התורה והמצוה ויקרא יט יא-יד

ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן כג

ויקרא יט יא:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[א] "לא תגנובו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "גניבה שנים ישלם" (שמות כב, ג). למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "לא תגנובו".

[ב] "לא תגנובו" על מנת למיקט. "לא תגנובו" על מנת לשלם תשלומי כפל ולא על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה.   בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב שלא תראה גונב.

לא תגנובו: כבר בארו במכלתא (פר' יתרו) וסנהדרין (דף פו) כי לא תגנב שבעשרת הדברות בגונב נפשות ולא תגנובו דפה בגונב ממון, שהוא דבר הלמד מענינו. ששם מדבר מחייבי מיתות בית דין ופה דבר מחייבי לאוין. ואמרו שבא לאזהרה על גניבה.

אולם אחר שאין לוקין על הגניבה שניתן לתשלומין כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה), הלא יש ללמדו במה הצד מריבית ואונאה כמ"ש בבבא מציעא (דף סא), ועל כרחך שבא ללמד שבכל ענין אסור לגנוב, אף למיקט ואף להנאתו בתשלומי כפל. כי שם "גניבה" יפול בכל ענין שמסתיר מחבירו כמו "ויגנב אבשלום את לב העם" (שמואל ב טו), "מדוע גנבוך אחינו" (שם יט).

ובן בג בג מובא בבבא מציעא (שם עמוד ב) מוסיף שלכן אמרו בלשון רבים ללמד שלא יגנב את שלו מאחר הגנב שבזה יש שני גנבים. ועיין בשאלתות (פר' נח) ובתנחומא שם.

סימן כד

ויקרא יט יא:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ג] "לא תכחשו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "וכחש בה" (ויקרא ה, כב). למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "ולא תכחשו".

"לא תשקרו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כב). למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר "ולא תשקרו".

ולא תכחשו ולא תשקרו: שניהם מדברים אם מכחש בתביעת ממון ונשבע על שקר. ושיעורו ולא תשקרו...ועל ידי כן תשבעו לשקר והוא אזהרה על מה שכתוב "וכחש בעמיתו בפקדון..ונשבע על שקר" שמביא חומש ואשם. ופה בא באזהרה (והגם שלא מצאנו אזהרה על חיוב ממון פירושו שמשם נוכל לאמר שעונש החומש והאשם הוא רק בעד השבועה לבד. למד פה שגם בעד ההכחשה והשיקור בצירוף השבועה נענש, כן פירש בשיטה מקובצת בבא קמא דף קו).

וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן שעא) שמה שכתוב "וכחש בעמיתו" גדר ה"כיחוש" היא בדבר שחברו טוען כנגדו ומכיר בשקרו, כמו "פקדון יש לי בידך" וזה כופר. ומ"ש "ונשבע על שקר" היינו על דבר שאין חברו מכיר בו כגון ערב מים ביין, מי גלוביא בשמן, שפירושו על דבר שיש בו שקר-- רצוני לומר שאין בו כחש, רק שקר. רצוני לומר שאין יכול להכחישו (וכמו שבארנו שם סימן שעה, עיי"ש). ועל זה אמר בספרא פה שמה שכתוב "לא תכחשו" הוא אזהרה למה שכתוב שם "וכחש בה". ומה שכתוב "לא תשקרו" הוא אזהרה למה שכתוב "ונשבע על שקר".

ובבבא קמא (דף קו:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ותנא תונא "וכחש בה". למדנו עונש. אזהרה מנין? ת"ל "לא תכחשו". מאי לאו לעונש ממון? לא! לעונש שבועה. והא מדקתני סיפא ואשתבע, מכלל דרישא בלא אשתבע. דקתני סיפא "ונשבע על שקר". למדנו עונש, אזהרה מנין? ת"ל "לא תשקרו". ומדסיפא דאשתבע, רישא דלא אשתבע. אידי ואידי דאשתבע. כאן שהודה, כאן שבאו עדים. אתי עדים חייב באונסין. הודה משלם קרן וחומש ואשם. עכ"ד.

רב ששת חשב מדקתני בברייתא דספרא שני אזהרות --אחד על "וכחש בה", ב' על "ונשבע על שקר"-- אם כן על כרחך שהאזהרה של "וכחש בה" היא גם בלא שבועה דאם שניהם בשבועה מה הבדל בין מכחש למשקר?! שהגם שבמכחש מכיר בשקרו ובמשקר אין מכיר, מכל מקום הלא חיובם שוה ונלמד אחד מחבירו. ועל כרחך דבמה שכתב "וכחש" היינו שגם קודם שבועה, תיכף בכחש, קמה ליה ברשותו ונעשה עליה גזלן. והגמ' דחה שגם אזהרת "לא תכחשו" מוסב על "ולא תשבעו בשמי לשקר" ורק אחר השבועה נעשה עליה גזלן. ומכל מקום צריך שתי אזהרות כי המכחש שהוא בדבר שיכולים לידע והוא מכחש, הבירור הוא על ידי עדים וחייב באונסין. ובמשקר שהוא בדברים שאי אפשר לדעתם ולא לתובעם ובזה אי אפשר שיבואו עדים רק יצויר שמודה בעצמו בשקרו ובזה חייב קרן וחומש ואשם. ואחר שדרך הכיחוש שיבואו עדין ודרך השיקור שיודה אחר כך ועונשם בלתי שוה, לא נדע אחד מחבירו. והתוס' שם כתבו ומיהו תימה אמאי אומר ברישא וכולי ולפי מה שכתבנו נכון היטב.

סימן כה

ויקרא יט יא:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ד] "איש בעמיתו". אין לי אלא איש באיש. אשה באיש, איש באשה מנין? תלמוד לומר "בעמיתו" מכל מקום.

איש בעמיתו: מבואר אצלינו שכל מקום שבא שם "איש" לסימן המין ממעט אשה. אבל במקום שבא על שם הכללות ורצונו לומר כל איש, אינו ממעט אשה. ואחד מהם הוא אם אומר "איש לאחיו", "איש לרעהו" שפירושו אחד לרעהו. [ובזה לא יצדק לומר "אדם לרעהו" כמ"ש בסדר ויקרא סימן י] בזה אינו ממעט אשה. וז"ש אישה באיש, איש באשה מנין? ת"ל בעמיתו.

וכן אמר בספרא בהר (פרשה ג מ"ט) על "אל תונו איש את אחיו", ושם (פרשה ו מ"ו) על "באחיכם ב"י איש באחיו", ובספרי דברים (פסקא טז) על "בין איש ובין אחיו", עיי"ש.   ועוד אמר בספרי תצא (פסקא רצב) "כי ינצו אנשים"-- איש עם אשה, ואשה עם איש מנין? ת"ל "יחדיו" כי גם "אנשים יחדיו" טעמו איש עם רעהו, ואינו שם המין.

סימן כו

ויקרא יט יא:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ה] "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר"-- הא אם גנבת סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר.

לא תגנובו...ולא תשבעו: הנה כלל מוסד אצלינו שדבר שיש בו חידוש יותר יכתב תמיד באחרונה כמ"ש ויקרא (סימן שטו)^[1] ואם כן היה לו לומר בהפך, להקדים "לא תשבעו" ואף "לא תשקרו..." ויהיה המאמר לא זו אף זו.

וכבר בארתי למעלה (סימן ט)^[2] שלפעמים ידבר להודיע התולדה הנסבבת לפי סדר הסבות ומסובבים. וכן כאן אמר "לא תגנובו" כדי שעל ידי כן לא תכחשו, ועל ידי כן תשקרו, וכמו שבארנו שם עוד דוגמאות לזה.

סימן כז

ויקרא יט יב:

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ו] "ולא תשבעו בשמי לשקר" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא" שיכול אין לי חייבים אלא על שם המיוחד לבד. מנין לרבות את כל הכינויים? תלמוד לומר "בשמי"-- כל שם שיש לי.

ולא תשבעו בשמי: כבר הזהיר על זה בעשרת הדברות, רק שם אמר "לא תשא את שם ה' אלקיך", ומנין לרבות יתר הכנוים?

לכן אמר "בשמי" שכולל כל השמות שיקרא השם בהם, ועיין מה שכתב הרמב"ן בפירושו.

סימן כח

ויקרא יט יב:

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ז] "וחללת את שם אלקיך"-- מלמד ששבועת שוא חילול השם.   דבר אחר: "וחללת"-- נעשה אתה חולין לחיה ולבהמה [ח] וכן הוא אומר "על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו ישבי בה על כן חרו ישבי ארץ ונשאר אנוש מזער" (ישעיהו כד, ו).

וחללת את שם אלקיך: האלהות נודע בין בעולם בין בנפש. הוא נודע בעולם הגדול בשהוא סובב וממלא את כולם ונודע בנפש האלהות שבה חרות המציאות כולו והיא ציור העולם הגדול לכל מחלקותיו, וה' שוכן בה בקדש על נפשות הצדיקים. ועל ידי שבועת שקר מחלל שם הגדול המחיה העולם הכללי. וז"ש ששבועת שקר חילול השם. ועל ידו נעשית גם נפשו חולין ויוצא מגדר המדבר אל גדר החי הגרוע עד שנעשה חולין לחיה ולבהמה וגרוע מהם.

ושניהם מבוארים בכתוב אחד שמה שכתב "על כן אכלה ארץ" היא החילול שנעשה בהמציאות הכללי, ומה שכתב "ונשאר אנוש מזער" רצונו לומר קטן האיכות כי נעשה חולין לחיה ולבהמה.

סימן כט

ויקרא יט יג:

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[ט] "לא תעשוק את רעך"-- יכול אפילו אמר "איש פלוני גבור הוא" והוא אינו גבור, "איש פלוני חכם הוא" והוא אינו חכם, "איש פלוני עשיר הוא" והוא אינו עשיר... תלמוד לומר "לא תגזול". מה גזל מיוחד שהוא של ממון אף עושק דבר של ממון. ואיזה? זה הכובש שכר שכיר.

לא תעשק את רעך: מצאנו פעל "עושק" על התוספות והיתור כמ"ש הרד"ק (ישעיה לח) "א-דני עשקה לי ערבני", פירוש: עניני תוספות ויתור שיוסיף ימיו. וכן בבבא מציעא "עשוק לגבך" שהוא מענין יתור. וכן במדרש קהלת (פסוק "וארא את כל העשוקים") ר' בנימין פתר קריא בחניפי תורה סבורין כל עמא שהוא קריין ולית הוא קריין, תנויי ולית הוא תנויי, עטיף גולתיה ותפילין ברישיה. "והנה דמעת העשוקים"-- אמר הקב"ה עלי להפרע מהן שנאמר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". מבואר מדבריהם שעיקר שם "עושק" בא על היוקר והתוספות יותר ממה שהיא באמת. ומזה נשתלשל על כובש שכר שכיר שמשיב לו שהכסף שרוצה הוא יותר ממלאכתו ושיפעל לו עוד כדי שיווי השכר.

ובבבא מציעא (דף קיא) אמר תחלה ד"לך ושוב" הוה עושק. ואחר כך אמר ד"נתתי לך". ומקשה ואומר ד"אין לך בידי" הוה עושק. הרי יש כמה מיני עושק. ובסוכה (דף ל) על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר פרש"י כובש-- לך ושוב. עושק-- שאינו נותן לו. לפי זה "לא תעשק" במובנו העצמי היא המיקר את מה שרוצה לתת בשכרו כאילו רוצה עבור השכר מלאכה גדולה יותר ממה שפסק. ובמובנו הרחב כולל כל אופן שמחזיק את של חברו בידו.

ואחר שאזהרה זו הוכפלה (דברים כד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", הוה אמינא שפה כתוב סתם מדבר בכל מיני יוקר וכולל גם אם מיקר ומוסיף על חברו לאמר שהוא חכם גבור ועשיר, ומזיק לו בזה כמ"ש "ואראה את העשוקים" כפירוש ר' בנימין הנ"ל. ומשיב ת"ל לא תגזול ר"ל שהוא דבר הלמד מענינו שזה מדה בתורה שמדבר בלאו של ממון כמו גזל שאצלו. ומה שהוכפל במשנה תורה הוא לעבור עליו בשני לאוין כמ"ש בספרי תצא (פסקא רעח) ובבא מציעא (דף קיא) שעובר בחמשה לאוין.

סימן ל

ויקרא יט יג:

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". אין לי אלא שכר האדם, שכר הבהמה והכלים מנין? שכר הקרקעות מנין? תלמוד לומר "לא תלין פעולת" כל דבר.

לא תלין פעולת שכיר: יש הבדל בין שכר ובין פעולה. בשם "פעולה" ישקיף על העסק שפעל ועשה ובשם "שכר" ישקיף על הרווח שהרויח על ידי פעולתו. ושם "שכר" בא בו הפעל שמציין ששוכר וקוצב שכר ידוע על פעולה ידוע ולרוב ישכר על ימים ידועים שמזה נגזר שם "שכיר" שהוא הקנוי קנין שנים. והשכר היא לפי הקצב שלא ישקיף לפי מדת פעולתו רק לפי שהתנה עמו או לפי הנהוג שלפעמים יהיה השכר יותר מן הפעולה לפי הרווח והתועלת שקבל ממנו-- "שכר פרי הבטן" "נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", לא שייך בזה פעולה. אבל "הפעולה" ישקיף מה שפעל ועשה בלבד. האומן יקבל בעד הפעולה והשכיר לזמן יקבל שכר כמו ביעקב "נקבה שכרך עלי", ולא ישקיף על פעולות החלקיות רק על הכלל למשל ששמר הצאן שש שנים והיה שכרו הנקודים שבצאן, מבלי ישקיף על פעולות חלקיות. אבל שילום הפעולה היא להאומן למשל, תפר לו מנעלים ומקבל בעד פעולתו כפי שיווי הפעולה, בין עשה יום אחד או חדש ימים.   ואמר בועז לרות "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה...אשר באת" כי על כל מצוה ומצוה יקבלו שכר כאומן ועל מה שבאת לחסות תחת צל כנפיו היא כמושכרת לו כל ימי חייה, בין תעשה בין לא תעשה, ובעד זה מגיע שכר שכיר. וקרוב לזה ראיתי בפירוש דברי הימים (טו) מהגר"א, עיי"ש.   ובספרי (קרח סימן קכא) "כי שכר הוא לכם"-- אם עבד יטול, אם לא עבד לא יטול. מיכן אמרו: בן לוי שקבל עליו כל עבודת הלוים חוץ מדבר אחד-- אין לו חלק בלויה כי לשון "שכר" היא המושכר על כלל המעשים, לא על פעולה מיוחדת לבד. וכן הלוים אינם כאומנים רק כשכירים לעשות כל מלאכת בעל הבית.

ולפי זה היה ראוי לומר "שכר שכיר" (כמו שכתוב דברים כד יד, טו יח, מלאכי ג ה). ויש מקום לטעות שאינו עובר רק בעד עיכוב פעולת שכיר, לא בעד עיכוב שכרו, אם שכרו שוה יותר ממה שפעל. והשיבו חז"ל שתפס "פעולת שכיר" לרבות שכר בהמה וכלים כי השכר מיוחס רק למי ששכרוהו כמ"ש "כי שכר האדם נהיה ושכר הבהמה איננה" (זכריה ח), "וימצא אניה ויתן שכרה" (יונה א), "ושכר עבדך אתן לך" (מ"א ה). הרי מיחס השכר אל הבהמה והעבדים והאניה, לא אל בעליהם. ואם כן במ"ש "שכר שכיר" לא נכלל שכר בהמתו וכליו. אבל במה שכתב "פעולת שכיר" היא מה שפעל גם על ידי אמצעי שפועל היא העסק, בין בעצמו בין על ידי אמצעי. ואמר (יחזקאל כט) "הנני נותן לנבוכדנצר את ארץ מצרים..ושלל ובזז בזה והיתה שכר לחילו פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים" ר"ל השלל והבזה יהיה שכר חילו ופעולת נבוכדנצר עצמו יהיה מה שארץ מצרים תהיה שלו. ולכן לא אמר "שכרו" כי הוא פעל על ידי אמצעי שהוא חילו. וזה שאמר אין לי אלא שכר האדם...ת"ל "לא תלין פעולת"-- כל דבר. ובבבא מציעא (דף קיא:) כל שפעולתו אתך ר"ל אף שפעל על ידי אמצעי.

סימן לא

ויקרא יט יג:

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[י] "עד בקר"-- אינו עובר עליו אלא עד בוקר ראשון.

ולא תלין...עד בקר: אחר שאמר "לא תלין" לא היה צריך לומר "עד בקר", שדי בפעל "לין" לבד כמו "ולינו ורחצו רגליכם", "וילן שם כי בא השמש". ולפעמים יוסיף "עד בקר" להוציא מקצת הלילה כמו "לא ילין חלב חגי עד בקר" כמו שאמרו בפסחים (דף נט) "עד בקר" הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין אבל פה אי אפשר לטעות, ולמה אמר "עד בקר"?

פירשו חז"ל כי הלינה יאמר לפעמים על לינות הרבה כמו "ובאה ולנה בתוך ביתו" (זכריה ה), "אלין במדבר סלה" (תהלות נה), "וטל ילין בקצירי" (איוב כט) וכמ"ש הרד"ק (ישעיה א) על "צדק ילין בה". ומה שאמרו "מקום לנו ללין" פרש"י לינות הרבה. ולכוונה זו באר "לינו פה הלילה" (במדבר כב), "וילן שם בלילה ההוא" (בראשית לב) וכן הוסיף פה "עד בקר" שאזהרה היא רק על בקר הראשון ואחר כך אינו מוזהר רק משום משהה שכרו, משום שכתוב "אל תאמר לרעך לך ושוב" כמ"ש בבבא מציעא (דף קי:).

סימן לב

ויקרא יט יג:

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

יכול אפילו לא בא ולא תבעו? תלמוד לומר "אתך"-- לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך.  [יא] יכול אפילו המחהו אצל החנוני ואצל השולחני יהא עובר עליו? תלמוד לומר "אתך" לא ילין, "אתך" לרצונך.

ולא תלין פעולת שכיר אתך: שני הלשונות אתך עמך משתתפים במה שמורים המצא דבר אחד אם ואצל דבר השני כמו שאמרו "מחר אתה ובניך עמי"-- במחיצתי (ברכות יב, עירובין נג), "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"-- במחיצתו במחנה לויה (פסחים סז, נזיר מה, סוטה כ). ובסנהדרין (דף יז) "עמך" ואת בהדייהו, "אתך" ואת בהדייהו. וז"ש "אתך"-- פרט לשהמחהו אצל החנוני ר"ל שאז אין השכר אתו רק אצל החנוני. וכן מה שדרשו בבבא מציעא (דף קיא) שרק אם יש לו לשלם שאי לאו כן אין השכר "אתו".

ויש הבדל דק בין "אתו" ובין "עמו". שמלת "עמו" היא מלת השיווי והצירוף אבל מלת "אתו" משתתף גם עם מלת "את" שמורה על הפעול ובזה מורה תמיד שהאחד פועל על האחר והאחר, שהוא "אתו", פעול מאתו וטפל אליו-- "וילן אתו לוט"-- אברהם עיקר ולוט טפל לו (בראשית רבה פ' לא) ואחר כך "ויעל אברם ממצרים ולוט עמו"-- שבחזרתו ממצרים לא היה נפעל מאברהם כי מעצמו רצה לצאת משם.

"וה' אמר לבלעם לא תלך עמהם" (במדבר כב יב) ושם (פסוק כ) "קום לך אתם", וכתיב "וילך בלעם עם שרי מואב"-- שמח בפרעניות ישראל כמותם (רבה פרשה כ). ושם (פסוק לה) "לך עם האנשים ואפס את הדבר...וילך עם שרי בלק". ובמדרש "לך עם האנשים"-- שתלך עמהם (ר"ל שעתה צוה לו ללכת ולא כמתפעל מאתם), "וילך עם שרי בלק"-- כשם שהם שמחים כך הוא שמח ר"ל היה דומה להם בשמחה ולא כנפעל מהם ללכת [ולא בשמחתם על פרעניות ישראל כי כבר הזהירו "אפס את הדבר אשר אדבר אליך"].

ובמדרש רבה (שמות פר' א) "הבאים מצרימה את יעקב"-- השוו ליעקב. דבר אחר: בזכותו של יעקב. תחלה דרש מלת "את" כמלת "עם" ששניהם מורים על השיווי [וכמ"ש בסנהדרין (דף לו:) "עמך"-- בדומים לך, "אתך"-- בדומים לך. וכן הוא בהוריות (ד:), קדושין (עו:), סנהדרין (דף יז), עכו"ם (דף ה)] ואחר כך דרש מ"ש "את יעקב" ולא "עם יעקב" שהיו נפעלים מיעקב, כי באו בזכותו.

ובמכלתא (משפטים דף מט) "כי טוב לו עמך"-- שתהיה טובתו שוה לך. דבר אחר: שתהיה שוה לו. דרוש הא' ממה שמלת "עמו" ו"אתו" מורה השיווי. דרוש הב' מן ההבדל בין "עמו" לבין "אתו", שעמו מורה שאין אחד נפעל מהשני. ועל זה אמר שגם אתה תהא שוה לו.

ובבראשית רבה (פ' עה) "וארבע מאות איש עמו"-- כעמו. מה הוא...כך כל אחד ואחד מהן עשוי על ד' מאות איש.

ועל כרחך גם פה ממה שכתוב "ולא תלין אתך" ולא אמר "ולא תלין עמך" דורש דוקא אם אתה הפועל את ההלנה, לאפוקי אם לא אתה פועל זאת כגון שלא בא לתבוע, שבזה השכר הוא "עמך", לא "אתך".

סימן לג

ויקרא יט יג:

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[יב] "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"-- אין לי אלא שכר יום שהוא גובה כל הלילה. שכר הלילה שגובה כל היום מנין? תלמוד לומר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו).

לא תלין פעולת שכיר: ודבר זה הוכפל בפ' תצא-- "ביומו תתן שכרו". ופירשו בספרא וכן הוא בספרי (שם פסקא רעט) ש"לא תלין" מדבר בשכר יום, ופירשו בגמ' ב"מ (דף קיא) משום דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף ואם כן חל החיוב מששקעה חמה וזמנו כל הלילה כמ"ש "עד בקר". ו"ביומו תתן שכרו" בשכר לילה שזמן התשלומין בבקר וזמנו כל היום כמו שכתוב "ולא תבוא עליו השמש".

סימן לד

שמות כב כז:

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.

ויקרא יט יד:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[יג] "לא תקלל חרש"-- אין לי אלא חרש. מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "ונשיא בעמך לא תאור". אם כן למה נאמר "חרש"? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים.

לא תקלל חרש: דברי הספרא מכוננים על פי דברי הגמרא סנהדרין (דף סו) וכפי פירוש הר"ן בחדושיו שם שפירש שממה שכתב "נשיא בעמך לא תאור" ו"לא תקלל חרש" תפס צד הגדול וצד ההשפלה להורות שאסור לקלל בין החשוב ובין השפל. ומפני שיש לדחות לחרש ונשיא שהם משונים אמר "אלהים לא תקלל" שמיותר, ללמד שעל כולם חייב ושתפס רק דוגמא היותר גדול והיותר שפל, וכן כתב הרמב"ן בפירושו. [ובתוס' סנהדרין שם ד"ה מאי ושבועות לו ד"ה מקלל דרך אחר].

ובשבועות (שם) תפס רק "לא תקלל חרש" כי על ידי שכתוב "ונשיא..לא תאור" ידעינן שפירושו אף חרש שאינו שומע הקללה, וכל שכן השומע. ולכן גם הרמב"ם (פ' ? מהל' ממרים) תפס אזהרה למקלל אביו ולמקלל חברו "לא תקלל חרש" ואינו מוציא רק המת שאינו בחיים. וכפי הלשון שם "חרש" מובנו תאומי-- על הבלתי שומע ועל המחריש ושותק, "ויחרישו העם". ועל כן פרט "ואני כחרש לא אשמע" כי יש חרש שומע.

והרמב"ן כתב ועל פי הפשט הזכיר החרש בקללה שאף על פי שלא ישמע ולא יתקצף אסור וכל שכן לשומעים שיתבייש ויחר להם מאד. ועוד שדרך לקלל החרש ולהכשיל העור שלא יירא מהם. וכן הזהיר על קללת המושלים, הנשיא והדיין, שדרך ההמון להתרעם עליהם כאשר בהשפטו יצא רשע והם במשפט יעמידו ארץ.

סימן לה

ויקרא יט יד:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרשה ב:

[יד] "ולפני עור לא תתן מכשול"-- לפני סומא בדבר. בא אמר לך "בת איש פלוני מה היא לכהונה?" אל תאמר לו כשרה והיא אינה אלא פסולה.  היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו "צא בהשכמה" שיקפחוהו לסטים, "צא בצהרים" בשביל שישתרב, אל תאמר לו "מכור את שדך וקח לך חמור" ואת עוקף עליו ונוטלה הימנו.   שמא תאמר "עצה טובה אני נותן לו!" והרי הדבר מסור ללב שנאמר "ויראת מאלקיך אני ה' ".

ולפני עור לא תתן מכשול: גם העור מובנו תאומיי. בא על עור העין ועל עור הלב. "הוציא עם עור ועינים יש" (ישעיהו מג), "מי עור כי אם עבדי" (שם מב), "צופיו עורים כולם" (שם נו) כולם עורי השכל. וכן "אז תפקחנה עיני עורים" (שם לה), "לפקח עינים עורות" (שם מב) שפעל "פקח" מורה שמדבר בעור השכל כמ"ש במורה (מאמר א' פ"א) ולכן יפרט פעמים רבות שם עורון אל העין-- "ואת עיני צדקיהו עור", "כי השוחד יעור עיני חכמים".

ומבואר אצלינו בהבדל שבין לשון "שימה" ובין לשון "נתינה". שלשון "שימה" יבא על ההכנה, ואם יבא לשון "נתינה" מאדם לאדם פירושו שיתן לו או לפניו בידיעתו ועל שיכין לפניו צור מכשול שלא בידיעתו משתמש בלשון "שימה"-- "ושם לה עלילות דברים", "כשדים שמו שלשה ראשים", "ועל נתיבותי חשך ישים" (איוב יט). ואם מדבר פה מעור העין שמכין מכשול שלא בידיעתו היה לו לומר "לא תשים מכשול". מזה הוציאו לפרש על עור השכל שנותן לו עצה שעל זה יצדק לשון "נתינה" כי יתן לו העצה בידיעתו, רק המכשול נסתר בחבו כמו "ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג), "הבו לכם דבר ועצה" (שופטים כ). ולכן אמר "ויראת מאלקיך" שכבר התבאר בסימן ד כי פעל "ירא" שאחריו מ"ם פירושו מסיבתו ר"ל הגם שאינך ירא אנשים הבלתי יודעים תעלומות לב, הלא אלקים יחקור זאת. וכמ"ש גם לקמן (פ"ז משנה יד), בהר (פרק ד מ"ב, פרשה ו משנה ב), ובקדושין (לב:) ב"מ (דף נח:) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך".

והכותים פרשוהו עור ממש (כמ"ש בחולין דף ג ובנדה דף נז:) וכבר בארנו אמיתת דברי חכמים. ומזה הוציאו גם אם מכשילו בעבירה [כמו שכתוב בפסחים (דף כב), עכו"ם (דף ו ודף כב), ובמו"ק (דף ה ודף יז), ובב"מ ע"ה צ:)].

1. נלע"ד דצריך להגיה כאן 'סימן שיב' כמו שמובא באיה"ש כלל קצט - ויקיעורך
2. צ"ל 'סימן ח' כמו שמובא באילת השחר כלל רא - ויקיעורך