מלבי"ם על משלי א כד
<< | מלבי"ם על משלי • פרק א' • פסוק כ"ד | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
יַ֣עַן קָ֭רָאתִי וַתְּמָאֵ֑נוּ
נָטִ֥יתִי יָ֝דִ֗י וְאֵ֣ין מַקְשִֽׁיב׃
"יען", נגד מ"ש תשובו לתוכחתי אמר "יען קראתי ותמאנו", שהחכמה קוראה ומתוכחת עם האנשים, וגם שתקרא בלב האנשים ושופכת עליהם רוחה כמ"ש אביעה לכם רוחי, כי כחות נפש האדם הוכנו לקבל חקי החכמה והלב מרגיש את רוח החכמה אשר תמלא כל בתי הנפש והלחשים לשמוע בקולה, ובכ"ז תמאנו לשמוע בקול הקריאה הלזו. ונגד מ"ש "אודיע דברי אתכם" שהוא דברי העונש המיועד לעובר על החכמה, אמר "נטיתי ידי" שנטית היד מורה על ההכאה כמו ואט ידי עליך ואשחיתך, שרציתי שתשובו אל דרכי החכמה מפני יראת העונש "ואין מקשיב":
ביאור המילות
(כד-כה) "קראתי ותמאנו.תוכחתי לא אביתם". הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה כמ"ש בכ"מ, הקריאה ע"פ עצת החכמה יאבה בלבו, כי הלב יסכים לעצת החכמה, רק ימאן בפיו כי לא ירצה לסור מתאוותיו, ומתוכחה שהוא יראת העונש לא יאבה בלבו, שאם היה מקבלה בלבו לא היה ממאן בפיו כי היה ירא מעונשי ה'.
"ותוכחתי", כ"מ שבא מלת תוכחה מורה על תוכחת דברים. ומזה מ"ש תשובו לתוכחתי, ואצל ה' בא לפעמים תוכחה נרדף עם יסורים (ש"ב ז', תהלות ו' ב', לקמן ג' י"ב, איוב ה' י"ז):
<< · מלבי"ם על משלי · א כד · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.