מלבי"ם על משלי א כב

<< | מלבי"ם על משליפרק א' • פסוק כ"ב | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


משלי א', כ"ב:

עַד־מָתַ֣י ׀ פְּתָיִם֮ תְּֽאֵהֲב֫וּ־פֶ֥תִי
  וְלֵצִ֗ים לָ֭צוֹן חָמְד֣וּ לָהֶ֑ם
    וּ֝כְסִילִ֗ים יִשְׂנְאוּ־דָֽעַת׃



"עד מתי פתים תאהבו פתי", הפתי יפותה אל דרך הסכלות מבלי דעת, ועל זה אמר עד מתי תאהבו להיות נפתה באין דעת, כי החכמה תתן לפתאים ערמה, ועד מתי "לצים לצון חמדו להם", הלץ מתלוצץ על החכמה מפני שאין עליה מופתי הדעת, והוא אינו שונא את החכמה מפני שאינה יודעת בידיעה ברורה, והם אין מקבלים אותה בקבלה ע"י המוסר ויראת ה' מפני שלצון חמדו להם על דברי אמונה שאין עליהם מופת, אולם הכסיל הוא יודע חקי החכמה ונלוז ממנה מפני תאותו, מפני שחקי החכמה הם מתנגדות ליצרי לבו הרע, ובזה הוא גרוע מן הלץ שהלץ אינו שונא דעת ואינו מתלוצץ רק על דבר שלא יוכל לדעתו בידיעה ברורה, והכסיל הגם שידע חקי החכמה בידיעה ברורה, ילוז ממנה מפני "שהכסילים ישנאו דעת" מפני שדעת החכמה תשים רסן לחסום בפני תאות לב:

ביאור המילות

"פתים. לצים, כסילים", הפתי אין לו הבנה כלל לקבל חקי החכמה כי הוא כיונה פותה אין לב (כנ"ל ד'), והכסיל אינו פתי והוא לפעמים חכם גדול, רק מואס בחכמה מפני תאות לבו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סר מרע, והלץ ילוצץ על חקי החכמה מפני שלא ישיגם בדעת ברורה אבל אינו שונא דעת, ולא יליץ על דבר שבא עליו מופת, כמ"ש לקמן (י"ד ז', ט"ו י"ב, ובכ"מ), אבל הכסיל שונא דעת, כמ"ש לקמן (י"ב כ"ג, י"ג י"ט ובכ"מ):

 



דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.