויקרא כב) אין לך אלא מה שאמור בה אכילה ולא מגע ומה היא מטמאה בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה כדכתיב (שם יז) [וכל] נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו וטהר ובנבלת עוף טהור כתיב דנבלת בהמה לא מטמאה בבית הבליעה כדאמר בשמעתין ונבלת עוף טמא נמי לא מטמאה כדאמר בתורת כהנים מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא:
תוספות
עריכהמסתברא דנוגע הויא. ומסיני לא גמרינן דחדוש הוא ולהכי לרבנן נמי איצטריך יהיה דלא גמרינן מסיני אע"ג דבסמוך בעי למימר דאף לר"ש רואה הויא וסתרה:
מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. מאיש לא מוכח דפשיטא דרואה הוי אלא מאשה דמשום פולטת הזהיר רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה:
דהא זבין ומצורעים דחמירי. אף ע"ג דאכתי לא נאמרה פרשת טומאה ושילוח טמאים מ"מ ראוי להחמיר בהן יותר מבפולטת:
עד כאן לא קאמר ר' שמעון כו'. אבל לטמא במשהו רואה הויא וא"ת והא אמר בפסחים פרק אלו דברים (דף סז:) דר' שמעון סבר כר' נתן דזב בעי שיעור כחתימת פי האמה ויליף בעל קרי מזב וא"כ אמאי מטמא במשהו נימא דיה כבועלה וי"ל דרבי שמעון ודאי לא מטמא במשהו והכא ה"ק אפי' למאן דאית ליה כר' שמעון דפולטת ולא מטמאה בפנים כבחוץ מ"מ מטמאה במשהו אי סבר דאיש מטמא במשהו:
בירידה טמאה. הדם טמא דביומי וטבילה תליא רחמנא וטמאה האשה משום נוגע טומאת ערב:
אמאי טומאה בלועה היא. לאביי דאמר בסמוך אותו מקום של אשה בלוע הוי ניחא דקרי ליה טומאה בלועה ולרבא נמי דאמר בית הסתרים הוי י"ל דמיירי בשנעקר הדם מן המקור ולא יצא לבית החיצון והא דמסיק שיצא לחוץ לרבא לא צריך שיצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון דהוי בית הסתרים וטמא במשא ומיהו עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דסבר כאביי דלרבא אמר לקמן דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי:
עשאוה כנבלת עוף טהור. אע"ג דבעלמא לא החמירו בטומאה בלועה הכא גזרו רבנן טפי כדי שלא יבא לטעות ולטהרו על ידי טבילה אפילו כשיצא לחוץ וכי משני הכא נמי כשיצא לחוץ סבר דלא גזרו:
ראשונים נוספים
אלא לרבא נמי כשהטבילוה במטה. ורבא אקרא קאי ופריש דכי כתיב עד הערב לאו במהלכת ולאו במכבדת את הבית דא"כ תיפוק לי משום נגיעת חוץ אלא בשוכבת על מטתה ואינה מתהפכת אבל מתהפכת כל ג' ימים נמי אסור' ולאו מגזרת הכתוב דמשמשת אלא משום פליטה וי"ל דאפילו במהלכת חיישינן שמא נשתייר ולהכי לא אוקמוה לקרא (בהדי) [בהכי] וכי אקשינן אי הכי חיישינן שמא נשתייר מיבעי ליה לאו למימרא דלא חיישינן אלא לומר דרבא לא בכי האי גוונא מיירי.
ולאו מילתא היא דא"כ לישמועינן רבא דעדיפא ולימא כי כתיב בשאינה מתהפכת אבל במתהפכת אפילו מהלכת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שמא תפליט ועוד אי משום חששא דשיור לא מוקי קרא במהלכת לוקמיה משמשת במכבדת שהיא טהורה משיור לגמרי אלא הקרא לא מתוקס בהנך גווני משום דאיכא נגיעת חוץ בפליטה כדפי' רש"י ז"ל.
והא דתנן במסכת מקואות (ח, ד) האשה ששמשה את ביתה ירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאלו לא טבלה תפתר בשלא הלכה ואעפ"כ אם כבדה את הבית מותר' דודאי נפק כוליה. א"נ כשהלכה דפולטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומ"ה צריכה כבוד לטהרות משום נגיעה דשכבת זרע אלא דלית ליה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע שכבת זרע הוי.
הא דבעא מיניה רב שמואל בר ביזנא מאביי. פולטת ש"ז אי רואה הויא או נוגעת. ואסיקנא דלרבנן רואה הויא לכל מילי ואפילו לר"ש נמי לסתור ולטמא במה שהוא רואה הויא משמע לי דפשטין ודאי דלא כרב הונא דאמר בפ' המפלת דאפילו בעל קרי לא סתר אלא משום דא"א לו משום צחצוחי זיבה דמדבעי חתימת פי האמה אלמא נוגע הוי וכ"ש בפולטת דלא מגופ' הויא ואינה מטמאה אלא בחוץ דאית לן למימר למימר נוגעת הויא ולא סתרה דהא אין בפליטה דאשה צחצוחי דם כלל.
וא"ת אי הכי קשיא לאביי היכי פשיטא לר"ש לסתור ולטמא במשהו הויא דהא שמעינן ליה לר"ש דס"ל כר' נתן דאמר זב צריך חתימת פי האמה ואיתקוש ב"ק לזב וצריך נמי חתימת פי האמה כדאיתא בפ' אלו דברים. וי"ל קסבר אביי דבעל קרי אע"פ דצריך חתימת פי האמה רואה הוי ושעורא בעלמא הוא דאצרכיה רחמנא דומיא דזב וכדפרישית בפ' המפלת. ומיהו גבי אשה דליכא למימר תחימת פי הרחם דשיעורא אחרינא הויא במשהו כרוא' דם בזיבה ולא אמרינן בהא דייה כבעלה משום דלא אפשר.
וי"מ דבמשהו דקאמרינן כעדשה דשרץ קאמרינן מ"מ מסקי השתא דרואה הויא.
ויש מחכמי הצרפתים ז"ל שחדשו בה ואמרו כיון שהיא רואה וסותרת יומה בזמן הזה שכל הנשים ספק זבות משוינן להו אשה ששמשה בלילי שבת וראתה בשב' ופסקה טהרה בו ביום או למחרתו אינ' מתחלת ספירתה עד יום ד' בשבת שהוא ג' ימים לאחר שמושה מ"ט דכל ג' ימים פולטת היא וסותר' וקי"ל נמי דשש עונות שלימות מטמאה בפולטת והלכה למעשה הורו והנהיגו הדור בחומרא זו אלא שמתירין בכבוד הבית יפה.
ויש לדקדק אחר דבריהם שאפילו הדבר כן שהפולטת סותרת לבעלה אין לחוש כן במהלכ' שכבר נתפרשה לנו שאם הלכה מותרת בתרומה לערב ואין חוששין שמא נשתייר אבל אם האשה הרגישה בעצמה שפלטה בשני שלה או בג' או בעומדת על מטתה ומתהפכת בכאן יש מקום להורא' זו.
והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל נשאל בהוראה זו ואמר שלא אמרו פולטת סותרת אלא בענין תרומה וקדשים ולענין טהרות אבל לבעלה אינה סותר' שהרי אמרו דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר. וכדתניא מה גורם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' מה גרם לו קריו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר בזיבה מפני שאינו גורם עכשיו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ומצאתי בתוס' שהוזכרה ביניהם סברא זו ודחוה בשתי ידים ולא קבלו אותה כלל.
והרב ז"ל הביא ראיה לדבריו מדתניא ד"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי הספק דאלמא אי לאו חששה דראיה משמשת והולכת ואמאי והא יש לחוש לפולטת שסותרת.
וזו אינה ראיה, די"ל התורה לא חששה לפולטת שאפשר לה שלא להתהפך, וכן זו שהקשו בפ' המפלת בעשרין וחד תשמש לרוחא דמילתא מתרצי משום דמשמע דאסר לה לשמש בכל ענין ואע"פ שלא תתהפך כל היום וכ"ש למאן דסבר נוגעת הויא דצרכינין לאוקומא כר' שמעון וחכמים אף לזה חששו ואסרוה לשמש, א"נ תטהר לתרומה וקדשים ואסרו חכמים לעשות כן שמא תבא לספק ראיה. והכי תניא בהדיא בספרי אחר מעש' תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרו' אבל אמרו חכמים וכו'.
אלא מהא דאמרינן בשלהי בא סימן יום א' טמא ויום א' טהור משמשות שמיני ולילו וד' לילות מתוך י"ח ימים והא הכא דמשמשת ליל ט' והתשיעי טמא וסופרת עשירי ואין חוששין לה ג' ימים משום פליטה. גם זו אינה ראיה למה שכתבנו דמהלכת אינה חוששת לשייר. א"נ במקנחת ומכבדת את הבית.
ובודאי שדברי הרב ר' אברהם ז"ל מכריען בטעמן שכל שאינו גורם אינו סותר ולא מצינו לובן באשה לבעלה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר שלא נתנה דבריה לשעורן וכיון דסתרה לטהרת סותרת לבעלה דנקיים מכל ראיה דטומאה בעינן וקראי נמי דייקי דכתיב ואתר תטהר וביום השמיני תקח לה וכו'. ולפי מדה זו יש שטהורה בשביעי לביתה ובח' (עראי) [היא] סופרת ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כן שהפולטת סותרת יומא לכל דבר אבל רבינו הגדול והגאונים ז"ל לא תששו לכתוב הדבר ובעל נפש יחוש לעצמו.
יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם. פי' רש"י ז"ל לבית החיצון. וק"ל דא"כ היכי אקשי אמאי טומאה בלועה היא דהא אמר רבא לקמן דטומאת בית הסתרים הוה ומטמא במשא שהרי דם נדה מטמא במגע ובמשא.
ואיכא לפרושי דנעקר לאו לבית החיצון משמע אלא רגישה בעלמא שנעקר מן המקור אע"פ שהוא בין השניים ולפנים טמאה ולכך אקשינן טומאה בלועה הוא דע"כ לא אמר רבא בית הסתרים הוי אלא בבית החיצון דהיינו בין השינים לר' יוחנן אבל לפנים בלוע הוי.
וא"ת כי מוקמינן לדר' זירא בשיצא לחוץ נמי אמאי קשיא לן אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה נתריץ נמי ברייתא כגון שנעקר דם לבית החיצון ומטמ' התם במשא.
לאו מילתא היא דהאמרינן דאפילו נעקר קצת מטמא לכשיוצא ולא מהני ליה טבילה ואי לאשמועינן דמעכשיו נמי היא טמאה בבית החיצון כמו שיצא הוה ליה למיתני עקירה ממקומו טומאה בבית החיצון ולא קתני ברייתא הכי אלא אי ברייתא כדר' זירא משמע מינה דלא הויא עקירה דלא להני לה טבילה עד דהוי במקום טומאה דהיינו בבית החיצון. אי נמי ניחא לן לתרוצה אליבא דכ"ע דלא תיקשי לן הניחא לרבא אלא לאביי מאי איכא למימר. ומיהו כי מתרצינן מעיקרא ברייתא דקתני כולן מטמאו' בפני' כבחוץ כי הא דר' זירא מצינן למידק עלה והא דומיא דנדה וזבה קתני והתם בבית החיצון והכא אפילו בפנים אלא אעיקר מילתא דייקינן למיקם אפירושה א"נ דהוה ליה למימר מידי איריא לטמויי בפנים כבחוץ הן שוין. אבל בשיעור מקומן הא כדאיתא והא כדאיתא.
וי"מ פירכא אליבא דאביי ופירוקה נמי לאביי דאמרינן עשאוה כנבלת עוף טהור שמטמאה בגדים בבית הבליעה ומדמי לה אלמא התם נמי טומא' בלועה הוי דאי התם בית הסתרים הוי מאי דומיא הכא בבית הסתרים ודאי מטמיא במשא ובטומא' בלועה לא מטמיא כלל דלא דמיא נמי לנבלת עוף טהור. וזה הדרך ראיתי בתוספות.
ולשון שלי הראשון מחוור ממנו לפי שנבלת עוף טהור מטמא בכל מקום מבית הבליעה ואפילו פנים דהוי טומאה בלועה וכי פליגי לקמי בתחלת בית הבליעה דלאביי ליכא מקום דתטמא בית הבליעה בנבלת בהמה במשא ועוף במגע ולרבא [איכא] היכא נמי דמטמא עוף בבית הבליעה מטמאה נמי בהמה משום משא הא לעוף אין לך מקום בושט ואפילו בלועה דלא ליטמיה ביה דלא יאכל לטמאה אמר רחמנ' כל דאכיל מטמא וברייתא דמסתייע אביי מינ' משום דמשמע דלעולם אין לבהמה טומאה בבית הבליעה ולא משמע להו לדחוקה בסוף הבליעה בלחוד דכתיב בה ולא באחרת.
עשאוה כנבלת עוף טהור. ויש לפרש דה"ק חכמים גזרו על טומאה זו מפני שדרכה לצאת ועשאו' כנבל' עוף טהור ולמיסמך גזירה דרבנן אכעין דאורייתא קאמר שאלמלא שמצינו טומאה בלועה מטמאה בדאורייתא לא הוו גוזרין בהו שמטמא.
הא דבעא מיניה רב שמואל בר חנה בר ביסנא מאביי פולטת שכבת זרע רואה הויא או נוגעת הויא אסיקנא דרואה הויא ואפילו לר' אליעזר: ור"י בעל התוספות ז"ל דקדק מכאן דכיון שהיא רואה, עכשו שכל הנשים ספק זבות אם שמשה ואחר כך ראתה אינה יכולה להתחיל לספור ז' נקיים עד שיעברו עליה שלש עונות שלמות לאחר תשמישה משום דכל שש עונות יכולה לפלוט כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (פו, ב) וכל שהיא פולטת היא סותרת מנינא והילכך עד יום רביעי לשמושה לא תספור. אלא מיהו אם כבדה את הבית יפה יפה הרי היא מונה והולכת מיד וכדכתבי' לעיל.
ור"ת ז"ל כתב דלא הויא רואה אלא פולטת שכבת זרע דזב דמשום צחצוחי זיבה שבו הוא שסותר כדאיתא בר"פ המפלת (כב, א) אבל קרי בעלמא אפילו בבועלה לא הוי משום רואה אלא משום נוגע ודייה כבועלה. ובתוספות הקשו עליו דהכא ודאי משמע דלרבנן לא אמרינן ביה דיה כבועלה ואפילו לר' שמעון לא אמרינן דיה כבועלה אלא לטמא בפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא כשהוא עדיפא מבועלה ורואה הויא.
אבל הראב"ד ז"ל כתב בתשובה שלא אמרו פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לבעלה אינה סותרת והביא ראיה מדאמרינן לעיל דבר הגורם סותר דבר שאינו גורם אינו סותר ותניא מה גרם לו זובו ז' לפיכך סותר ז' קירויו יום א' לפיכך סותר יום א' ואפילו קושי אינו סותר כיון שאינו גורם עכשו כל שכן פולטת שאינה גורמת טומאה לבעלה שאינה סותרת לעולם ועולה. ועוד ראיה מדתניא (סז, ב) ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבוא לידי הספק, דאלמא אי לאו דחיישינן לראיית דם, משמשת והולכת ואינה חוששת לפליטה ואין סברא לומר דלא התירה תורה לשמש אחר טבילה אלא על מנת שלא תתהפך אפילו במטה כלל. ובפרק המפלת נמי אמרינן גבי טועה, בכ"א תשמש, ואין נראה לפרש תשמש ולא תתהפך ולא תזוז ממטתה, ולפי מה שכתבתי אני למעלה דלרבנן א"א שלא תפלוט ואפילו כשאינה מתהפכת כל שכן שיהו דברי הראב"ד ז"ל קיימין שאם כן לעולם אסורים לשמש דהא על כרחין פולטת היא ואם אתה אומר שתסתור אפילו לבעל נמצא בועל זבה למפרע.
ומורי ה"ר יונה ז"ל תירץ דלעולם אחר גמר השימור אינה סותרת דכיון דמקצת היום ככלו ודם נדה אינו סותר אף לב"ש דאית להו שימור באחד עשר כדאיתא בשילהי מכלתין כל שכן דקרי אינו סותר אחר טהרה ועיקר סתירת שכבת זרע אינו אלא משום דלא מיקרו נקיים ואחר שספרה נקיים שוב לא יסתור השכבת זרע. והא דמקשינן בפרק בנות הכותיים (לג, ב) תסתור כל ז' דמשמע דאפילו ספרה כל ז', שכבת זרע סותרתן היינו דוקא ברואה בלילה קודם שימור, דמקצת היום ככולו, אבל לאחר שימור דמקצת היום, פשיטא דלא אלים מדם הנדה לב"ש וכבר הארכתי יותר מזה בפסקי ההלכות שלי בס"ד. ומכל מקום מה שאמר הרב ז"ל שאין שכתב זרע סותרת לבעל הואיל ואינה גורמת שום טומאה לבעל ראיה גדולה היא.
ונעקר ממנה דם: פירש"י ז"ל ונעקר ויצא לבית החיצון והזקיקו לומר כן משום דדומיא דנדה וזבה ושומרת יום נקט דהנך דוקא בבית החיצון. ועוד נראה לו טעם לדבריו מדאקשינן בסמוך מי דאמי התם אין לה טומאה בחוץ האי כי נפיק לבראי ליטמא ופרקינן הכא נמי בשיצא בחוץ ואקשינן יצא לחוץ מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא דמהניא טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי קמ"ל אלמא מדקאמר להדיא יצא לחוץ מאי למימרא שמע מינה דנעקר מגואי ונפק לבית החיצון הוא דאי לא היכי פשי' ליה דביצא לחוץ לאחר טבילה יטמא אדרבה צריכא רבה דדם טוהר הוא אע"פ שנעקר ממקומו קצת כיון שעדיין גואי קאי ועוד מדקאמר מגו דמהני' טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי אלמא האי לאו גואי הוה קאי ולא משמע דאיכא גואי דגואי. על כן הוזקק רש"י ז"ל לפרש שנעקר מבית הפנימי ויצא לחוץ בבית החיצון אבל אם נעקר מבפנים ונשאר עדיין בבית הפנימי טהור דטבילה מהניא ליה.
ואיכא למידק אי הכי מאי קא מקשה ליה ר' ירמיה לר' זירא טומאה בלועה היא דהא אמר רבא בסמוך דאותו מקום של אשה בית הסתרים הוא ולא בלוע ונפקא מינה דמטמא במשא והכא נמי לטמא את האשה במשא י"ל דהכא אליבא דאביי נסיב לה דאמר דבלוע הוי והוי כאלו הקשה הניחא אלא לרבא דאמר בית הסתרים הוי אלא לאביי דאמר בלוע הוי מא"ל וטובא איכא כי האי בתלמודא דמקשה אליבא דלא כהלכתא ודכותה בר"פ האשה שנתארמלה (טז, .) והא אין הולכין בממון אחר הרוב אף על גב דלא קיימא לן הכין אקשינן וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי לא אתו עדים מאי הוי כלומר וניזיל בתר רובא ואע"ג דקיל"ן אין הולכין בממון אחר הרוב ודכוותה בקידושין גבי קדושי' לא נמסרו לביאה (נב, .) והא את וחמור היא ואת וחמור לא קנה. ואע"ג דקי"ל דקנה מחצה ודכוותייהו טובא. ותדע לך דהכא אליבא דאביי נסיב לה מדאמר ליה עשאוה כנבלת עוף טהור ומקום נבלת עוף טהור לרבא בין הסתרים הוי כדאיתא בסמוך אלא שבזו היינו יכולין לומר דאביי ורבא לא איפליגו אלא בתחלת בית הבליעה דרבא קרי ליה לתחלת בית הבליעה בית הסתרים ואביי קרי ליה לכולי מקום נבלת עוף טהור בלוע משום דבברייתא לא אשכחו לה לנבלת בהמה שום מקום בכל בית הבליעה שיטמא כנבלת עוף טהור אלא מיהו נבלת עוף טהור מטמא הוא בכל בית הבליעה ואפילו לפני לפנים והתם ודאי אפילו לרבא הוי בלוע ומינה קא מייתי לה ר' אבין ראיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשוה בתוס'.
והא דאמרינן אבל במתהפכת כל ג' ימים אסורה וכו': לאו דוקא מתהפכת במטה אלא אפי' מהלכת נמי אסורה וכדפרי' אלא דאיידי דאצטריך לאוקומי קרא שהטבלוה במטה ובשאינו מתהפכת דוקא אצטריך לומר אבל מתהפכת במטה דאפי' בהפוך הקל היא פולטת מיד ואסורה כל ג' ימים שמא תפלוט וכ"ש במהלכת ואין לה טהרה גמורה עד שתתכבד.
פולטת שכבת זרע רואה הוי וכו': דעת ר"ת ז"ל דלא מבעיא לן אלא בשכבת זרע דזב שסותר בבועלה יום א' ומשום צחצוחי זיבה אבל בשכבת זרע דטהור פשיטא דלא הויא רואה כלל דאפי' בבועלה אינו סותר ואין דינו אלא כנוגע ודייה כבועלה וגם הראב"ד ז"ל כן סובר שלא אמרי' פולטת סותרת אלא לענין טהרות אבל לא לבעלה דהא אמרינן בפ' בנות כותים דדבר הגורם סותר ושאינו גורם אינו סותר ואפילו קושי אינו סותר לפי שאינו גורם כ"ש פולטת שאינו גורמת טומאה לבעלה שאינ' סותרת כלל ועולה והביא עוד ראייה לדבריו מדתניא ר' שמעון אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק אבל משום פולטת שכבת זרע דשכיח טפי לא חשו וכדמשמע מההיא דטועה דבפ' המפלת ומיהו ההיא כבר דחינא לה התם דשאני התם משום דהויא בשביעי שכבר סתרה ומקצת היום ככלו אבל באמצע לעולם אימא לך דסתרה ואפי' בליל ז' דכיון דלילה לא הוי שמור והיינו דפרכי' בפ' בנות כותים היאך תסתור כל ז' דייה כבועלה אבל אידך דלעיל היתה נראית ראיה יותר אלא דשמעתין לא ריהטא הכי דכיון דנקטוה סתמא משמע דאפילו בשכבת זרע דטהור עסקינן שהיא סתם המשמשת ולגבי בעלה נמי משמע דמיירי כן נראה דעת רש"י ז"ל וכן דעת ר"י ז"ל ואע"ג דבבועלה אינו סותר כדמוכח מההיא דפ' המפלת סבירא לן דכיון דכתב רחמנא יהיה ואינו בבועלה לטמא בחוץ. אף היא אינו כבועלה לסתור ואפי' לר' שמעון נמי נהי דלא הוי כבעולה לטמא בחוץ כבפנים אבל לסתור ולטמא בחוץ הויא רואה ואפשר דאפילו לסתור כל מנינה שהכתוב עשאו לענין זה גרמא מדכתיב יהי' וסוגיא דפ' בנות כותים כרמי בר חמא ליתא וכתב ר"י ז"ל דלפי שיטה זו כל הנשים בזמן הזה שדינן כזבות משום חומר בנות ישראל וכדאיתא בסוף מכילתין כל ששמשה וראתה אעפ"י שפסקה הדם אין בה לסתור אלא לאחר ג' ימים לתשמישה זו שתכבד את הבית שמא תפלוט כל ג' ואפילו במהלכת לפום פי' חדא דלעיל ונמצאת סותרת מנינה ולאו אדעתה.
ונעקר ממנה דם: פרש"י ז"ל שנעקר ממנה דם ויצא לבית החיצון והכין ודאי משמע חדא דהא דומיא דזבה ונדה קתני וכי אמרינן בסמוך כשיצא לחוץ היינו כשיצא לחוץ ממש דפרכי' שפיר יצא לחוץ מאי למימרא דאי כשנעקר בפנים ממש וכי אמרינן יצא לחוץ היינו לבית החיצון הרי אמרינן מאי למימרא דהא טובא קמ"ל שמטמא בפנים כבחוץ אלא ודאי כדאמרן ולהא פי' אתי שפיר מאי דאמרינן מהו דתימא מגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי מהני נמי להאי מכלל דהאי דם שנעקר לאו גואי קאי וא"ת א"כ דבבית החיצון קאי היכי פרכינן עלה דטומאת בית הסתרים היא דהא רבא אמר לקמן באותו מקום וי"ל דהכא פרכינן סתמא אליבא דאביי ודכותא בתלמודא כדכתיב בכמה דוכתי' ואע"ג דלאו אורחיה למעבד הכי אלא על מתני' או מתנית' הכא נמי כיון דאתי לפרושי מתנית' בהא דר' חייא בר אשי אמר רב שפיר פרכינן סתמא אליבא דאביי מיהת.
בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא: פי' שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא כדאיתא לקמן מה שאין כן בבית הסתרים שמטמא במשא מיהת הילכך נהי דרואה ליכא שאפי' היא שופעת הכתוב טהרה בטבילה מ"מ כיון דנעקר קודם טבילה הרי הדם עצמו טמא כדם נדה לטמא במשא.
עשאוה כנבלת עוף טהור: כלו' זו טומאה זרה היא כנבלת עוף טהור.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נידה (עריכה)
ת"ר הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום כולן מיטמאות בפנים כבחוץ פי' המורה בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מיטמיא בבית החיצון בראייה ראשונה ואינו נ"ל לומר גבי זבה ושומרת יום כראייה ראשונה דאפילו בראייה שניה מיטמיא שומרת יום בפנים כבחוץ וסופרת יום שלישי לשני ימים מחמת ראייה זו וזבה גמורה נמי מיטמיא. בפנים כבחוץ לסתור ימי ספירתה ואין לומר בראייה ראשונה אלא גבי נדה דבין חזיא בין לא חזיא מני חזיא ראשונה טמאה שבעה ואי חזיא עוד לאחר שבעה הן ימי זיבה:
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ה (עריכה)
מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. לאו מאיש גמר דא"כ יגמר ממקדש דאחמיר רחמנא לשלח בעל קרי חוץ לב' מחנות כמו זב והתם לאו חידוש הוא אלא גמר אשה מאשה דמטעם פולטת החמיר הכתוב (דבעלי קריין) בסיני שיפרשו ג' ימים מנשותיהן:
דהא זבין ומצורעין דחמירי. פי' שעתיד להחמיר עליהן יותר מבעלי קריין. ע"כ לא קאמר ר' שמעון דייה כבועלה כו' אבל לטמא במשהו רואה הויא וק' מהא דאמרינן בפסחים פ' אלו דברים דר' שמעון סבר כר' נתן דאיצטריך כחתימת פי האמה ויליף בעל קרי מזב וא"כ דייה כבועלה ולא תטמא במשהו וי"ל דלר' שמעון ודאי אינה מטמא' במשהו וה"ק דאפי' סבירא לן כר' שמעון הא דאית ליה לעיל שאינה מטמאה בפנים כבחוץ מ"מ איפשר דס"ל דמטמאה במשהו:
הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום כולם מטמאות בפנים כבחוץ. פרש"י בראיה ראשונה אבל בשניה ליכא למימר דהא בלא ראיה טמאה היא וה"ק הזבה והשומר' יום כלומר בין שראתה ג' ימים בין שראתה יום אחד מטמאה בבית החיצון בראיה ראשונה. ונ"ל דבחנ' דחק דמשכח' לה שפיר נפקותא בזבה דמטמאה בפנים כבחוץ אע"ג דכבר טמאה היא כגון שראתה ביום ראשון וביום שני ונעקר הדם ביום ג' ויצא לבית החיצון ולא יצא לחוץ עד יום ד' דאי לאו דמטמאה בפנים כבחוץ לא הויא זבה שלא ראתה ג' ימים רצופין:
אמאי טומאה בלועה היא. אליבא דאביי קא פריך דאית ליה לקמן דאותו מקום של אשה בלוע הוא. ומי' לרבא נמי איכא למימר דקרי ליה טומאה בלועה משום דאיירי שנעקר מהמקור ולא יצא עדיין לבית החיצון והא דמסיק הכא נמי בשיצא לחוץ לרבא אע"ג דלא יצא לחוץ לגמרי אלא שיצא לבית החיצון לגמרי. ומי' מדקאמר עשאוה כנבלת עוף טהור משמע דס"ל כאביי דלרבא אמרינן לקמן דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוי:
עשאוה כנבלת עוף טהור. ואע"פ שלא החמירו בשאר טמאות בלועות דעלמא הכא גזרו טפי שלא יבא לטהרה ע"י טבילה זו אפי' נגע בה כשיצא לחוץ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה