פתיחת התפריט הראשי

סימן קיאעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[יא] "ישראל"-- אלו ישראל. 'גר'-- אלו הגרים. "הַגָר"-- לרבות נשי הגרים. "בתוכם"-- לרבות נשים ועבדים.  [ב] אם כן למה נאמר "איש איש" לרבות? לפי שנאמר "אשר יצוד", אין לי אלא הצד. לקח, ירש, ניתן לו במתנה מנין? תלמוד לומר "איש איש".

אין לי אלא צד. נִצוד כמו אווזין ותרנגולים מנין? תלמוד לומר "צֵיד"-- מכל מקום.   אם כן למה נאמר "אשר יצוד"? אמר רבי, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו.


איש איש מבית ישראל...אשר יצוד ציד חיה: כל מקום שכפל שם "איש" בא על הכללות ורצונו לומר כל איש ואיש. אולם פה שבאר בפירוש כל פרטי האנשים-- גרים ועבדים ונשים [כמו שכתב (במשנה א) גר-- אלו הגרים, "הגר"-- לרבות נשי הגרים וכולי ובארתי לימודים אלה למעלה (סימן עה) על פי יסודי הלשון] יקשה למה נאמר "איש איש"?

פירשו (במשנה ב) שבא לרבות לקח ירש ניתן לו במתנה רצונו לומר כי שם ופעל "ציד" בדרך הדיוק יבא על הניצוד על ידי מצודה כמו "איש יודע ציד" "וצא השדה וצודה לי ציד [צידה]" ומשתתף עם שם "מצודה", ועם פעל "צדה" מנחי ל"ה המורה על המארב שאורב עליו מן הצד כמו "אשר לא צדה". אולם בדרך ההרחבה בא על הכנת המזון והצרכים בכלל-- "הכינו לכם צידה" (יהושע א), "זה לחמנו חם הצטידנו אותו מבתינו" (שם ח), "ביום מכרם ציד" (נחמיה ) שפירושו מיני מזון. "ולתת להם צידה לדרך" (בראשית מב כה) שהוא מענין הכנה והזמנה. ומזה הענין פה וזה ידעינן ממה שכתב "איש איש" שפירושו כל איש, אף שאינו יודע ציד. ולימד שפירוש "אשר יצוד" אשר יזמין וכמ"ש רבי למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זו [וכמ"ש בחולין (דף פד) ועיין בתוספתא פרק ד מ"י דערכין]. וז"ש לקח ירש וכולי מנין ת"ל איש איש ר"ל כי אם פירושו הצד דוקא, הלא לא כל איש יודע ציד! וכן אמר בספרי (שופטים פסקא קצד ופסקא קצה, מובא בסוטה דף מג) "מי האיש אשר בנה בית"-- אין לי אלא בנה. לקח ירש ניתן לו במתנה מנין? ת"ל "מי האיש". וכן אמר שם על "מי האיש אשר נטע כרם" ור"ל דאחרי שאמר "מי האיש" שהוא שם הכללות --כל איש ואיש-- ולא כל איש יודע לבנות ולנטוע ועל כרחך שמה שכתב "אשר בנה" "אשר נטע" הוא לדוגמא והוא הדין לקח וירש וצריך לדרוש אשר שדרש שם.

וכבר בארנו (בסדר ויקרא סימן יז) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל בא לדרוש, כי השם מורה על דבר שישנו במציאות וכבר שמו עליו כמ"ש "יומת המת"-- המת מעיקרא, "יקריב קרבן"--שיוקדם הקדשו להקרבתו ר"ל מה שהוא קרבן מכבר. וכן במ"ש "יצוד ציד" היינו אף דבר שהוא נצוד ומוכן מכבר כגון אוזים ותרנגולים. ובילקוט יש גירסא אחרת, עיי"ש.

סימן קיבעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ג] "עוף"-- יכול אף עוף טמא במשמע? תלמוד לומר "חיה". מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים-- יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים-- יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים! תלמוד לומר "אשר יֵאכל"-- יצא עוף טמא שאינו נאכל.


ציד חיה או עוף אשר יאכל: הוסיף "אשר יאכֵל" להוציא הטמאים. והנה מבואר אצלינו (באילת השחר כלל קנט) ששני שמות הבאים כאחד יש להם דימוי זה לזה וזה שורש לדרושי ההיקש בכל מקום כמו שכתוב "כל חלב וכל דם"-- לאקושי חלב ודם, "כל שאור וכל דבש"-- להקיש שאור לדבש, וכן רבים. ואם כן הלא נוכל לדעת זאת על ידי שנקיש עוף לחיה שמטמא בגדים ר"ל שנאמר שאחר שאמר אחר כך "והנפש אשר תאכל...וכבס בגדיו" שמוסב על נבלת חיה ועוף שהזכיר למעלה, וזה דוקא בעוף טהור. והשיב שיש לומר בהפך שיהיו דומים בענין הצידה כמ"ש "אשר יצוד" שתדמה לחיה שאינה באם על הבנים וזה דוקא בעוף טמא, לכן אמר "אשר יאכֵל".

סימן קיגעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ד] אין לי אלא עוף הנאכל. חיה הנאכלת מנין? תלמוד לומר "חיה או עוף אשר יֵאכל". "חיה"-- משמע בין מרובה בין מועט. "עוף"-- משמע כל עוף, בין מרובה בין מועט.   מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. מאה עופות במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם.


ציד חיה או עוף אשר יאכל: דע כי כשפעל אחד מסופר משני פועלים או שני פעולים זכר ונקבה, כשהאחד עיקר יבא במין ומספר השם שהוא עיקר, אף שהיא נקבה כמו "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי", "ותשר דבורה וברק", "ותאכל היא והוא", וכן "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", "ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוינה" [בני השפחות היו קטנים] "ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו" [היא היתה עיקר בהגשה וטפלה בהשתחויה]. ולרוב יבא בלשון זכר על שהזכרים הם העיקר לרוב אבל במקום שאין תלוי בפעולה יבא בלשון רבים וכמו שאמרנו בפר' תזריע (סימן קיח). ואם בא הפעל בלשון יחיד נופל על הדבק, אם ראשון ואם אחרון [וכן בשני שמות הנסמכים זה אל זה-- "קול דמי אחיך צועקים" "קול שמועה הנה באה" (ירמיה י כב) "קול נגידים נחבאו" (איוב כט י) "נגע צרעת כי תהיה באדם" "ומצאנו ספר התורה הזה" "ספר התורה הזאת" כפי כוונת המדבר].

ולפי זה היה ראוי לומר פה "ציד חיה או עוף אשר יֵאָכֵלו" כיון ששניהם שוים בכוונת האומר, ומדוע תפס "יאכל" ומשמע שאינו מוסב רק על שם "עוף" שהוא שם זכר, לא על שם "חיה"? וז"ש חיה הנאכלת מנין? ומשיב ת"ל "חיה או עוף אשר יאכל" חיה משמע בין מרובה ר"ל דמ"ש "חיה או עוף" הוא שם המין שבא על היחיד ועל הרבים כמו "ויהי לי שור וחמור" "עץ פרי" וכדומה. ופירושו חיות ועופות הרבה. ובשם המין לא יקפיד על המין והמספר כמו "ויהי לי שור וחמור" "ותהי ישראל" וכדומה ואין הכרח ממ"ש "יאכל" שמוסב על עוף לבד שאם כן היה לו לומר "עוף אשר יאכל או חיה" לבל נטעה.

סימן קידעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

חיה ועוף במקום אחד-- כיסוי אחד לכולם. ר' יהודה אומר, שחט חיה-- יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר "חיה או עוף". אמרו לו, והלא כבר נאמר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".


חיה או עוף ושפך את דמו: ברייתא דפה מובא בחולין (דף פו:) ואמר עליה מאי קא מהדרי ליה? הכי קאמרי ליה רבנן-- האי "או" מבעיא ליה לחלק! ור' יהודה, לחלק מ"דמו" נפקא, ורבנן, "דמו" טובא משמע דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".   פירוש שדעת ר' יהודה שהיה יכול לכתוב "אשר יצוד ציד חיה ועוף" ובכל זאת לא נטעה שהוא וי"ו מחברת --שיצוד דוקא חיה ועוף ביחד-- דהא אמר "ושפך את דמו" בכינוי היחיד והיה לו לומר "את דמם" [ומבואר אצלינו (בפר' קדושים סימן קג) שלא כתבה התורה מלת "או" רק במקום שיש לטעות שהוי"ו בא לחבר, אבל בכל מקום שאין מקום טעות יכתב וי"ו המחלקת, וכשכתוב מלת "או" בא לדרשה]. וכיון שפה נדע שהוי"ו בא לחלק למה כתב "או עוף"? ועל כרחך שבא לומר שכל אחד טעון כיסוי בפני עצמו. ודעת רבנן שאם יכתב "חיה ועוף" בוי"ו נטעה שהיא וי"ו החיבור וממ"ש "דמו" בלשון יחיד אין ראיה שלפעמים יבא לשון יחיד על שנים כמו "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא".

ותראה שרבנן ור' יהודה אזלי לשיטתם דבבא קמא (דף נג:) מאי טעמא דרבנן "ונפל שמה שור או חמור". "שור"-- ולא אדם, "חמור"-- ולא כלים. ור' יהודה, [דמחייב על נזקי כלים בבור] "או"-- לרבות את הכלים. ורבנן, "או" מבעיא ליה לחלק. ור' יהודה, לחלק מן "ונפל" נפקא [פירוש ד"נפל" לשון יחיד]. ורבנן, "ונפל" טובא משמע. ופרש"י כמו "ועשה בצלאל ואהליאב", "ובא האות והמופת", "ובא הארי ואת הדוב".   הרי ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דלשון יחיד שבא על שני שמות מורה שהם מחולקים ואין צריך מלת "או" לחלק. ורבנן לשיטתם דסבירא להו "ונפל" טובא משמע וכן "דמו" טובא משמע-- שיבא לשון יחיד על שני פעולים ולכן צריך מלת "או" לחלק. (ועיין מה שבארנו בזה בסדר ויקרא (סימן רן)).

וביחוד תמצא שדעת ר' יהודה נוטה תמיד לפרש שם היחיד כפשטו כמ"ש בחולין (דף צא) דלרבנן גיד הנשה נוהג בירך של ימין ושל שמאל ולר' יהודה נוהג רק בימין דכתיב "הירך", שם יחיד. ובבראשית רבה (פרשה עה) "ויהי לי שור וחמור"-- ר' יהודה אומר משור אחד יצאו כמה שוורים, מחמור אחד יצאו כמה חמורים ולא אבה לפרש שהוא שם המין. ועיין מ"ש למעלה (סימן כג).

ובזבחים (דף קז) ר' עקיבא אומר "או זבח" לרבות את הזורק ור' ישמעאל האי "או זבח" מאי עביד ליה? מבעיא ליה לחלק. ור' עקיבא לחלק מנא ליה? נפקא ליה מ"לא יביאנו" וזה כדעת ר' יהודה שהפעל בלשון יחיד מורה לחלק. אולם, יש לומר שהדיוק ממ"ש "לא יביאנו" בכינוי הנו"ן ולא אמר "לא יביאו" ועל פי הכלל שבארתי בסדר ויקרא (סימן רפט).

סימן קטועריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ה] "ושפך"-- פרט לשוחט ונתנבלה בידו, ולנוחר, ולמעקר. --ולהביא השוחט לאכילת נכרים (בס"א גוים) ולאכילת כלבים.

[ו] השוחט ונמצאת טריפה, השוחט לעכו"ם (בס"א לעבודה זרה), השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים: ר' מאיר מחייב שנאמר "ושפך...וכסה", וחכמים אומרים 'אשר יאכל...ושפך..וכסה'-- שחיטה שהיא כשרה לאכילה חייב לכסות, ושאינה כשרה לאכילה פטור מלכסות.


אשר יאכל ושפך את דמו: דעת רבנן [שהוא ר' שמעון כמ"ש בחולין (דף פה)] שמה שכתוב "אשר יאכל" בא שלא בדקדוק כי על מה שדרש במשנה ג' להוציא הטמאים היה לו לומר "חיה או עוף טהור", שזה לשון הרגיל כמ"ש "כל צפור טהור תאכלו" "ויקח מכל הבהמה הטהורה" וכדומה, אבל במה שכתב "אשר יאכל" מוסיף שיהיה ראוי לאכילה אחר השחיטה, כי יש טהור בתלי ראוי לאכילה כמו טריפה ושוחט לעכו"ם וחולין בפנים וקדשים בחוץ וחיה ועוף הנסקלים. וזה שנאמר בגמרא ור' מאיר-- "אשר יאכל" למעוטי עוף טמא. ור' שמעון-- עוף טמא מאי טעמא? דלאו בר אכילה, טריפה נמי לאו בר אכילה ר"ל אחר שלא אמר בלשון "עוף טהור" רק בלשון "אשר יאכל" מקפיד שיהיה בר אכילה. [ובזה מיושב קושיית התוס' בכורות (דף ט: ד"ה מכל) ומנחות (דף קא:) בשם הרא"ם והוא בספר יראים מצוה קלט, עיי"ש].

ור' מאיר סבירא ליה דבכל אלה חייב כי למה אמר "ושפך את דמו"? היה לו לומר "וכסה את דמו בעפר". רק שתפס פעל "ושפך" להורות שבכל אופן שנשפך דמו יכסה (כי לשון זה בא תמיד על שפיכות הדם דרך רצח) ולמד לה מגזירה שוה דשחוטי חוץ דכתיב גם כן "דם שפך" שהוא מיותר לר' מאיר ללמד דאף שחיטה שאינה ראויה-- שמה שחיטה (כן פירשו בגמ' שם).   ובכל זאת, מודה ר' מאיר שצריך שיהיה דרך שחיטה, דהא בשחוטי חוץ כתוב "אשר ישחט", וז"ש "ושפך"-- פרט לשוחט ונתנבלה וכולי רצונו לומר כי יליף שפיכה משחוטי חוץ [וגם לשון "ושפך" מורה שלא הומת בחץ כדרך הצידים כמ"ש "עד יפלח חץ כבדו" "כמהר צפור אל פח" שלכן אמר "ושפך את דמו]. ומה שכתוב "אשר יאכל" סבירא ליה לר' מאיר שבא להביא אכילת כלבים.

סימן קטזעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ז] 'ושפך..וכסה'-- במה ששפך בו יכסה. לא יכסנו ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו.


ושפך וכסה: יש פעלים רבים שמיוחדים לאבר מיוחד כמו "ולקח" "ונתן"-- ביד, "דרך" "רמס" "הלך"-- ברגל, "פנה"-- על ידי פניית הפנים, "שעה" באמצעות הגוף, וכדומה. וכל מקום שהוא מיוחד לאבר מיוחד צריך שיעשה באבר ההוא כמ"ש הכותב בשמאל-- פטור, המוציא משא מאחוריו-- פטור. וחקרו אם לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.

וזה מבואר בפעלים מיוחדים כמו "חפן" "קמץ" "כרע" וכדומה אבל בפעלים שמורים על העשות איזה דבר כמו "זרק" "שפך" "חלץ" "כסה" וכדומה אין הכרע, שיש כיסוי שלא ביד כמו "כוסה קלון ערום", ואמר ביבמות (דף עה) גדמית מהו שתחלוץ בשיניה? מי כתיב "וחלצה ביד"?!. וידעינן זה מן הענין ומן הפעל הסמוך לו. למשל, כשאמר "ושבת וכסית את צאתך" דרכה להעשות ברגל. העוסק בידו דרך לגמר בידו והשופך דם העוף שהוא ביד דרך לגמר ביד וז"ש "ושפך וכסה"-- במה ששפך יכסה (ומובא בחולין דף עז).

סימן קיזעריכה

ויקרא יז יג-יד:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

'ושפך..וכסה'-- מי ששפך הוא יכסה ולא יפקיד (ס"א ולא יקפיד) שאחר יכסה. ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו? תלמוד לומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא".


אשר יצוד ציד חיה וכולי ושפך וכולי וכסהו בעפר: כבר בארתי בסדר תזריע (סימן ב) שיש הבדל בין שימוש מלת "כי" ובין שימוש מלת "אשר". שמלת "כי" הוא מלת התנאי ומלת "אשר" היא מלת הצירוף (וועלכער). ולכן בכל מקום שהתולדה חוזרת לגוף הנושא ישמש במלת "אשר"-- "אשר יקלל את אביו..מות יומת". ובמקום שהתולדה היא ענין אחר חוץ מעצם הנושא ישמש במלת "כי".

ולפי זה היה לו לומר פה "כי יצוד ציד חיה..וכסהו" אחר שהכיסוי היא פעולה חוץ מהנושא. מזה הוכיחו חז"ל בספרא (מובא בחולין דף פז) שמי ששפך יכסה, ומצד זה מלת "אשר" היא מלת הצירוף-- האיש אשר (וועלכער) יצוד ושפך הוא בעצמו יכסה ולא אחר. [בגירסת הספרים ולא יקפיד ואין לו ביאור, ועיקר הגירסא ולא יפקיד שאחר יכסה]

ובכל זאת ממה שנתן טעם "כי נפש כל בשר דמו הוא ואומר לבני ישראל וכולי" שכפי הפשט באר טעם הכיסוי מצד שהדם הוא נושא הנפש והראיה שלכן הוזהרו בני ישראל מאכילת הדם, ולכן צריך גם כן לכסותו בל ישתפכו אבני הנפש בראש כל חוצות. מבואר שאין הטעם בשביל שהוא הרג החי ושלכן רק השופך הדם יכסהו כי הטעם הוא בשביל שהנפש היא הדם ולכן עמו שכל בני ישראל מוזהרים מאכילתו, כן מצווים לכסותו. וז"ש תלמוד לומר "כי נפש כל בשר". ובגמרא גרס תלמוד לומר "ואומר לבני ישראל", והכל אחד.

סימן קיחעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ח] "ושפך...וכסהו"-- מצוה שיכסנו הוא. כסהו ונתגלה-- פטור מלכסות. כסהו הרוח-- חייב לכסות.


וכסהו בעפר: יש פעל עובר ופעל ממשיך כידוע. ובהרבה פעלים יש להסתפק אם הוא פעל ממשיך או עובר. והתורה גלתה במצות רבות שהוא פעל ממשיף ושצריך להתמיד את הפעל כמו "עזב תעזב" "הקם תקים" "שלח תשלח" "ואם פשה תפשה" שדרשו חז"ל אפילו מאה פעמים וכמו שהביאו דרשות רבות כאלה בבבא מציעא (דף לא). ובמקום שלא כפל המקור עם הפעל יש להסתפק. ובהרבה מהם ידעינן מן הסברה שהם פעל ממשיך כמו "אם כסף תלוה", "וכתבתם על מזוזת", וכדומה.

אמנם פה קבלו חז"ל שהוא פעל עובר ואחר שכסה פעם אחד-- יצא ואין צריך לכסות שנית. וזה משני טעמים: ( א ) ממ"ש "וכסה" בעבר המהופך לעתיד גדרו שיהיה הפעל עשוי פעם אחד כמ"ש בסדר תזריע (סימן ו). ואם היה הכוונה שיכסה כל פעם היה לו לומר "ויכסהו", עיי"ש ( ב ) ממ"ש "וכסהו" בכינוי, כי כבר שמתי חק (באילת השחר כלל קנא) שכל שני פעלים הבאים זה אחרי זה שהאחד משלים פעולת חברו יבא הפעל השני בלא כינוי. ולפי זה היה לו לומר "וכסה בעפר" בלא כינוי, כי היא משלים את פעל "ושפך". ובא הכינוי להורות שאינו להשלים מה יעשה בהדם, שהדם יהיה מכוסה (שאז יש לפרש שיהיה מכוסה בתמידות), רק הוא מצוה מיוחדת אל האיש השוחט ושלכן המצוה שיכסנו הוא דוקא, כי הוא מצוה מיוחדת אל האיש, וכיון שכסה פעם אחד קיים מצותו. וז"ש ושפך וכסהו מצוה שיכסנו הוא.

[כסהו ונתגלה פטור מלכסות ובחולין (דף פז) אמר על זה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר "השב תשיבם"-- אפילו מאה פעמים? אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא, הכא כתיב מיעוטא-- "וכסהו". ומובן במה שכתבנו ומיושב מה שהקשו התוס' שם.]

סימן קיטעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[ט] 'את דמו..וכסה'-- מלמד שכל דמו חייב לכסות. מכאן אמרו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר ר' יהודה, אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא-- פטור מלכסות.


ושפך את דמו וכסהו: דעת התנא קמא ד"דמו"-- כל דמו משמע. ודעת ר' יהודה דאפילו מקצת דמו וכמ"ש בחולין (דף פח).   ויש לפרש שר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה שדם התמצית בכרת כנ"ל (סימן קז) ולדידיה דם מעליא הוא כמ"ש בפסחים (דף סה), ואם כן במ"ש "ושפך את דמו" אי אפשר לפרש כל דמו, דהא דם התמצית אינו נשפך, ואם כן פירושו מקצת דמו. ותנא קמא סבירא ליה דדם התמצית אינו בכלל דם ולכן פירושו כל דמו, כי הוא שופך כל דם הנפש.

והנה מ"ש שלר' יהודה די אף במקצת דם התמצית כן כתב בספר מלחמות להרמב"ן והוא הדין כל הפוסקים. והגם שהרמ"א בשם מהרי"ל דצריך דם הנפש הוא חומרא בעלמא. וגם מדברי רש"י אין הכרח שחולק בזה וכמ"ש בתב"ש (סימן כח). ובמה שכתבנו יש לומר דהגם דלר' יהודה מהני אפילו מדם התמצית זה לדעתו שסבירא ליה שדם התמצית דם מעליא הוא ובזה לא קיי"ל כוותיה ואין חייב כרת על דם התמצית (כמ"ש הרמב"ם פרק ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד) ולכן החמיר הרמ"א לדידן שיהיה מדם הנפש. [ועיין בפסחים (דף טז:) וצריך עיון שם לר' יהודה]. ובמה שכתבנו יש לישב קושיית התוס' ד"ה ור' יהודה, עיי"ש.

סימן קכעריכה

ויקרא יז יג:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[י] "וכסהו"-- יכול יכפה עליו כלים, יכפה עליו אבנים? תלמוד לומר "עפר". אין לי אלא עפר, מנין בשחיקת אבנים, בשחיקת חרסים, בנעורת של פשתים דקה, בנסורת של חרשים דקה, בזבל דק, בחול דק, בסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה? תלמוד לומר "וכסהו". אי "וכסהו" יכול בשחיקת כלי מתכות, בקמח, בסובין ובמורסן? תלמוד לומר "עפר". מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה מיעט? מרבה אני את אלו שהן ממין עפר ומוציא אני את אלו שאינן ממין עפר.

[יא] שתמצא לומר כלל שהיה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה עפר שהוא מיוחד שהוא מגדל הצמחים ומכסים בו אף כל דבר שמגדל צמחים ומכסים בו. יצא דבר שאין מגדל צמחים-- אין מכסים בו.


וכסהו בעפר: יש הבדל בין עפר ובין אדמה. ששם "אדמה" (כשבא על התלוש כמו "ואדמה על ראשו") יאמר על רגבים שלמים, ושם "עפר" יאמר על הפרור והשחוק כמו שכתוב "ואשחקם כעפר על פני רוח", "עד אשר דק לעפר", "מי מנה עפר יעקב". וכמו שכתב הסמ"ג הטעם דקרקע פסולה לכיסוי דלא נקרא "עפר" כי אם דבר הנפרד ואפשר למנות הגרגרים כמ"ש "אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ".

והנה שם "עפר" כשיאמר בדיוק הוא רק עפר אדמה כמו שכתוב "ונחש עפר לחמו" "ועפר תאכל", והוא רק עפר מאדמה בתולה כמ"ש בבראשית רבה (פרשה כ). אמנם בהרחבה יכלול גם כתישת אבנים ולבנים וחרסית כמו שכתוב "ואת המזבחות נתץ המלך והשליך את עפרם" (מלכים ב כג), וכל דבר המגדל צמחים-- "ומעפר אחר יצמחו". ודעת בית הלל דגם אפר אוכלים בכלל "עפר" כמ"ש "מעפר שריפת החטאת" ואף על גב שאינו מגדל צמחים. ובאפר עצים גם בית שמאי מודי דהא מגדל צמחי זריעה וכמ"ש בביצה (דף ??) בין לבית שמאי בין לבית הלל שאפר כירה מוכן הוא וכן יודו בעפרות זהב דהא כתיב (מלכים ב כג) "להוציא את כל הכלים ונשא את עפרם".

והנה מצאנו פעמים רבות שתפסה התורה שם הדוגמא כמו "והכה באבן או באגרוף", "כי יכה את עבדו בשבט", "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן". שהשם המבאר בְמה יעשה הפעל אינו בדיוק רק לדוגמא. ולפעמים בא השם בדוקא כמו "והרים ממנו בקומצו", "והזה באצבעו", וכדומה. ולכן אמר ר' ישמעאל בסוטה (דף טז) בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא: התורה אמרה "בעפר" והלכה בכל דבר. התורה אמרה "בתער" [ובירושלמי דקדושין התורה אמרה "במרצע"] והלכה בכל דבר. התורה אמרה "ספר" והלכה בכל דבר.   רצונו לומר שבכל אלה אי אפשר להכריע מן הכתוב אם בא השם בדוקא או לדוגמא, רק מהלכה שמלמדת אותנו שהפעל היא עיקר --"וכסהו" "וגלח" "ורצע" "וכתב"-- והשמות "בעפר" "בתער" "במרצע" "ספר" באו לדוגמא.

ולשיטת הספרא יש הבדל בזה בין אם יקדים השם אל הפעל ובין כשהקדים הפעל אל השם. שאם היה כתוב "ובעפר יכסנו" "ובתער יגלח" "במרצע ירצע" "ספר יכתב" היה השם בדוקא, כי כלל אצלינו שכל מקום שהקדים השם אל הפעל בא בדרך הדיוק. מה שאין כן כשהקדים את הפעל הוא עיקר ואין הכרע שיהיה "עפר" דוקא. ובא ההלכה ש"עפר" בא בדרך ההרחבה ר"ל כל הנקרא עפר בדרך ההרחבה והדומה לו בסגולתו וטבעו שמגדל צמחים.

וברייתא זו מובאת בחולין (דף פח:) ובא להוציא זבל דק וחול דק וכולי שכל אלה יש להם שמות מיוחדים-- "זבל" "תבן" "חול" "חרס".

[ושם הקשה ואימא "וכסהו" כלל "בעפר" פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט. ומשני דהוה ליה כלל הצריך לפרט ואין דנים אותו בכלל ופרט. רצונו לומר שלא בא פה שם הכלל ושמות פרטי הכלל כמו "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" רק הפעל והשם במה יעשה הפעל, והכלל צריך לפרט, והוא מבואר.]

ואמרו בחולין (דף פד) שצריך שיתן עפר למעלה ועפר למטה מדלא כתיב "וכסהו עפר", רק "וכסהו בעפר". רצונו לומר כי מצאנו בלא ב' השימוש-- "ויכס שק" (יונה ג), "ויתכסו שקים" (שם). ומצאנו בב'-- "מתכסים בשקים" (מלכים ב יט). ודעת חז"ל דשימוש הב' מורה שמתכסה סביב כמו "בהמון גליו נכסתה" (ירמיה נא), "וכסו בה את ארון העדות (במדבר ד), "ויכסהו בבגדים" (מלכים א א) --פירוש: סביב סביב. ולכן במ"ש "וכסהו בעפר" הוציאו שיהיה עפר למעלה ולמטה.   וגם יש לומר שפירשו שמלת "בעפר" מוסב גם על פעל "ושפך"-- ושפך את דמו בעפר וכסהו בעפר (וזה לא היה צודק אם היה כתוב "עפר", וכן פירש הרלב"ג). וכן מורה דעת בעל הטעמים שנקד האתנח על מלת "עוף" והיה יותר ראוי על מלת "דמו" שהוא התנאי, ועל כרחך שמ"ש "ושפך" מוסב למטה אל מלת "בעפר".

סימן קכאעריכה

ויקרא יז יד:
כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק יא:

[יב] "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוּא"-- להגיד מה גרם.

"ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו"-- להזהיר גדולים על הגדולים [כ"ג המלבי"ם, עיי"ש]. יכול יהיו נכרתים על ידיהם? תלמוד לומר "כל אוכליו יכרת"-- הא אין נכרתים לא על ידי קטנים ולא על ידי גדולים.


כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא: כבר התבאר (סימן קיט) שלר' יהודה, סתמא דספרא, יוצא גם בדם התמצית כשכסהו. ואם כן אי אפשר לפרש שהוא נתינת הטעם למצות כיסוי דהא יוצא גם בכיסוי דם התמצית וגם בשכיסה מקצת הדם, כנ"ל שם. רק הוא נתינת הסבה להראות שחס על כבוד הנפש ומסתירו מעין רואה וכמ"ש בספר החינוך באורך, עיי"ש. וז"ש להגיד מה גרם.

ומ"ש ואומר לבני ישראל וכולי כבר התבאר למעלה (סימן קי) וצריך להגיה להזהיר גדולים על הגדולים כמו שבארנו שם. ופירושו שכבר בארנו שכל מקום שיאמר המצוה אל היחיד ואל הכלל בא להזהיר את הכלל שישגיחו על יחידיהם וזה שנאמר "ואומר לבני ישראל" שהם הכלל, שישגיחו על פרטיהם.