בבא מציעא סא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך תנהו ענין לרבית כסף אאין לי אלא בלוה במלוה מנין נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין ברבית מנין לרבות כל דבר ת"ל (דברים כג, כ) נשך כל דבר אשר ישך רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא דאי כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית כדקאמרת השתא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך והא תנא נאמר נאמר קאמר הכי קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה עכשיו שנאמר קרא ג"ש לא צריך אלא גזירה שוה למה לי לנשך כל דבר אשר ישך דלא כתב במלוה אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה צריכי דאי כתב רחמנא לאו ברבית משום דחידוש הוא דאפילו בלוה אסרה רחמנא ואי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא ואי כתב רחמנא לאו באונאה משום דלא ידע דמחיל חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי הי תיתי לא לכתוב רחמנא לאו ברבית ותיתי מהנך מה להנך שכן שלא מדעת תאמר ברבית דמדעתיה לא לכתוב רחמנא לאו באונאה ותיתי מהנך מה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל ותיתי מהנך דמאי פרכת מה לרבית שכן חידוש אונאה תוכיח מה לאונאה שכן לא ידע ומחיל רבית תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן גוזלו אף אני אביא גזל אמרי הכי נמי אלא לאו בגזל למה לי לכובש שכר שכיר כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה (דברים כד, יד) לא תעשוק שכיר עני ואביון בלעבור עליו בשני לאוין ולוקמה ברבית ואונאה ולעבור עליו בשני לאוין דבר הלמד מעניינו
רש"י עריכה
רבית בכסף מנין - שעובר אף בלאו שני של רבית:
ת"ל - בלוה נשך כסף אם אינו ענין לגופו לחייבו על לאו של נשך שהרי כבר נאמר בראש המקרא לא תשיך ובסופו נאמר כל דבר אשר ישך תנהו ענין לרבית כסף והשתא דשמעינן מלא תשיך בין כסף ובין אוכל אייתרו תרוייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן:
אין לי - שעובר על שני לאוין בין בכסף ובין באוכל אלא לוה:
רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קרא - למיגמר במלוה מן הלוה דבגופו כתיבי כדמפרש ואזיל:
כדקאמרת - נשך קאי אכסף ומרבית אאוכל:
והא תנא נאמר נאמר קאמר - ומגזרה שוה נפקא ליה והיכי פליג אמורא אתנא ואמר דמגופיה יליף:
הכי קאמר תנא אילו לא נאמר קרא - בדרך הנשמע לשניהם אע"פ כן הייתי לומדו בגזירה שוה והשתא גזירה שוה לא צריך להכי:
למה לי לאו ברבית לאו בגזל כו' - ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו:
דאפילו בלוה אסר רחמנא - וגזר עליו שלא יתננו ואיכא למימר חידוש הוא שחידשה תורה בזו ולא שאסר לחסר את חבירו בדרך אחרת דהא אזהרת לוה לאו משום דמחסר הוא:
מה להנך דלא מדעתיה - אונאה לא ידעי ביה גזל על כרחיה שקל:
תאמר ברבית דמדעתו - נותן לו:
שכן אין דרך מקח וממכר - תאמר באונאה שהיא דרך מקח וממכר ויש בני אדם שצריכין לחפץ וקונין ביותר משוויו:
לא לכתוב בגזל ותיתי מהנך - דכי פרכת מה לרבית שכן חדוש. תאמר בגזל אונאה תוכיח מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל. תאמר בגזל דידע ואיכא למימר דמייאש ומחיל רבית תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שמחסרו ממון אף אני אביא גזל:
לכובש שכר שכיר - דלא מטא לידיה ולא מחסר ליה:
תוספות עריכה
אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך. פי' אפילו אי לא כתב אלא לא תשיך לאחיך כסף אוכל הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל ואי כתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל הוי ידעינן נמי רבית כסף ואוכל באם אינו ענין ונשך אוכל אתי לג"ש ונשך כל דבר אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה והויא ג"ש מופנה משני צדדים והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה וכי קאמר נשך באוכל מנין ת"ל נשך אוכל לאו מנשך מפיק אלא מאוכל גרידא דקאי אלא תשיך וה"ק ת"ל נשך אוכל בלוה ובג"ש מפיק ליה במלוה וא"ת כיון דכתיב כל דבר אפילו לרבות עצים ואבנים א"כ כסף אוכל למה לי וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל לא תשיך כלל כסף אוכל פרט כל דבר חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון וכן משמע פרק נערה (כתובות דף מו. ושם ד"ה אתיא) דקתני רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור דאתיא (שומא שומא) [שימה שימה] בעי ר' ירמיה שכרם בקרקע מהו או בפחות מש"פ מהו ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי אלא ודאי פטור ובעי כיון דגמר מרבית מה להלן פטור אף כאן פטור א"ד לא והדאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן התורה:
קרי ביה כספך לא תתן בנשך ובמרבית. וה"נ בפ"ק דע"ז (דף כ. ושם ד"ה אחד) ופרק כל שעה (פסחים דף כא: ושם ד"ה ליכתב) ופרק כל הבשר (חולין דף קיד: ושם ד"ה או) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודריש לגר תתננה ומכור תתננה ומכור לנכרי ואפילו מאן דפליג היינו משום דכתיב או לחלק וא"ת בפ"ק דקדושין (דף לב: ושם) לא בעו רבנן למדרש כר' יוסי הגלילי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן וי"ל משום דאין מפני מיושב אוהדרת ולא תקום אפני זקן והא דאמר התם ורבנן אי כתיב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן כדאמרת היינו משום דאז על כרחך אמרת הכי והא דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף נב. ושם: ד"ה שאת) ה' מקראות אין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם ולא אמר דקאי אלעיל ואלרע היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרת ה"ה ארבית וכיון דקאי רבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן אבל הנך חמש דלמא לא קיימי אלא אלעיל לבד או אלרע וא"ת התניא פרק שני דזבחים (דף כד.) ולקח הכהן מן הדם באצבעו ונתן קבל או זרק בשמאל פסול ור"ש סבר קבל בשמאל כשר ואמר אביי טעם דר"ש דסבר דקרא דאצבעו דמשמע ימין לא קאי אלא אונתן דלאחריו ולא אולקח דלפניו ולתנא קמא קאי אתרוייהו והשתא מאי שנא מהנך ה' דאין להם הכרע וי"ל דהתם פשטיה דקרא משמע דקאי אולקח מ"מ סבר תנא קמא דקאי נמי אונתן דכתיב קרא אחרינא ולקח מדם הפר ונתן על קרנות המזבח באצבעו דהתם קאי אצבע אנתינה וילמד סתום מן המפורש והיינו נמי טעמא דר"ש:
גזירה שוה לא צריך. וא"ת קרא למה לי וי"ל דאין שום אריכות לשון בפסוק אלא שסמך נשך ומרבית זה לזה: אמרי הכי נמי וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא כדאמרינן פרק שילוח הקן (חולין קמא.) ומטעם דאין מזהירין מן הדין הוה מצי למימר לעיל דלא ילפי מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי:
אלא לאו דגזל למה לי לכובש שכר שכיר. וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל (דף נו:) דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול:
לעבור עליו בשני לאוין. וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר וא"ת לקמן בהמקבל (דף קיא:) אמרינן דגזל הכנעני מותר ודריש רעך ולא כנעני וצריכי דאי כתב גזל דלא טרח פירוש דשמא נפלו בירושה או מציאה או מתנה אבל שכר שכיר דטרח כנעני נמי אסור והשתא הא מוקמינן הכא האי לא תעשוק את רעך ולא תגזול כולה קרא בעושק שכר שכיר וי"ל דדריש מדסמיך רעך ללא תגזול ואפקה בלשון גזילה למימר דגזל הכנעני שרי וא"ת והיכי ס"ד למימר דגזל הכנעני אסור דאיצטריך קרא למעוטי הלא בישראל גופיה לא ידענא גזל אלא מרבית ואונאה ורבית שרי בכנעני דכתיב לנכרי תשיך ואונאה נמי דכתיב עמיתך ודרשינן לעיל (דף נט.) עם שאתך בתורה [ובמצות] וי"ל דהוה אסרינן גזל הכנעני מואכלת את כל העמים דדרשינן מהתם בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) שגזל הכנעני אסור דדוקא בזמן שהם מסורים בידך שרי קרא:
עין משפט ונר מצוה עריכה
ד א מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א' והלכה ב:
ה ב מיי' פי"א מהל' שכירות הלכה ב', סמג לאוין קפא, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
מנין לרבות כל דבר: פירוש לרבות כל דבר המטלטל שהוא כעין כסף ואוכל, דאלו קרקע אין בו משום רבית, ואפילו הלוה ה' גפנים טעונות בו', וכדמוכח בכתובות פרק נערה שנתפתתה (מו, א), דאיבעיא להו התם, שכרו בקרקע מהו, כלומר, מוציא שם רע ששכר את העדים בקרקע מהו, ואסיקנא, דאינו חייב עד שישכור בכסף, דגמרינן שימה שימה מרבית, כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך, מה להלן בכסף אף כאן בכסף, אלמא פשיטא להו דרבית לא שייך בקרקע, ושמא נפקא להו מכלל ופרט וכלל, דגבי רבית כתיב (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף וגומר, לא תשיך כלל, נשך כסף נשך אוכל פרט, נשך כל דבר חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר המטלטל אף כל דבר המטלטל, כדרך שאמרו באונאה (לעיל נו), ולפי זה מה שאמרו עד שישכרו בכסף לאו דוקא, אלא בדבר המטלטל ככסף קאמר ולאפוקי קרקע.
ומיהו אפשר לי לומר, דהתם לאו מרבית ממש קא ילפי לה, אלא מההוא קרא דוקא דכתיב ביה שימה גבי רבית, ובההוא קרא כסף כתיב ביה. ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקדושין (סה, ב) דגמרינן עריות מדבר דבר מממון, ומינה אמרינן דאפילו קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת, דילפינן דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ואלו עריות מענין ממון גמרינן, כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת, דהא גבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים, אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון, אלא ממקום שנא' בממון דהיינו על פי שנים עדים, והתם במקום הכחשה היא, ומההיא דוכתא דוקא [הוא] דילפינן מה התם על פי עדים אף עריות דוקא על פי עדים כממון במקום הכחשה. אלא שאם כן הוא הוה ליה למבעי שכרו בכל דבר חוץ מכסף מהו, ומאי שנא קרקע דנקט. והראשון נראה עקר.
הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה: הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהן בשני שמות חלוקין כדאמרינן בנשך ורבית, אלא דאשכח בהו רבא צריכותא בכלהו ולא דמו להדדי הילכך לא מזהרי האי בלאו דאידך. אבל לאו דגזל מוקמינן בכובש שכר שכיר, ולא משום דמייתר, דהא צריך לגופיה ולעבור עליו בשם גזל, אלא משום דכתיב בעניינא דשכיר, ודבר הלמד מעניינו הוא. ובלאו דגנבה הוה ליה למימר דלא אצטריך אלא לעבור עליו בשם גנבה, אלא דמשכח ביה צריכותא בגופיה, הראב"ד ז"ל.
שיטה מקובצת
רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קראי: פירוש לא צריכי ללמוד מן הלוה למלוה דהא במלוה גופיה כתיב את כספך לא תתן לו וגו'. פירוש דלהכי רמא רחמנא נשך ותרבית ביחד בין כסף ואוכל כדי שיהא נדרש על שניהם ודכוותיה דרשינן גבי מפני שיבה תקום וכן גבי לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' דנתינה ומכירה קיימי בין לגר בין לנכרי ומאן דפליג התם היינו משום דמשמע ליה דאו מכור בא לחלק ומאן דפליג בההוא דקימה והידור לא פליג אלא משום דסבירא ליה דלישנא דמפני משמע אקימה דוקא ולישנא דפני משמע אהידור דוקא.
ואם תאמר וכיון שכן מה חידש לנו רבינא בכאן והיכי סלקא דעתיה דתלמודא למפליג עליה דרבינא. יש לומר כיון דבקראי אחריני חילק הכתוב בין נשך לרבית סברינן דהכא נמי כל חד וחד קאי אחבריה קמשמע לן רבינא דהכא נמי דרשינן כדדרשינן בעלמא מכיון דגבי לוה גם כן לא חלק בהם הכתוב. הריטב"א.
דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית כדקאמרת: ואף על גב דעדיין הוה מוקמינן תרי לאוי באוכל דאי ליכא אלא חד לכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך ולשתוק. מכל מקום לאו דרבית לא הוה מצי למימר דקאי נמי אכספך. עד כאן משאנץ.
הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו': הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהם בשמות חלוקים כדאמרינן ברבית דכסף ורבית דאוכל וכל שכן הנך שהן ענינים חלוקים לגמרי. אלא דאשכחן בהו פלוגתא בינייהו ומצריך צריכי הילכך כי מזהרי האי לאו אאידך לא מחייב עליה דלא דמו להדדי ולא ילפי מהדדי. אבל לאו דגזל כיון דאתי מבינייהו אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו בשם גזל הוא. צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר הלמוד מענינו הוא. ובפרק המקבל נמי אמרינן כובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו ואמרינן התם איזהו עשק ואיזהו גזל וקא מפליג להו מהדדי בלישנא בעלמא מיהו בכל ענין עובר עליו בשני שמות הללו.
הא דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן ברבית משום דחידוש וכו' ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דניחול. פירוש פעמים אינו יכול לבא לידי מחילה שאם לא ידע לעולם לא יהיה לו מחילה ועון האונאה במקומה אבל גול ורבית יכולין לבא לידי ממילה. וכל הנך לאוי לאו מלקיות נינהו דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסורא דלאוין קאמרינן. הראב"ד ז"ל.
שכן חדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא: פירוש וזה היה לנו לראיה שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחבוב ממון דאם כן היאך אסריה על הלוה אלא ודאי גזרת הכתוב היא. מה להנך שכן שלא מדעתו. פירוש תאמר ברבית שהוא מדעתו קמשמע לן דאף על גב דמדעתו הוא וידע ומחיל אסור.
ומכאן נראה דלא מהניא מחילה ברבית קודם פרעון דאלו מהניא אין לך רבית שאינו נמחל כדאמרינן הכא דידע ומחיל. ומיהו אם מחלו לאחר שגבאו ממנו המלוה אין ראיה מכאן דהשתא מחילה מדעת שלמה היא שמחל לו תביעת ממון שהיה לו אצלו מה שאין כן במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמחילה דלאחר פרעון מהניא ובשם הגאונים ז"ל כתב דלא מהניא וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהן בלבד ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא ובענין חוב למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו וכן עיקר.
והוי יודע שאף לדברי הרמב"ם דוקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מהניא ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשו להם מחילה לאחר הפרעון כי עבדי לה נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלין בלב שלם ואפילו שלא מחמת שבועה. וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום שזה כמסירת מודעה וגלויי דעתא שנותן באונס ואין צריך לומר דבגט כיוצא פסול. הריטב"א.
כתוב בתוספות בדיבור המתחיל: אלא לאו דגזל למה לי וכו'. ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים וכו'. ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע לאו דמשיג גבול אתי שפיר דלית לן לאוקמא לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין כיון דלא לקי דהוי ניתק לעשה. גירסת תוספות.
לעבור עליו בשני לאוין: פירוש משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכל שכן גזלן דעלמא שהוא בכלל. והכי גרסינן ולוקמיה אגזל. פירוש כפשטו של מקרא. ומאן דגריס ולוקמיה ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעושק מאידך. הריטב"א.
ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף שי"ט וזה לשונו: שאלת ממני אבאר לך דיבור התוספות פרק איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בשני לאוין ואם תאמר לוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו'. עד לקי שפיר. וקשיא לי וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות ויש לומר דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמועינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אף על גב דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מכל מקום הרי ניתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפילו אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי וכן הסכימו רוב המפרשים דלא לקי.
ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמוך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי גוי ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטרכינן ליה דמהיכא תיסק אדעתין דגזלה של גוי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסלקא דעתך אמינא כיון דטרח הגוי יהיה אסור לעשוק שכירותו קמשמע לן רעך ולא גוי וחד רעך קאי אתרווייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן לה דפשיטא דגזל הגוי מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט גוי איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגזל אלא תרווייהו בעושק דלמעט גזל הגוי לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דסבירי להו דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחידושא כדכתיבנא לעיל.
והראב"ד פירש וזה לשונו: אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו. וכל הנך לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן. עד כאן לשונו. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכא תיסק אדעתין דגזל הגוי אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות והנראה לעניות דעתי כתבתי. ע"כ.
כתוב בתוספות ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה. ויש לומר משום דלא לקי וכו' אבל כי מוקמת לה בכובש וכו' לקי. נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה מלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמייתורא דנשך נשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאוי יתירי אי לאו דגלי לן בהדיא דאיכא תרי לאוי בנשך ובמרבית. גליון.
כתוב בתוספות ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דגזל הגוי אסור וכו'. ויש לומר דהוי אסרינן גזל הגוי וכו' והרא"ש תירץ להלן בפרק המקבל דאי לא שרייה קרא לגזל הגוי הוה מוקמינן לא תגזול בגזל הגוי ולא בישראל ללאוי יתירי. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה