פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' מצא חן במדבר", עתה יספר איך יהיה החסד הזה שיתעורר אז להקדים אלהותו עליהם מצד החסד מבלי השקף על הכנתם, והדברים מגבילים, נגד מ"ש למעלה (סי' ב') זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר, שישראל הקדימו לה' תחלה חסד במה שהכירו אלהותו בעוד לא קבלו טובה מאתו, ואח"ז אהבת כלולים בעת שנתקשרו עמו בברית כלולות ועשה להם טובות ונפלאות, ואח"ז הלכו אחריו אל המדבר בגודל בטחונם, וה' ישיב להם גמולם ג"כ, אבל בהפך הסדר מלמעלה למטה, תחלה "מצא עם שרידי חרב חן במדבר", שהנביאים המליצו את הגלות בשם מדבר, כמ"ש והוצאת אותם אל מדבר העמים (יחזקאל סי' כ') והולכתיה המדבר (הושע ב') ושם אחרי שנשארו מהם שרידי חרב, אחרי ההרג והשמדות שיעשו בהם לבסוף ימצא חן במדבר ויוקל הגלות מעליהם, וה' "הלוך להרגיעו", ילך אליהם אל המדבר להמציא להם מרגוע, וזה נגד מ"ש לכתך אחרי במדבר, וכן ילך ה' אליהם אל המדבר, שהוא הגלות שהוא מדבר העמים:


ביאור המילות

"ישראל" הוא נושא המאמר. ישראל עם שרידי חרב מצא חן במדבר:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מרחוק ה' נראה לי" ואז יראה להם מרחוק, שהגם שיעמוד עוד מרחוק וההשגחה תהיה מעוטפת בנסים נסתרים, כבר יראוהו מרחוק ויכירו כי משגיח עליהם, ע"י שיקל מעליהם עול הגלות וימצאו מרגוע, ואז יאמר ה' עליהם "אהבת עולם אהבתיך", כי תתעורר אהבת כלולות שהיו ביניהם מעולם, וע"י האהבה הזאת "משכתיך" מן הגלות במדת "החסד", וזה נגד אהבת כלולתיך וחסד נעוריך, שהחסד יבא לבסוף ע"י אהבת עולם, והאהבה תבא ע"י מציאת חן במדבר, שימצאו חן בעיניו ע"י אורך הגלות וע"י מה שסבלו על דבר כבוד שמו, ויגאלם ויהיה להם לאלהים בחסדו:


ביאור המילות

"נראה לי". נראה בנפעל בא אחריו תמיד מלת אל, וירא ה' אל אברם, ומורה שה' התראה אליו, אבל מלת לי מציין את הרואה שהוא ישיג את הדבר לא את העצם הנראה, כנגע נראה לי בבית, ולא יראה לך חמץ:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד אבנך", בנין המלוכה ובנין הבית, "עוד תעדי תופיך" על הנסים שאעשה לך תצאי בתוף ובמחולות כמו שיצאו הנשים אחרי מרים בתופים ובמחולות על נס קריעת ים סוף:


ביאור המילות

"תופיך", התוף היה עם המחול, בתפים ובמחולות (שמות ט"ו) בתוף ומחול (תהלים ק"נ):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד תטעי כרמים", תחת ששומרון היתה לעי השדה למטעי כרם (מיכה א' ו') שנטעו שם הכותים שהושיב סנחריב, תטעי אתה כרמים במקום אשר "נטעו נוטעים וחללו" שהשמרונים נטעו שם כרמים והוציאום לחולין שלא הוליכו את הפירות לירושלים לאכלם שם:


ביאור המילות

"נטעו". פעל עבר:

"וחללו", הוציאו לחולין, כמו אשר נטע כרם ולא חללו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי יש יום", שתחת שתחלה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים, יבא יום שיעמדו "נוצרים" ושומרים "ויקראו קומו ונעלה ציון", וישמרו בהפך שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים לאכלם שם:


ביאור המילות

"נוצרים". כמו שומרים, רק הנוצר הוא יותר מן השומר:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רנו ליעקב שמחה" תחלה ירונו על השמחה שיהיה ליעקב, ומה יהיה השמחה "וצהלו בראש הגוים" שבאחרית ימי גלותם יוסר מעליהם השעבוד, ויצהלו כי יהיו בראש הגוים, שהגוים יתנו להם כבוד ויהיו בראשם, תחת שהיו תחלה נבזים ושפלים ביניהם, והנה יעקב הם המון עם והפחותים שבהם, וישראל הם הגדולים, והשמחה הזאת שיצהלו בראש הגוים יהיה רק ליעקב לא לישראל שהם ירצו שישיב שכינתו לציון, אבל אז בעת ההיא "השמיעו" והכריזו בפרסום "והללו" את ה' ע"י מה "שתאמרו הושע ה' את עמך" הצדיקים "את שארית ישראל", שהם רוצים בתשועה האמתיית מקיבוץ גלויות ושיבתם לציון, וכן יהיה אז כי ה' ישיב להם:


ביאור המילות

"יעקב, ישראל". ישראל גדול מיעקב (ישעיה ט' ז'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנני מביא אותם מארץ צפון", ששם הם ביחד ואין חסרים רק שיביאם למקומם, "וקבצתים מירכתי ארץ" שהם מפוזרים שם בין העמים אקבצם, "בם עור ופסח" ר"ל אף במקומות בירכתי ארץ שלא ימצא בם רק עור א' ופסח א', רק שני אנשים מישראל והם בעלי מום, ר"ל הגם שיהיו מעטים, וחסרי כח, בכ"ז אעשה נס כי "הרה ויולדת יחדו" שהאומה תהר ותיכף תלד "קהל גדול" ר"ל שפתאום יולדו קהל גדול כאילו נולדו ביום אחד עד "שקהל גדול ישובו הנה", והיא מליצה נפלאה שגם ממקומות שידמה שלא נמצא שם מבני ישראל רק מעטים וגם אלה א"א בדרך הטבע שילכו בדרך כמו עור ופסח, בכ"ז יתרבו פתאום ע"י רבים שילוו עליהם וישובו משם קהל גדול:


ביאור המילות

"בם". ר"ל בירכתי ארץ, שירכתי לשון רבים, ופעל הרה על הארץ, או על הכנסיה שהיא בלשון נקבה:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בבכי יבאו", יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו, (אחר שנגרש מביתו על חטאו), ואני אמלא בקשתם כי "אוליכם אל נחלי מים", כמ"ש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם, "ובדרך ישר" כמש"ש ושמתי כל הרי לדרך, "כי הייתי לישראל לאב" וארחם עליהם, גם הם יהיו כבן לנהוג בי כיבוד אב, ועז"א "ואפרים בכורי הוא":


ביאור המילות

"אובילם אוליכם". המוביל נושא דבר שא"י ללכת ברגליו, והושאל על נשיאת האדם כאילו נשא על כנפי רוח, והמוליך הוא דבר שהולך ברגליו, שאח"כ ילכו ברגליהם ואני אוליכם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו" וכו' "והגידו", כי הוא דבר חידוש מאד כי "מזרה ישראל יקבצנו", ה' בעצמו אשר זרה את ישראל הוא עצמו יקבצנו, וכמו שהזריה היתה חוץ לטבע כן יהיה הקיבוץ ענין נסיי, וגם שהזריה עצמה היתה תכליתה לצורך הקיבוץ, כמ"ש על וזרעתיה לי בארץ, שהזריעה היא לתכלית הקצירה.

"ושמרו כרועה עדרו" כרועה השומר את העדר שהוא שלו לא עדר של אחרים, שישגיח על כל אחד מן הצאן בל יפקד:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי פדה ה' את יעקב" שיפדנו מצרותיו, "וגאלו" מצד הקורבה שי"ל עמהם, הגם שהאויב אשר יחזיק בם יהיה "חזק מהם":


ביאור המילות

"פדה וגאלו". הפדיה היא ההצלה מצד הרחמים. והגאולה היא מצד הקורבה, שהגואל ימסור נפשו בעד קרובו וילחם בעדו, לא כן הפודה שיתן רק ממון פדיון נפשו, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על טוב ה'" הרוחני, וגם על הצלחה הגשמיית "על דגן" וכו', ומצד שינהרו על טוב ה' "תהיה נפשם" הרוחניות "כגן רוה" שבעה מטוב ה', ומצד ההצלחה הגשמיית "לא יוסיפו לדאבה עוד" מני עוני ומחסור, כמ"ש עיני דאבה מני עוני:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אז, ובחורים וזקנים" ישמחו "יחדו" בשוה לא כמו בבנין בית שני שהזקנים בכו בכי גדול כי נזכרו בכבוד הבית הראשון, "והפכתי אבלם" החיצוני "לששון" שגדר הששון הם הסימנים שנעשו להוראת השמחה כמו לבישת בגדי יו"ט ודומיה וזה הפך האבל החיצוני שילבוש בגדי אבל, וגם "ונחמתים" על הצרות שסבלו בעבר, "ושמחתים" שמחת הלב "מיגונם" שהיה להם בעבר, שכל שיזכרו היגון העבר תגדל השמחה עתה: (יג) "ורויתי נפש הכהנים דשן", שהכהנים העוסקים בעבודה תרוה נפשם הרוחנית מדשן השפעת הקרבנות, ועי"כ "עמי את טובי ישבעו" שיהיה להם כל טוב לשובע:


ביאור המילות

"אבלם לששון". ושמחתים מיגונם. ההבדל בין ששון לשמחה. השמחה היא בלב, והששון הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות השמחה כמו לבישת בגדי יו"ט ודומיהם, וכן האבל הם הסימנים החיצונים שיעשו להראות האבל, והיגון הוא בלב, וע"כ מגביל אבל נגד ששון, ושמחה נגד יגון, ועמ"ש (ישעיה ס"ס ל"ה):

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול ברמה נשמע" היא עיר בארץ בנימין, "רחל מבכה על בניה", מצייר כי רחל אם הבנים צועקת בקול על שני בניה שגלו שהם בני יוסף ובני בינימין. והנה בני בנימין שגלו עם יהודה לבבל עתידים לחזור בימי כורש, והיא מבכה על בניה שהלכו בגלות עתה אבל בני יוסף שגלו לחלח וחבור, ואין עתידים לחזור, עליהם "מאנה להנחם" שהגם שתקבל תנחומים על בני בנימין בשובם בבית שני, לא תנחם "על בניה אשר איננו" שהוא על בני יוסף:


ביאור המילות

"על בניה". כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הבא כפול מורה שהשם הנשנה אינו השם הראשון, ור"ל על בניה בני יוסף:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' מנעי קולך מבכי" על בני בנימין "ועיניך מדמעה" על בני יוסף, ונגד בני בנימין אמר "כי יש שכר לפעולתך" מה שאת מתפללת בעדם יש בזה שכר כי "ישובו מארץ אויב" מגלות בבל ונגד בני יוסף שהם לא ישובו, בכ"ז.


ביאור המילות

"שכר לפעולתך". השכר הוא יותר מן הפעולה, שבהפעולה יביט ע"מ שפעל ועשה ובהשכר יביט על הריוח (כמ"ש בס' התו"ה קדושים סי' ל'):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יש תקוה לאחריתך" יש תקוה על אחרית הימים בעת קץ שאז "ושבו בנים לגבולם", ר"ל הגם שהם עצמם לא ישובו, הבנים שלהם שהם הדור האחרון, ישובו לגבולם, (ובזה לא אמר ושבו מארץ אויב כי עשרת השבטים אינם בארץ אויב כי שוכנים לעצמם בארץ רחוקה מגבולם, וישובו באחרית לגבולם):


ביאור המילות

"ויש תקוה לאחריתך". עי' למעלה (כ"ט י"א):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמוע שמעתי אפרים מתנודד", אפרים יתאונן ויתוכח עם ה', "יסרתני" וכו', ר"ל כי יש שני דרכים להשיב את העם בתשובה,

  • א) ע"י יסורים שאז ישובו מיראה,
  • ב) ע"י שיגלה להם אלהותו בנסים ונפלאותיו עד שיכירו השגחתו ועי"ז ישובו אל ה' מאהבה, והנה ה' רצה להשיב את אפרים ע"י יסורים שהביא עליו, והוא מתאונן ע"ז שזה לא הועיל, כי "יסרתני ואוסר" במה שהבאת עלי יסורים לא פעלת מאומה רק ואוסר שנתיסרתי ביסורים. אבל לא הועלת שאשוב עי"כ בתשובה, כי אני דומה "כעגל לא לומד", שהשור המלומד לחרישה כשיטה מן התלם ויכהו ישוב אל תלם המחרישה, אבל העגל שאינו מלומד כשיכהו יעות דרכו עוד יותר, וכן ע"י היסורים סרתי עוד יותר מן הדרך, ולכן אני מבקש "השיבני ואשובה" ע"י מה שתראני "כי אתה ה' אלהי" ע"י שתראה לי השגחתך המיוחדת ואלהותך, עד שאשוב בתשובה מאהבה ומדעת אלהים:


ביאור המילות

"מתנודד". נד בראשו על עצמו (מן מנוד ראש בלאומים) וההתפעל מורה עשית הפעולה בעצמו:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אחרי שובי נחמתי" כי עתה שאתה משתדל להשיבני ע"י יסורים גם בעת אשוב לפעמים מתוך היסורים, אתנחם אח"כ על התשובה ואשוב שנית לדרכי הרעה, "ואחרי הודעי", ואחר שתיסרני שנית, "ספקתי על ירך" ואקונן שנית על עונותי, ובכ"ז "בושתי וגם נכלמתי כי" עדיין "נשאתי חרפת נעורי" שהעבירות שעשיתי בימי נעורי עדיין אני נושא חרפתם, כי לא שבתי עליהם בתשובה שלמה, וא"כ אחר שהיסורים אינם מועילים טוב יותר שתשיבני ע"י שתראני אלהותך כמו שעשית בימי קדם:


ביאור המילות

"הודעי". מענין השחתה ויסורים, כמו ויודע בם את אנשי סכות. וענינו שיתודע לו חטאו ע"י המכות:

"ספקתי", בא על הספק, וספק מואב בקיאו (לקמן מ"ח), תחת רשעים ספקם (איוב ל"ד), ועל הכאת כף אל כף או אל ירך. ולדעתי במקום שבא על הכאת כף הוא בדבר שיש לו ספק והוא מתמה על הדבר, ויספק את כפיו, לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך (במדבר כ"ד). ספקו עליך כפים הזאת העיר (איכה ב'), וכן פה ר"ל שאני מכה על ירך דרך ספק ותמיה ואיני מאמין בעונשי ה':

"בושתי וגם נכלמתי", הבושה מעצמו והכלימה ע"י אחרים, וחרפה גדולה מכלימה (כנ"ל ג' כ"ה):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הבן יקיר", משיב להם ה' כי יש הבדל בין דורות ראשונים שהשיבם אליו ע"י שהראם אלהותו ועזוזו ונפלאותיו, ובין עתה, ויש הבדל בין בן יקיר ובין ילד שעשועים, ילד שעשועים הוא הילד הקטן שהגם שיחטא לפני אביו בכ"ז יאהבנו מפני שהוא ילד קטן שהוא משתעשע בו, והבן יקיר הוא הבן הגדול שי"ל מעלות רבות והוא יקר מצד מעלותיו, והוא אם יחטא בכ"ז יאהבנו כי יזכור מעלותיו ויקרו, והנה במצרים הגם שלא היה לישראל אז שום מעלה ושלמות, היו דומים בעיניו כילד שעשועים, כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו, ובהיותם במדבר ובא"י בימי קדם, היו כבן יקיר, כי היו ביניהם נביאים ושרי קדש וחכמים, ואז אם חטאו זכר את הצדיקים שביניהם, ונשא עונם, אבל עתה "הבן יקיר לי אפרים" הלא אין בו שום יקר וחשיבות, וכן "האם הוא ילד שעשועים", הלא אינו ילד כי כבר זקן בא בימים, והמאמרים מקבילים "הבן יקיר לי אפרים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד", (כל דבור שאחריו ב', הוא לגנאי) שגם בעת שאדבר בו איזה גנות זכור אזכר עוד מעלותיו מצד שהוא יקר, "אם ילד שעשועים על כן המו מעי לו" שיהמו מעי עליו "ורחם ארחמנו" מצד שהוא ילד קטן שאשתעשע בו, וא"כ איך תבקש שאעשה לך עתה נפלאות ואאהב אותך כמו בימי קדם:


ביאור המילות

"בן, ילד". ילד הוא הקטן, ובן גדול:

"דברי בו". כל דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי, כמו כי דברנו בה' ובך, וידבר העם באלהים ובמשה:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הציבי לך ציונים" כשמתקנים דרך הרבים מציבים ציונים שבכל פרשת דרכים מציבים ציון עליו להיכן הדרך הולך, וכשהדרך מתוקן יותר נוטעים תמרורים שהם עצי תמרים מצידי הדרך מכאן ומכאן שאז יודע כי בין התמרים הוא הדרך, וכשהוא מתוקן עוד יותר סוללים מסלה, מרימים וכובשים את הדרך באבנים שיהיה דרך ישר, ועז"א לבני ישראל שמבקשים הדרך לארץ ישראל, הלא תמצאוהו ע"י הציונים, ויותר מזה ע"י התמרורים, ויותר מזה אם "תשית לבך למסלה" של אבנים שכל אלה נמצאים על "דרך אשר הלכת", וע"י תדע את הדרך, א"כ "שובי בתולת ישראל", מן הגולה, ומוסיף "שובי אל עריך אלה" הנה עריך עומדים לפניך למראה עיניך שובי אליהם:


ביאור המילות

"תמרורים". אילני תומר קטנים, והוכפל למ"ד הפעל.

"למסלה". הרמת הדרך באבנים, כמו סולו המסלה, ור"ל מסלה של דרך הלכת:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד מתי תתחמקין הבת השובבה" אומר אל ארץ ישראל עד מתי תסתתר מבני הגולה, "כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר", המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ"ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע"י כיבוש ומלחמה, אולם בימי בית שני ששבו לארצם בלא כיבוש ומלחמה, וכאילו הארץ תבקש אותם ותכין את עצמה לקראת הגבר שיבא אליה, אמר "כי בארץ ברא ה' חדשה", שהגם שנקבה אחרת תבוקש ותסובב מן הגבר, "הנקבה הזאת" שהיא הארץ ברא לה ה' טבע חדשה שהיא "תסובב את הגבר" ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע"י השתדלות של כיבוש ומלחמה:


ביאור המילות

"תתחמקין". מסתתר מעין הרואה ובת השובבה קורא להארץ, וכן (לקמן מ"ט ד') קורא את ארץ בני עמון, בת השובבה:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עוד יאמרו בשובי את שבותם" ר"ל שבות של הערים, כשישובו הערים למעלתם הראשונה, "יברכך ה' נוה צדק", שלכן יברכך ה' מפני שאתה נוה צדק, מצייר כאילו הצדק נטע נוהו ומשכנו בערים האלה והם נוהו והר ציון יקרא הר הקדש, ששם יגור בקדש וישכן שם:


ביאור המילות

"נוה צדק". מציין הצדק בעצם מופשט שוכן בנוה, ומ"ש וישבו בה, היינו בהנוה:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישבו בה", בהצדק ונוהו, ישבו "יהודה וכל עריו", ימליץ כאילו הערים והאנשים כולם ישבו בנוה צדק, ר"ל יהיו מלאי צדק, וגם "האכרים" עובדי האדמה, ואף גם אלה אשר "נסעו" תמיד "בעדר" ממקום למקום שסתם רועים גזלנים שרועים בשדות אחרים, עתה לא יסעו ממקום למקום רק ישבו בקביעות בנוה צדק:


ביאור המילות

"ונסעו". פעל עבר:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי הרויתי נפש עיפה" מי שהיה עיף מרוב עבודה, "ונפש דאבה" מאשר חסר לו צרכיו, "מלאתי" כל צרכיו, ולכן לא יצטרכו אז לחמוס ולגזול וידורו במכון הצדק:


 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על זאת הקיצותי ואראה", שירמיה לא היה יכול לראות נבואתו בהקיץ כי מרוב צערו שראה תמיד פורעניות לא חל עליו הרוח בהקיץ רק בחלום, שאז הראהו נבואותיו ונטרד שנתו תמיד ונבעת מחזיונות מבהילות, אבל "על נבואה זאת" שהיא בשורות טובות "הקיצותי ואראה" ראיתי אותה בעת היקיצה, (שנבואה בהקיץ גדלה מעלתה מנבואה בחלום), "ושנתי ערבה לי" כי לא נגזלה שנתי:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל", ר"ל שידמו בגלותם כמו הזרע שטרם שיתחיל לצמוח יפסד ויעדר תחלה, וההעדר הזה הוא לצורך הצמיחה ועל ידו יפרה יבול ותבואה, כן ישראל הגם שזרעתים והפיצותים בארץ עד שנעדר ישותם ונתבטלו מהיות עם, בכ"ז יהיה זה לצורך שיצמחו ויפרו ויהיו לגוי גדול, וזה יהיה "בין בזרע אדם בין בזרע בהמה", ר"ל בין בהחשובים שבהם ובין בהפחותים שנדמו כבהמה, ומפרש כי.


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ" וכו' "כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע", כי הנתישה היא לצורך הנטיעה, והנתיצה לצורך הבנין, עד ששניהם מיוחסים לי ושקדתי עליהם בשקידה רבה ששקדתי לנתוש ולנתוץ כדי שאוכל לשקוד לבנות ולנטוע, כמו שישקוד הזורע שתרקב הזרע בארץ כדי שתצמח ותפרה, בשקידתו:


ביאור המילות

"לנתוש ולנתוץ". התבאר למעלה (א' י'):

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כח-כט) "בימים ההם", ר"ל ואז לא יפחדו עוד שאעניש אותם בעון אבותיהם כמו שהיה מקדם, כי אז איש בעונו ימות ולא יענשו בנים בעון אבות, ודבר זה התבאר אצלי ביחזקאל סימן י"ח טעם הדבר עיין שם, זאת שנית לא יפחדו שיחטאו בעצמם ואעניש אותם, כי.


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה". כי הברית הקודם היה על תנאי שלא יחטאו שאז יופר הברית, כי בזמן העבר היה אפשריות לחטא, אבל לעתיד לא יהיה אפשר כלל שיחטאו, כמו שיבאר:


 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא כברית אשר כרתי את אבותם" שאז לא היו עדיין מוכנים אל השלמות והתקון, כי זה היה "ביום החזיקי בידים להוציאם מארץ מצרים" שהחזקתים בידם בחוזק רב ובכח להוציאם קודם הזמן, כי לא היו ראוים אז רק שהוצרכתי להוציאם כדי שלא יתקלקלו לגמרי, "אשר המה הפרו את בריתי" שאחר שהיה טבעם עוד מוכן אל הרע והיתה הבחירה בידם והיה הברית על תנאי המה הפרו אותו בשבטלו את התנאי, "ואנכי בעלתי בם" בעל כרחם:


ביאור המילות

"החזיקי בידם". להקימם מנפילתם. כמו ואין מחזיק בידה מכל בנים גדלה (ישעיה נ"א י"ח):

"בעלתי בם". עי' למעלה (ג' י"ד):

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי זאת הברית" וכו' "נתתי את תורתי בקרבם", שיקיימו תורתי מצד הערת השכל עד שתהיה כדבר טבעי להם הנמצא בקרבם, "ועל לבם אכתבנה" שלא תצטרך להכתב על הספר ובדיו כי תהיה כתובה על לבם, שהלב מצייר כח הבחירה והממשלה אשר בנפש שלא תתעורר אצלם בחירה הפך התורה, כי לבם יהיה מלא מחקי התורה הטבועה בלבם, "והייתי להם לאלהים" תחלה ואח"כ "והמה יהיו לי לעם" שדבקות האלהות עמהם לא תהיה נתלה עוד ממעשיהם ע"י אתערותא דלמטה, אחר שלא יצוייר כלל שיבחרו ברע, רק תתעורר מלמעלה מצד חסדי ה' אשר לא יופסק בשום אופן,

  • ג) לא יצוייר שיתעו מני דרך מחסרון המורים והמלמדים, או מורים מתעים, כי.


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את ה'", ולא יצטרכו למלמד דעת,

  • ד) בל יפחדו שאשמור להם עונותיהם הקודמים, "כי אסלח לעונם" שעשו במזיד, "ולחטאתם" השוגגים "לא אזכר עוד", עד שעל השוגגים לא יצטרכו סליחה כלל:


ביאור המילות

"עונם חטאתם". עי' ישעיה (א' ד'):

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'" מבאר בפרטות שני דברים אלה,

  • א) שאז לא יהיה להם אפשרות לעשות רע כלל, וכמו שחקי הטבע קבועים בלתי משתנים כן מעשי ישראל לא ישתנו, כאילו מעשיהם טבעיים מוכרחים לעשות טוב לא בחיריים, וז"ש כמו שמה "שנותן שמש לאור יומם וחקות ירח" וכו' שכל אלה חקים טבעיים:


ביאור המילות

"רוגע". מענין מרגוע. מניחו מזעפו:

 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם ימשו החקים האלה מלפני" שהם טבעיים קבועים לנצח, "כן גם זרע ישראל לא ישבתו מהיות גוי לפני" שלא תשתנה בחירתם מלהיות גוי קדוש עומד לפני:


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה'" (ענין ב') כמו שהם לא ישתנו במעשיהם, כן אני לא אשתנה למאס אותם ע"י עונותיהם הקודמים, כי אהבתי אותם אין לה תכלית בכמות "כמו שלא ימדו שמים מלמעלה" מצד שאין להם שיעור, וכן אין לה חקר להשיג אותה ע"פ החקירה מדוע אני אוהב אותם כמו "שלא יחקרו מוסדי ארץ למטה", שהם הגם שימדו בכמות לא יושג עניניהם ודבר שאין לו תכלית בכמות לא יבוטל מפני עונות שי"ל תכלית, וכן דבר שאין לו חקר וטעם כדבר סגוליי א"א שיבטל, כי דבר שי"ל טעם יבטל עת יבטל הטעם והסבה שגורם את הדבר, לא כן דבר סגוליי, וא"כ א"א שאמאס אותם על עונותיהם הקודמים, וז"ש כן "גם אני אמאס" וכו' "על כל אשר עשו":


 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונבנתה העיר לה'" שלא תהיה עוד לחלק יהודה ובנימין רק לה' כמ"ש ביחזקאל שתהיה תרומת ה' מן הארץ, ותהיה קדש לה':