התורה והמצוה ויקרא כ יח-כז
ספרא | מלבי"ם על פרשת קדושים | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קיז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[א] "ואיש"-- להוציא את הקטן.
"אשר ישכב את אשה דוה"-- אין דוה אלא נדה שנאמר "והדוה בנדתה והזב את זובו" (ויקרא טו, לג) מכל מקום.
הוספה:[ב] "וגלה את ערותה את מקורה הערה"-- מגיד הכתוב שעשה בה את המערה כגומר.
שאר כל העריות מנין? אמרת, מה נדה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת-- עשה בה את המערה כגומר, אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה את המערה כגומר. לא! אם אמרת בנדה שיש בה טומאה לפיכך עשה בה את המערה כגומר, תאמר בשאר כל העריות שאין בהם טומאה?! לא יעשה בהם את המערה כגומר! תלמוד לומר "כי את שארו הערה" (ויקרא כ, יט). הרי אתה דן מבנין אב מבין שניהם: לא ראי נדה כראי אחות אב ולא ראי אחות אב כראי נדה. הצד השוה שבהן ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת ועשה בה את המערה כגומר אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת נעשה בה את המערה כגומר.
הוספה:[ג] "ונכרתו שניהם מקרב עמם". עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה" (ויקרא יח, יט).
אשר ישכב את אשה דוה: שם "דוה" מורה על זיבת הדם ממנה, בין דם נדות, בין דם זיבה. ומה שכתוב בספרא והדוה בנדתה-- מכל מקום מכוין על הדרוש שבסוף סדר מצורע (פרק ט משנה יב) שתהיה בנדתה עד שתטבול. ולמד משם לכאן לענין עונש גם כן.
ומ"ש "את מקורה הערה" הוא לדעת חז"ל מענין דיבוק כמו "כמער איש ולויות" על נשיקת האבר במקום הערוה. וזה ההבדל בינו ובין "גילה" ר"ל שבכל עריות חייב על גילוי ערוה והנדה אינה ערוה, והיא אשתו המותרת לו. לכן ביאר שהאיסור משום מקור דמיה והוא הערה ודבק שם ולשון זה בא גם כן באחות אב -- "את שארו הערה" -- כדי שנמלד מבין שניהם לכל העריות. שמנדה לבד יש פרכא שיש בה טומאה ואחות אב היא ערוה דשאר ואי אפשר ללמוד ממנה אשת איש, ולמד משניהם. וביבמות (דף נד) ה"ק על זה ומסיק שלמדינן על העריות מהקישא דר' יונה ושאר דאחות אב צריך ללמד שבמ"ה, עיי"ש.
סימן קיח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[ד] "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה"-- אחות אמך בין מן האב ובין מן האם, ואחות אביך בין מן האב ובין מן האם. אתה אומר אחות אמך בין מן האב בין מן האם, ואחות אביך בין מן האב בין מן האם או אחות אמך מן האב ולא מן האם?... והרי הדין נותן: הואיל ואסר אשת אחי אביו ואסר אחות אמו ואחות אביו, מה אשת אחי אביו-- מן האב ולא מן האם, אף אחות אמו ואחות אביו מן האב ולא מן האם... תלמוד לומר "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה"-- אחות אמך בין מן האב בין מן האם ואחות אביך בין מן האב בין מן האם.
"כי את שארו הערה"-- לענין שאמרנו.
הוספה:[ה] "עונם ישאו"-- עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ערות אחות אביך לא תגלה שאר אביך הִוא. ערות אחות אמך לא תגלה שאר אמך הִוא" (ויקרא יח, יג).
ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה: אזהרתן נאמר בפר' אחרי ופה בא לעונש. ויפלא למה נאמר שנית בלשון אזהרה, והיה לו לומר כמו שאמר בכולן "ואיש אשר ישכב את אחות אמו וכולי". ופירשו רבותינו מפני שיש לטעות שדוקא אחות אביו מן האב, לא אחות אביו מן האם, כמו שאשת אחי אביו הוא דוקא אחי אביו מן האב. לכן כפל בלשון אזהרה לרבות גם אחות אביו מן האם. ולכן הקדים פה אחות אמו לאחות אביו ובפר' אחרי הקדים אחות אביו כי תפס הרבותא תחלה, שגם אחות אמו אסור, שבזה אין דומה לאזהרת אחי אביו, שאינו מוזהר על אשת אחי אמו, והוא הדין שאינו דומה לו במה ששם צריך שיהיה אחיו מן האב דוקא.
ומ"ש "את שארו הערה" התבאר ענינו בסימן הקודם.
סימן קיט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[ו] "ואיש"-- להוציא את הקטן.
"אשר ישכב את דדתו"-- באשת אחי אביו הכתוב מדבר. או אינו אלא באשת אחי אמו?... תלמוד לומר "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך הִוא" (ויקרא יח, יד). נאמר כאן "דודתך" ונאמר להלן "דודתך". מה להלן באשת אחי אביו הכתוב מדבר אף "דודתך" שנאמר כאן באשת אחי אביו הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באשת אחי אביו מאמו?... והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחי אביו. מה אחות אמו ואחות אביו-- בין מן האב בין מן האם, אף אשת אחי אביו בין מן האב בין מן האם. ועוד קל וחמר: ומה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו-- אסר מכלל אשת אחיו מאמו, מקום שלא התיר מכלל אשת אחי אביו מאביו דין הוא שלא נתיר מכלל אשת אחי אביו מאמו! תלמוד לומר "דודו"-- נאמר כאן "דודו" ונאמר להלן "דודו". מה "דודו" שנאמר להלן במשפחת אביו הכתוב מדבר אף "דודו" שנאמר כאן במשפחת אביו הכתוב מדבר.
ואיש אשר ישכב את דודתו: הוא מה שהזהיר (בפ' אחרי) "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא" ומבואר מה שאמר פה "דודתו הוא" דוקא אשת אחי אביו שהזהיר שם וקראה שנית מטעם זה בשם "דודתך", לא אשת אחי אמו.
ועדיין יש לומר שמוזהר בין על אשת אחי אביו מאביו, בין על אשת אחי אביו מאמו כמו שבאיסור אחות אמו ואחות אביו שוים מן האם כמן האב. וכן באיסור אשת אח, הגם שהקל באשת אחיו מאביו באין לו בנים, החמיר באשת אחיו מאמו וכל שכן כאן שלא הותר בשום פעם כלל, שיש להשוות אחי אביו מאמו לאחי אביו מאביו.
ולמדו חז"ל שלכן שינה פה ואמר "ערות דודו גלה" ולא אמר "ערות אחי אביו גלה" משום ד"אחי אביו" כולל מן האב ומן האם אבל שם "דוד" לא נקרא רק דוד מן האב, ולא מצינו "דוד" מן האם בתנ"ך. ואב לכולם-- "או דודו או בן דודו יגאלנו" ושם סיים "משאר בשרו ממפשחתו יגאלנו", ומשפחת אם אינה קרויה משפחה (כן פירשו במכות דף יד:). הרי סתם "דודו" רק לאחי אביו מן האב.
סימן קכ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[ז] "חטאם ישאו ערירים ימותו"-- אם יש להם בנים קוברים את בניהם. אם אין להם בנים מתים בלא בנים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצליח בימיו" (ירמיהו כב, כט).
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ערות אחי אביך לא תגלה" (ויקרא יח, יד).
חטאם ישאו ערירים ימותו: ובאשת אחיו אמר "ערירים יהיו". ומפרש מה שכתוב "ערירים יהיו" הוא שאם יש להם בנים ימותו בניהם והם יהיו ערירים. "ערירים ימותו" היינו אם אין להם בנים ישארו כך עד מותם, כן פירשו ביבמות דף ??. ולכן כפל המאמר הזה במשנה ט' שנית.
סימן קכא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[ח] "ואיש"-- להוציא את הקטן.
"אשר יקח את אשת אחיו"-- באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר.
או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאמו? והדין נותן: הואיל ואסר אחות אמו ואחות אביו ואסר אשת אחיו. מה אחות אביו ואחות אמו-- בין מן האב בין מן האם, אף אשת אחיו בין מן האב בין מן האם. תלמוד לומר "נדה היא"-- לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה. מה נדה יש לה איסור ויש לה היתר, אשת אח יש לה איסור ויש לה היתר. ואיזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה היתר? זו אשת אחיו מאביו. אם יש לו בנים, אסורה. אין לו בנים, מותרת.
הוספה:[ט] "ערות אחיו גלה ערירים יהיו"-- אם יש להם בנים קוברים את בניהם. אם אין להם בנים מתים בלא בנים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר "כה אמר ה׳ כתבו את האיש הזה ערירי..." (ירמיהו כב, כט).
עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח, טז).
אשר יקח את אשת אחיו נדה היא: לפי שהתיר אשת אח במקום מצוה פן יחשב לקחתה אף שיש לו בנים תלמוד לומר "נדה הוא"-- שדומה כנדה שפעמים אסורה ופעמים מותרת, כן פירש הראב"ע וכן הוא בפסיקתא זוטרתא. אמנם בספרא דייק מזה שלא ענש רק באשת אחיו מאביו שעל זה ציין "נדה היא" שדומה כנדה שיש לה איסור ויש לה היתר, וכן הוא בירושלמי (פרק כלל גדול). ודעת הגמרא אינו כן, וכבר האריכו התוס' (ריש יבמות) וצדדו בדברי הספרא האלה בכמה פנים, עיי"ש.
סימן קכב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[י] "ואשה אל אחותה לא תקח...עליה" (ויקרא יח, יח) למה נאמר? לפי שהוא אומר "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) שומע אני על אחת מכל העריות האמורות בתורה... תלמוד לומר "עליה". נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן "עליה". מה "עליה" שנאמר להלן ביבמה הכתוב מדבר אף "עליה" שנאמר כאן ביבמה הכתוב מדבר.
אין לי אלא אחות אשתו, שאר כל העריות מנין? אמרת, מה אחות אשתו ערוה שחייבים על זדונה כרת ושגגתה חטאת-- אסורה להתיבם, אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה להתיבם.
הוספה:[יא] אין לי אלא היא, צרתה מנין? תלמוד לומר "לצרור".
צרת כל העריות מנין? אמרת, מה אחות אשה ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת-- צרתה אסורה, אף כל ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת צרתה אסורה. מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף כל העולם.
הוספה:[יב] או אף שש עריות חמורות שאמרו שיהיו צרותיהן אסורות... אמרת, מה תלמוד לומר אחות אשתו? ערוה שחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ומותרת לינשא לאחיו וצרתה אסורה אף כל ערוה שחייבין על זדונה כרת ושגגתה חטאת ומותרת להנשא לאחיו שאין צרה אלא מאח. מכאן אמרו: שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות.
הוספה:[יג] אזהרה שמענו, עונש לא שמענו. תלמוד לומר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה..." (ויקרא יח, כט).
והנה כל העריות שנזכרו בפר' אחרי באזהרה, נשנו בפר' קדושים לענין עונש, מלבד שתי אחיות שנאמרו באזהרה ולא נשנו לגבי עונש. שהגם שכלל כרת על כל העריות במה שכתב "כי כל אשר יעשה מכל התועבות...ונכרתו" וחז"ל נתנו טעמים למה נשנו עריות שעונשן כרת, בכל זאת כפי הפשט יפלא מדוע עזב רק זאת ביחוד? עד שהראב"ע אמר בו סברה שהיה לכבוד יעקב שנשא שתי אחיות (דבר בלתי מתקבל אצל המפרשים אחריו כמו שכתב המהרי"א).
ורמזו חז"ל שבמה שכתב "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה" רומז איסור אשת אח גם כן שקמ"ל שאסורה אף במקום ייבום, אם שתי אחים נשאו שתי אחיות. ולפי זה במה שכתב "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" שר"ל שהיא כנדה, פעמים אסורה פעמים מותרת, רמז גם כן אל מ"ש שגם במת אחיו בלא בנים אסורה אם הוא אחות אשתו, ונכלל בזה גם עונש אחות אשה, עד שפסוק זה כולל שתיהן. וזה כוונת ההמשך של הספרא במ"ש "ואשה אל אחותה וכולי" למה נאמר?.
ועתה נבאר גוף הדרוש. הנה מ"ש "לצרור לגלות ערותה עליה" הם דברים בלתי מובנים כלל. שפשטותם משמע שלא יקחנה להיות בצרה לאחותה ורק "עליה", היינו, על הראשונה. וזה סותר למ"ש "בחייה" שמשמע אף שגרש הראשונה אסור באחותה. והרי בזה לא תהיה צרתה?! ואין זה "עליה"! וגם מלת "עליה" כבר נכלל במה שכתב "אל אחותה". ועל כן קבלו בזה גזירה שוה מן "יבמה יבא עליה" ר"ל שכל מקום שנזכר ביאה או קריבה עם אשה נזכר שימוש מלת "אל"-- "ויבא אליה" ואקרב אליה". ולא מצאנו שימוש מלת "על" אחר ביאה בשום מקום בתנ"ך, רק גבי יבמה שאמר "יבמה יבא עליה" תחת "אליה". ומזה למדו חז"ל שיבא עליה בעל כרחה שזה ההבדל בין שימוש מלת "אל" ובין מלת "על" שאחר פעל "בא". "הארץ אשר אתה בא עליה"-- היינו לכבשה. וכן בכל ביאה אל האשה אמר "אליה" כי היא מדעתה וביבמה אמר "עליה" כי היא בעל כרחה. ולמדו שגם מ"ש "לגלות ערותה עליה" אין כינוי "עליה" על אשתו רק על "אחותה" ופירוש ל"גלות ערותה עליה" כמו לבא עליה, שלא תקח אשה אף לבא עליה בביאה שקונה בעל כרחה כמו ביאת יבמה שבאים עליה, בכל זאת, לא תקח. ותפס "לגלות ערותה עליה" תחת "לבא עליה" ללמד שגם זה היא גילוי ערוה. וז"ש נאמר כאן "עליה" ונאמר להלן "עליה".
ושיעור הכתוב: ואשה אל אחותה לא תקח בחייה, גם לגלות ערותה עליה היינו, שבא עליה בעל כרחה. והוסיף מלת "לצרור" לדרוש שגם צרתה אסורה אליו. ומפרש אופן האיסור של צרתה --"לגלות ערותה עליה"-- היינו בענין יבום שמגלה ערותה בעל כרחה.
וכפי מה שכתבתי בתחלה יש סמך לדרוש זה המקובל בידם ממה שלא נשנה עונש אשה אל אחותה בפ' קדושים וסמכה עם מה שחזר עונש אשת אח שכולל גם מ"ש ב"ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" ולכן רק הדומה לאחות אשה --שאפשר להנשא לאחים-- צרותיהם אסורות, לא שש עריות חמורות מאלו.
וברייתא זו מובאת ביבמות (דף ג:). ואחר הפלפול הארוך מסיק (בדף ח) דערוה לא צריכה קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, וכי אצטריך קרא למשרי צרה שלא במקום מצוה, עיי"ש, ואין להאריך יותר.
סימן קכג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
הוספה:[יד] "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה" (ויקרא יח, כח)-- ארץ ישראל אינה כשאר כל הארץ, אינה מקיימת בעלי עוברי עבירות. משל למה הדבר דומה: לבן מלכים שהאכילוהו דבר שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירות, לכך נאמר "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
[עד כאן הוספות הילקוט בשם תורת כהנים שהתחילו באמצע פרק ט']
ובארו שתפס לשון "קיאה" אצל הארץ ממשל האדם המפונק הבלתי סובל מאכל הבלתי נאות לטבעו ומבטנו יורישנו הטבע על ידי קיאה. כך הארץ מקדושתה אינה סובלת מעשים המתועבים האלה ואי אפשר שיתקיימו יושביה עליה עם המעשים האלה.
בזה נשלמת מגילת עריות אשר נתוספה בספרים ונחזור לדברי הספרא מן פרק ט משנה ד עד סוף סדרא.
סימן קכד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[ד] "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם"-- ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למפשטים.
"ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה"-- אני איני מביא אתכם אלא על מנת לירש, לא ככנענים שהיו שומרי המקום עד שתבואו.
מה שאמרו "ושמרתם ועשיתם"-- ליתן שמירה ועשיה וכולי התבאר בפר' אחרי (סימן קלד).
וממ"ש "אשר אני מביא אתכם לשבת בה" ר"ל שחוץ מהעונשים הנאמרים על היחיד העובר, גדול עונש הכלל אשר יעברו על חוקים האלה שיגרמו גלות לעצמם, והלא אני הבאתי אתכם על מנת "לשבת בה". כי יש תכלית נשגב בישיבתכם בארץ שבזה תשרה השכינה שם וזה היה תכלית בריאת העולם שישכון בתחתונים וינהיג הנהגה נסית מופלאת.
סימן קכה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[ה] "ולא תלכו בחקת הגוי"-- אלו המצריים. "אשר אני משלח מפניכם"-- אלו הכנענים.
"כי את כל אלה עשו"-- מלמד שהיו הכנענים שטופים בדברים האלה. "ואקץ בם"-- כאדם שהוא קץ ממזונו.
ולא תלכו וכולי: אם היה אומר "ולא תלכו בחוקות הגוי" הייתי יכול לפרש על המצריים. לכן הוסיף "אשר אני משלח מפניכם" להודיע שמדבר מן הכנענים שהם היו שטופים בדברים האלה ושבו אצלם כחוקים ונמוסים.
ומ"ש "ואקוץ בם" אין פירושו כמו "ויקץ מואב מפני העם" שפירושו שקץ בחייו, כי "קץ" שאחריו ב' פירושו שמואס בדבר נמאס, וז"ש כאדם שהוא קץ ממזונו.
סימן קכו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[ו] "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם"-- אתם נאים יורשים אותם שאתם פתחתם תחלה. וכן הוא אומר "גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום".
[ז] "ואני אתננה לכם לרשת אותה"-- עתיד אני ליתנה לכם ירושת עולם.
שמא תאמרו "אין לך ליתן לנו אלא משל אחר?!", והלא משלכם היא! והיא אינה אלא חלקו של שם ואתם בניו של שם והם אינם אלא בני חם. ומה טיבן בתוכה? אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו.
ואומר לכם אתם תרשו את אדמתם ואני אתננה וכולי: כפל דבריו לומר אתם מצד עצמכם ראוים אל הירושה הלזו מצד שאתם פתחתם בדבר וגדרתם עצמכם מן הערוה במצרים ועל זה אמר "ואתם תירשו" שכפל הכינוי עם גוף הפעל ר"ל אתם ראוים לזה, וכמו שבארנו גם כן בפר' אחרי (סימן קמט, עיי"ש).
והוסיף שחוץ ממה שאתם ראוים לזה אני "אתננה לכם" ונ"מ שמתנת ה' דבר הקיים לעולם וז"ש עתיד אני ליתנה לכם ירושת עולם.
והוסיף עוד "לרשת אותה" ר"ל שאתם היורשים מצד נחלת אבות כי אתם בני שם. כי הירושה תבא על ב' פנים: על הורקת הרשות על ידי כיבוש כמו "והורשתם את יושבי הארץ" ומזה מ"ש "אתם תירשו את אדמתם". ועל ירושת נחלת אבות. וכדומה לזה בבראשית רבה פרשה א' ההוא דכתיב "כח מעשיו הגיד לעמו" וכולי, עיי"ש.
סימן קכז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[ח] "אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים"-- ראו כמה ביניכם ולאומות! באומות העולם אדם מקשט את אשתו ומוסרה לאחר, אחד מקשט את עצמו ונמסר לאחר.
[ט] "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה"-- צריכים לומר בין פרה לחמור?! והלא מפורשים הם! אם כן למה נאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה"? בין טהורה לך לטמאה לך, בין שנשחט רובו של קנה ובין שנשחט חציו. וכמה הוא בין רובו לחציו? מלא שיער.
[י] "ובין העוף הטמא... אשר הבדלתי לכם לטמא"-- לאסור.
אשר הבדלתי אתכם מן העמים: ר"ל שעל ידי מצות התורה וגדריה וחוקיה נעשה הבדלה טבעיית ביניכם עד שכבר נמנע מטבעכם שתעשו כמעשיהם. למשל, במה שמוסרים גופם ונשותיהם לאחרים למשכב שרחוק שיעשה איש התוריי כזאת.
ומ"ש על "והבדלתם בין הבהמה הטהורה" כבר נשנה בספרא שמיני (סימן קעג) ושם פרשתיו.
ובבהמה הקדים הטהורה מפני שהטהורים מפורשים בתורה ובעוף הטמאים מפורשים, הקדים "בין העוף הטמא".
ומ"ש "אני הבדלתי לכם לטמא" פירושו שיהיו טמאים לאכילה.
סימן קכח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[יא] "והייתם לי קדושים כי קדוש אני"-- כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים. כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים.
[יב] "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו.
ר' אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם "אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה" אבל "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך"? תלמוד לומר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"-- נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
והייתם לי קדושים: כן אמר גם בסוף איסורי מאכלות בפ' שמיני. ושם אומר בספרא גם כן כדברים דפה ופרשתי שם (סימן קסח), עיי"ש.
ובמ"ש "ואבדיל אתכם מן העמים" דרש תחלה מה שכתוב "להיות לי" שרק אז תהיו לחלקי ומושגחים מאתי, ואם לאו תהיו תחת ממשלת אחרים.
וראב"ע דייק מה שכפל זה שנית שכבר אמר "אשר הבדלתי אתכם מן העמים" ופי' "הבדלתי אתכם"-- דבר על ההבדלה הטבעיית בדברים שהם נגד טבע האדם כמו למסור אשתו לאחרים וכדומה. ופה דבר מהבדלה התוריית בדברים שנפשו של אדם מחמדתן וטוב בזה הכובש מן הצדיק הגמור כי בהיות יצרו מסיתו לעבור עבירה והוא כובש יצרו מפני מצות השם נמצא פורש מן העבירה בבחירה וכבישת היצר ומקבל עליו עול מלכות שמים. ועל זה אמר שנית "ואבדיל אתכם מן העמים" על ידי מצות התורה. וכן בפרשה שמיני כפל שם שנית "והייתם לי קדושים" מטעם זה, כמו שבארנו שם (סימן קע), עיי"ש.
סימן קכט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק יב:
[יג] 'איש ואשה'-- אין לי אלא איש ואשה. טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמוד לומר "או אשה".
"כי יהיה בהם"-- ולא הנשאל בהם.
"אוב"-- זה פיתום המדבר משחיו. "וידעוני"-- המדבר בפיו. הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.
[יד] "מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם"-- זה בנין אב כל "דמיהם בם" האמורים בתורה בסקילה.
ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב: כבר בארתי דרך הדרוש הזה שדרשו לרבות טומטום ואנדרוגינוס בפ' תזריע (סימן קיט), עיי"ש.
ומ"ש "כי יהיה בהם"-- ולא הנשאל בהם כי על השואל בא הלשון "ושואל אוב וידעוני" (דברים יח, דה"א י). ועין בתוספות חדשים סנהדרין (פ"ז משנה ז) על מה שתפס לשון "נשאל" ולא "שואל" מפני שהמכשף אינו שומע קולו רק השואל לבד ואם כן המכשף שואל מן השואל מה אמר האוב והשואל הוא נשאל.
ויתר המאמר מבואר למעלה סימן עט? צט? ועיין בר' עובדיה ברטנורא שם גריס והמדבר משיחיו, דתרי מילי נינהו.