פתיחת התפריט הראשי

סימן נהעריכה

ויקרא כז ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

[א] "בני ישראל" מעריכין, ואין העכו"ם מעריכים.  יכול לא יהיו נערכים? תלמוד לומר "איש", דברי ר' מאיר. אמר ר' מאיר, אחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר נערכים אבל לא מעריכים? מפני שריבה מדת הנערכים ממדת המעריכים, שהרי חרש שוטה וקטן נערכים אבל לא מעריכים.

[ב] ר' יהודה אומר, "בני ישראל" נערכים, ואין העכו"ם נערכים.  יכול לא יהיו מעריכים? תלמוד לומר "איש". אמר ר' יהודה, אחר שכתוב אחד מרבה וכתוב אחד ממעט, מפני מה אני אומר מעריכים אבל לא נערכים? מפני שריבה מדת המעריכים ממדת הנערכים, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים.

[ג] אי "בני ישראל", יכול אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות את הגרים ואת העבדים? תלמוד לומר "ואמרת אליהם".

"איש"-- פרט לקטן.   או יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה?... תלמוד לומר "כי יפליא".

"כי יפליא נדר"-- נאמר כאן "נדר" ונאמר להלן (דברים כג, כב) "נדר"; מה "נדר" האמור כאן-- כי יפליא, אף "נדר" האמור להלן-- כי יפליא. ומה "נדר" האמור להלן -- בל תאחר לשלמו, אף "נדר" האמור כאן-- בל תאחר לשלמו.

"נדר בערכך"-- הקיש עירוכין לנדרים; מה נדרים ב'בל תאחר לשלמו', אף עירוכין ב'בל תאחר לשלמו'.


דבר אל בני ישראל איש כי יפליא נדר: כבר התבאר (ויקרא סימן ז) שכל מקום שכתוב "בני ישראל" בא למעט עכו"ם ואף במקום דכתיב "איש", אינו מרבה עכו"ם בשום מקום רק אם כתוב "איש איש" בכפל, כמו שכתבנו בפרק אחרי (סימן ??). אולם, פה ריבה עכו"ם ממלת "איש", ויש בזה טעם.

כי כבר בארנו (ויקרא סימן י) שיש הבדלים בין שם "אדם" לשם "איש"; ששם "איש" מוציא אשה וקטן ולא כן שם "אדם". ו"אדם" מוציא העכו"ם ולא כן שם "איש". ואם כן בכל מקום בא שם "איש" למעט אשה או קטן ואי אפשר לכתוב שם "אדם". אולם פה, אם תאמר שאין העכו"ם בכלל, היה לו לתפוס שם "אדם" שמוציא העכו"ם כי אין צריך פה שם "איש", לא למעט אשה כמו שכתוב "אם זכר..אם נקבה", ולא למעט קטן דהכל תלוי בהפלאה, ואמר בסוף הפרשה "על פי אשר תשיג יד הנודר" -- אף אשה וקטן. ואם כן ממה שכתב שם "איש" מורה שבא לרבות עכו"ם, ו"בני ישראל" בא למעט עכו"ם, כי אינו צריך למעט גרים ועבדים שהם בכלל כמו שאמרו במשנה ג, ואם כן יש כאן ריבוי ומיעוט.

ודעת ר' יהודה שמרבה שעכו"ם מעריך, ורצונו לומר, "איש כי יפליא" כל איש, אף עכו"ם. ומה שכתב "בני ישראל" דוקא, הוא מפני הנערך. ודעת ר' מאיר שעיקר מ"ש דבר אל בני ישראל איש מהם כי יפליא (ר"ל מעריך ולא עכו"ם). ומה שכתב "איש" ולא אדם מפני שאם היה אומר "אדם כי יפליא" היו שני מיעוטים, אחד למעריך ואחד לנערך, לכן אמר "איש" להורות שמיעוט "בני ישראל" בא רק על המעריך, לא למעט נערך. וכל זה מובא בערכין (דף ה). ובמה שכתבנו מיושב קושיית התוס' שם ד"ה יכול.

והנה כפי שיטת הגמ' נזיר (דף סב) שמקשה איש כי יפליא בערכין למה לי? (ר"ל לרבות עכו"ם) והתניא גבי נדרים איש-- מה תלמוד לומר "איש איש"? לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל. אלא "איש" דערכין מבעיא ליה לאתויי מופלא סמוך לאיש. הניחא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא; אלא למאן דאמר דרבנן, "כי יפליא" למה לי? לאתויי מופלא סמוך לאיש דכותי. הניחא למאן דאמר אין הכותים נערכים; אלא למאן דאמר אף מעריכים מאי איכא למימר? אמר ר"א ב"א לאתויי כותי גדול דאף על גב דגדול הוא, א"י להפלות.

לפי זה עיקר שם "איש" בא על המופלא סמוך לאיש וכה יפורש הספרא:  בני ישראל מעריכין ולא העכו"ם וכולי ת"ל "איש" רצונו לומר, אם לא יצטרך "איש" לגופיה נרבה עכו"ם. והדר אמר במשנה ג' "איש"-- פרט לקטן או יכול וכולי, רצונו לומר שבאמת צריך "איש" על מופלא סמוך לאיש (דישראל או דכותי). ועל זה אמר נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר... ואתקיש נדרים לערכין, רוצה לומר, והוא הדין שנלמד מזה שעכו"ם מעריך.

וכבר באר בשיטה מקובצת שם בשם הרא"ש דמה שכתוב בברייתא יכול לא יהיו נערכין? ת"ל "איש" לאו דוקא, כי מה שעכו"ם מעריך ילפינן מנדרים אלא תנא לפום ריהטא נקט האי דרשא לומר דאי לאו דידעינן ליה ממקום אחר הוה ילפינן מהאי קרא, עד כאן דבריו. ולמאן דאמר מופלא סמוך לאיש דרבנן, עיקר קרא לעכו"ם, ולכן התחיל הדרוש בעכו"ם לבאר אליבא דשני הדעות. וסברת ר' מאיר ור' יהודה איזה מדה מרובה מפורש בגמ' ערכין שם, עיי"ש.

ומ"ש (במשנה ג) מנין לרבות את הגרים ת"ל "ואמרת אליהם" התבאר בסדר מצורע (סימן קיט) בטוב טעם באורך.

ומ"ש יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה, רצונו לומר, כי גדר פעל "פלא" היא הבחירה המחשביית ומשתף עם פעל "פלל" שמורה על שפיטת הרעיון בדבר נשגב, ומענין זה בא על התפלה שענינה שפיטת הרעיון ובדידת המחשבה. ומזה הוציא שיוכל לברר במחשבתו למי נדר שאז נדרו נדר.

ומ"ש נאמר כאן נדר רצונו לומר ששם "נדר" מיותר, וכן במה שכתב בפר' תצא "כי תדור נדר". ובא להקיש שם מפה -- שתלוי בהפלאה, ופה משם לענין שעובר על בל תאחר. (ובילקוט גריס מה נדר האמור להלן נדבה עמו... , וכן גרס הראב"ד. ובאמת הכל למד מהיקש זה שהוקש לכל מילי). ומ"ש במשנה ד נדר בערכך הוקש נדרים לערכין הוא טעם אחר שמקיש מיניה וביה.

סימן נועריכה

ויקרא כז ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

[ה] "בערכך"-- להביא ערך הסתום.


נדר בערכך: לפי הפשט כמו "בערכך" [בערֹכך -- ויקיעורך], ובא השם תחת המקור, ר"ל, במה שאתה מעריך נפשות. אך מדוע שינה את המקור בצורת השם?   פירשו חז"ל שהב' היא ב' המין כמו "ויגוע כל בשר בעוף ובבהמה" "לעשות בזהב ובכסף" "לפלא נדר בבקר או בצאן"; ופירשוהו שנָדַר אחת מכל מיני הערכין ולא פרט את הנדר רק אמר סתם. ובארו בערכין (דף ה) שנותן ג' שקלים שהוא הערך הפחות. וזה היינו יודעים מסברה רק שמלמד לתירוץ ראשון שדינו כמפרש ג' שקלים ואינו נדון בהשג יד, שעל ידי שפֵרטו הכתוב מלמד שדינו חלוק ביתר ערכין. ולתירוץ השני אמר בהפך -- שנדון בהשג יד, דהוה אמינא שכמפרש דמי. ועיי"ש ברש"י ותוס'.

סימן נזעריכה

ויקרא כז ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

דבר אחר: "בערכך"-- ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך איבריו.   [ו] או יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו? תלמוד לומר "נפשות".


בערכך: היה לו לומר "בערך", בלא כינוי, אחר שמוסב על כלל מיני ערכין. ופירשוהו כי "ערך" כולל כל דבר הנישום ויש לו שיווי, ויצויר גם באבר אחד -- ערך יד או ערך רגל. אבל "ערכך", בכינוי, מציין ערך כל האיש, לא חלקיו. ובכל זאת ממה שכתב "נפשות" שעיקרו בא על נפש החיונית מלמד שהדבר שנפשו תלוי בו הוא עיקר בערכין.

ובגמ' שם אמר והא אפיקתיה לערך סתום? 'ערך' "ערכך". רצונו לומר, דרוש אחד מן הב', ודרוש הזה מן כ"ף הכינוי, וכמו שפירשנו.

סימן נחעריכה

ויקרא כז ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

"נפשות"-- ולא המת.   אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס? תלמוד לומר 'והעמיד..והעריך'-- את שיש לו 'העמדה' יש לו 'הערכה', ואת שאין לו 'העמדה' אין לו 'הערכה'.

  • [ז] דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?    שיכול אין לי אלא אחד שהעריך את אחד; אחד שהעריך את מאה מנין? תלמוד לומר "נפשות".
  • [ס"א דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?]    שיכול אין לי אלא איש שהעריך את האיש והאשה; אשה שהעריכה את האיש והאשה מנין? תלמוד לומר "נפשות".
  • דבר אחר: מה תלמוד לומר "נפשות"?    שיכול, כל שהוא בכלל דמים יהיה בכלל עירוכין; מנוול ומוכה שחין שלא היו בכלל דמים לא יהיו בכלל עירוכין... תלמוד לומר "נפשות".


נפשות: לא מצאנו בשום מקום שם "נפשות" בלשון רבים סתם על המתים, אם לא שיאמר "נפשות מת" (אבל בלשון יחיד מצאנו "טמא לנפש" וכדומה). ואם כן מלשון "נפשות" נוכל להוציא את המת. אבל מזה לא נוכל להוציא גוסס. לכן כתוב 'והעמיד...והעריך' ומשם למדינן שצריך שיהיה בכלל העמדה ואתמעט משם גם מת, גם גוסס. ואם כן "נפשות" מיותר. (וזה פירוש משנה ו), רצונו לומר, מ"נפשות" מוציא מת ולא גוסס, לכן כתוב 'והעמיד..והעריך' למעט מת וגוסס.

ואמר במשנה ז שצריך "נפשות" [כי על מה שדרש בסימן הקודם לרבות דבר שהנשמה תלויה בו היה יכול לומר "נפש" בלשון יחיד, כן פירשו בגמ' ערכין (דף ה)] לרבות אף העריך רבים. וכן ממלת "נפשות" ידעינן שאין הבדל בין אם הנערך איש או נשים. (והגם שעל איש שהעריך אין צריך קרא דמפורש אומר 'והיה ערכך הזכר..ולנקבה', הייתי טועה באשה שהעריכה איש; דהגם שידעינן שערכין נוהג גם באשה כמ"ש ממה שכתוב "על פי אשר תשיג יד הנודר", הייתי אומר דוקא אם העריכה אשה).

עוד ידעינן מזה שאין מביטים על הגוף הנערך אם שוה דמים אם לאו, רק על הנפש והחיות שבו אף מנוול ומוכה שחין, כי לשון "נפש" מגביל נגד הגוף כמו שכתוב (ישעיהו מט, ז) "לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי", "אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ" (ישעיהו נא, כג), וכמו שפירשנו בפירושנו שם.

ובגמ' אומר על ב' הדרשות האלה שקולות הם ויבואו שניהם, רצונו לומר, שהכל נשמע ממלת "נפשות".

סימן נטעריכה

ויקרא כז ג:
וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

[ח] "והיה..." מה תלמוד לומר? שיכול, כל שהוא בכלל עירוכין יהיה בכלל דמים; טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש שלא היה בכלל עירוכין לא יהיה בכלל דמים... תלמוד לומר "והיה...".

[ט] 'זכר'-- ולא טומטום ואנדרוגינוס.  יכול לא יהיו בכלל איש אבל יהיו בכלל אשה? תלמוד לומר "ואם נקבה היא"-- זכר ודאי ונקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.


והיה ערכך הזכר...והיה ערכך: הוא כפול. ופירשו חז"ל שבא לדיוק, שרק בערכין יש תנאים אלה --שיהיה זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס ושיהיה מבן חדש ומעלה-- אבל לענין דמים אין צריך תנאים אלה. ובגמ' מפרש שהוא לענין שנידון בכבודו, רוצה לומר, אם נדר בדבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו, כמ"ש בערכין (דף יח). והוא הדין לענין טומטום ואנדרוגינוס ופחות מבן חדש בדמים.

וכבר בארתי (ויקרא סימן כב באורך) שסתמא דספרא סבירא ליה שממלת "זכר" לבד אי אפשר למעט טומטום ואנדרוגינוס, רק פה ממעטם ממה שכתוב "הזכר", בה' הידיעה, שמורה זכר ודאי, עיי"ש באורך.

סימן סעריכה

ויקרא כז ג-ז:
וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל.

וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים.

וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף.

וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

ומנין ששנת ששים כלמטה הימנו? תלמוד לומר "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר"-- מלמד ששנת ששים כלמטה הימנו.

[י] אין לי אלא שנת ששים; שנת עשרים ושנת חמש מנין?   ודין הוא! חִייב שנת ששים וחִייב שנת עשרים ושנת חמש; מה שנת ששים-- כלמטה, אף שנת חמש ושנת עשרים-- כלמטה הימנה.  [יא] הין! אם עשית שנת ששים כלמטה הימנו להחמיר; נעשה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה הימנו להקל?!   תלמוד לומר "שנה" "שנה" לגזירה שוה; מה "שנה" האמורה בשנת ששים-- כלמטה הימנו, אף "שנה" האמורה בשנת חמש ושנת עשרים-- כלמטה הימנו, בין להקל בין להחמיר.

ר' אליעזר אומר מנין לחדש אחד ויום אחר החדש הרי הוא כשנת ששים? תלמוד לומר "ומעלה". נאמר כאן "ומעלה" ונאמר להלן (במדבר ג, מ) "ומעלה": מה "ומעלה" האמור להלן-- חדש אחד ויום אחר החדש, אף כאן-- חדש אחד ויום אחר החדש.  [יג] אין לי אלא לאחר ששים; אחר חמש, אחר עשרים מנין?  ודין הוא! חייב אחר ששים וחייב אחר חמש ועשרים: מה אחר ששים-- חדש אחד ויום אחד אחר החדש, אף אחר עשרים-- חדש אחד ויום אחד אחר חדש.


מבן עשרים..ועד בן ששים שנה: כבר בארנו (תזריע סימן פא) שמלת "עד" לפעמים עד ועד בכלל ולפעמים ולא עד בכלל. ובמקום שציין שני הגבולים-- "מן...עד", דעת רבי שעד בכלל, ולחכמים הדבר מסופק כמו שאמרו בערכין (דף יח).  אולם פה יסופק גם לרבי, כי אם נאמר שבן עשרים שייך למעלה ממ"ש "מבן עשרים..עד בן ששים" ולרבי שני הגבולים בכלל, הלא ממה שכתב "מבן חמש עד בן עשרים" מבואר שעשרים שייך למטה!

אולם זה נלמד ממה שכתב "ואם מבן ששים שנה ומעלה", שמלת "ומעלה" מציין השנה שאחר ששים, ושנת ששים שייך למטה. ויש הבדל בלשון בין "ומעלה" ובין "והלאה"; שמלת "והלאה" מציין מן היום ההוא והיום בכלל, ומלת "ומעלה" מציין רק אחר הזמן ולא הזמן בכלל.   שכן במה שכתב "מיום השמיני והלאה ירצה" היום השמיני בכלל [ועיין מה שכתבנו (אמור סימן קכו)]. וכן "והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים" (יחזקאל מג, כז), "וידעו בית ישראל כי אני ה' אלהיהם מן היום ההוא והלאה" (יחזקאל לט, כב), "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (שמואל א יח, ט) -- בכולם היום בכלל. אבל כשאמר "ומעלה" אין היום בכלל. [ועיין מה שכתבנו בפירוש שמואל א (ל כה) לפרש דברי המדרש על מה שכתוב "וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"].

והנה עדיין יש לפרש שרק שנת ששים נחשב למטה, לא שנת חמש ושנת עשרים שהוא להקל. על זה אמר (במשנה יב) שלמדינן גזירה שוה "שנה" "שנה"; רצונו לומר, כי למה כפל שם "שנה" בכל פעם? וכבר בארנו (תזריע סימן יד) ובכמה מקומות ששם הכפול ללא צורך בא להקיש, ומקיש שנת עשרים לשנת ששים.

ודעת ר' אליעזר דהאי "ומעלה" הוא חדש יתר על ששים. והנה ר' אליעזר סבירא ליה בראש השנה (דף י) ובנדה (דף ??) דשלשים יום בשנה חשוב שנה. וע"כ חדש אחר שנת הששים נחשב לשנה הבאה, ומה שצריך חדש למד מגזירה שוה ממה שכתוב "פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה" ושנת עשרים למד "שנה" "שנה" בגזירה שוה.

סימן סאעריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

[יד] "ואם מך הוא מערכך"-- אם הוא עני מליתן ערך.


ואם מך הוא מערכך: רוצה לומר, אף שאינו מך מצד עצמו, רק ביחוס הערך שאין לו חמשים שקל רק פחות. וכבר בארנו (בהר סימן [עא?]) ששם "מך" הוא לפי הענין, עיי"ש.

סימן סבעריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

"והעמידו לפני הכהן"-- להוציא את המת.  אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס? תלמוד לומר 'והעמיד...והעריך'-- את שיש לו 'העמדה' יש לו 'הערכה', ואת שאין לו 'העמדה' אין לו 'הערכה'.


והעמידו: קאי על הנערך, דהא אינו מעריך את המעריך, רק את הנערך, ויען שהכתוב מדבר במעריך את עצמו תפס לשון "והעמידו" על הנודר שהוא עצמו הנערך.

וממה שכתב "והעמידו" מבואר שצריך שיוכל לעמוד, וכבר בארנו (ויקרא סימן פא) שיש פעלים רבים שמשמשים על שהפועל יהיה מוכן לעשות, לא שיעמד דוקא רק שיהיה ראוי לעמוד, וכל הראוי לבילה וכולי.

ומה שאמרו אוציא את המת.. יבואר על פי שנאמר למעלה (סימן נח) שממה שכתב "נפשות" הייתי מוציא את המת, רק כיון שהייתי ממעט את המת ולא הגוסס לכן צריך 'והעמיד..והעריך' והשתא ממעטינן מת וגוסס ואייתר "נפשות" לדרשה שלמעלה. וזה שאמרו והעמידו-- להוציא את המת, וקשיא ליה, הא נוציא זה מנפשות? והשיב, אוציא את המת ולא הגוסס? ת"ל 'והעמיד והעריך' וכולי ואם כן אייתר "נפשות", וכמ"ש בערכין (דף ה:).

סימן סגעריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

[טו] יכול אפילו אמר "ערך של פלוני עלי" ומת, יהיה פטור? תלמוד לומר "יעריכנו"-- אפילו מת.


והעריך אותו..יעירכנו: למה כפל פעל "יעריכנו"? והתבאר אצלי שאם בא פעל הראשון בתנאי וכפלו שנית בלא תנאי, רוצה ללמד שתנאי הראשון אינו בדוקא, כמו שאמרו "ישרף"-- אף על פי שאין עצים, וכדומה. וכן תחילה התנה 'והעמיד..והעריך' ומוסיף "יעריכנו" -- אף בשאינו ראוי להעמדה. והיינו אם מת אחר כך, וכן הוא בערכין (דף כ).

סימן סדעריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

"והעריך אֹתו הכהן"-- שלא יתן אלא בזמן הערך.


והעריך אותו: חק מוסד שכל מקום שבא מלת "אותו" בא לדייק, שהיה לו לומר "והעריכו", בכינוי, ומלת "אותו" תופס גוף הפעול -- רק אותו יעריך; רצונו לומר אותו הגוף שהיה בשעת הנדר, לא אם נשתנה ערכו שעתה נעשה יותר מבן עשרים, לא יתן רק כמו שהיה בזמן הערך כמו שאמרו בערכין (דף יז, יח).

סימן סהעריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

"על פי אשר תשיג יד הנֹדר"-- לא יד הנידר; בין איש בין אשה בין קטן.

מכאן אמרו: הישג יד בנודר, והשנים בנידר, והערכין בנערך, והערך בזמן הערך.


על פי אשר תשיג יד הנודר: מבואר שהולכים בתר הנודר -- עני שהעריך עשיר נותן ערך עני, וכן בהפך. שלא נאמר כמו שבשנים אזלינן בתר הנידר, כן לענין השג יד. ומה שכתב "יד הנודר" משמע אף אשה וקטן שלא תאמר איש דוקא, דהא לא אמר "איש הנודר".

ומה שאמר מכאן אמרו הוא משנה בערכין (פרק ד) ורוצה לומר לענין השג יד אזלינן בתר הנודר והמעריך, ולענין השנים בתר הנערך, ולענין קצב הערך דזכר ונקבה בתר הנערך. וכן אזלינן בתר זמן הערך (כמ"ש בסימן סד). ותפס תחלה "נודר" ו"נידר", כלשון הכתוב -- "על פי אשר תשיג יד הנודר".

סימן סועריכה

ויקרא כז ח:
וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת בחקתי פרשה ג:

"יעריכנו הכהן"-- בנין אב לכל הנערכים שיהיו בכהן.


יעריכנו הכהן: למה אמר שנית שם "כהן"? פירשוהו חז"ל שבא לדרוש לעשותו מאמר כולל בפני עצמו-- לומר שלא לבד ערך זה רק תמיד הכהן יעריך. וכן פירשו (אמור סימן קנז) על "יניפנו הכהן" בנין אב לכל התנופות", עיי"ש.