", הם גרועים אפי' מבע"ח, שהעופות הנוסעים מרגישים בטבע עת החורף והשלג, עת שלא ימצאו מחסה ומזון, ומתרחקים אז אל ארצות החמות ולא ישובו עד בוא האביב, "
", להבין את הרעה אשר יביא ה' עליהם המשפט לפני בואה, ולדעת זמן העונש ולעזוב דרכם הרע לפני בוא יום המשפט:
ביאור המילות
"
ידעה מועדיה, שמרו את עת באנה". מבואר אצלי שיש הבדל בין עת ובין מועד. עת, מציין עת הטבעי, ומועד מציין הזמן ההסכמי או הדתיי המיועד ונזמן לאיזה דבר, והתור וסיס ועגור שהם עופות נוסעים ישובו תמיד בזמן הטבעי בר"ח ניסן, הגם שעדיין מיועד להיות עת קר, ועז"א ששמרו עת בואנה ולא ישנוה. אבל החסידה תאחר או תקדים העת, כי תדע המועד שאם האביב מתאחר ועתיד להיות קור תתאחר מלשוב ואם יקדים האביב תקדים לשוב כנודע, ולזה צריך ידיעה כמ"ש ידעה מועדיה. וכן במשפטי ה' יש עת קבוע, וגם יש מועד, שלפעמים יקדים המשפט קודם הזמן אם תתמלא הסאה, והם לא לבד שלא ידעו המועד, לא ישמרו גם העת לשוב לפני בוא יום המוגבל לרעה:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איכה תאמרו", הדור ההוא היו אומרים כי התורה והמצוה הוא דבר הנתון בשכל האדם, ר"ל שאמרו שא"א שיקבל אדם תורה ומצות בקבלה או בנבואה ושיקבל עליו דברים שאינו משיג בשכלו, והתורה והמצוה אינו דבר הבא אל האדם מחוצה לו ע"י תורה כתובה בספר ובדיו רק היא נמצאת בתבונתו ובהרגש לבו, וז"ש "
איכה תאמרו חכמים אנחנו" שהחכמה נמצאת אתכם בטבע ובשכל, "
ותורת ה' אתנו" התורה נמצאת אתנו בטבע הנפש והשכל, "
אכן אך לשקר עשה עט", אבל העט שעשה כותב התורה לכתוב בה תורה מקובלת מה', עשה לשקר, כי לא יקבל אדם תורה ע"י נבואה וקבלה, וכן "
שקר סופרים", כל הנביאים שכתבו ספרים ע"פ ה' בנבואה הוא שקר, כן אתם אומרים ומכחישים העקר של נבואה ותורה מן השמים, משיב להם.
ביאור המילות
"
סופרים". יש הבדל בין כותב ובין סופר, הכותב יהיה על כל דבר, וכתבתם על מזוזת, כתבם על לוח, וכתבת על האבנים. והסופר כותב בספרים, ולא תמצא שם תואר כותב בשום מקום:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הובישו חכמים", כבר התבאר שהחכמה שעקרה היא ידיעת ההנהגה בין טוב ורע, ולדעת מה טוב ומה רע בכל פרטי המדות וההנהגה, א"א שישיג האדם ארחותיה מעצמו, כי אין על חקי החכמה מופתי הדעת, וא"א שידע האדם בארחות הנהגת הנפש מה חכמה ומה סכלות, ואיך וכמה ומתי ישתמש בכחות נפשו לעשות או שלא לעשות, (כמו שהתבאר בארך בספר משלי) וחקי החכמה כולם נתנו מה' ע"י נביא ונכתבו בספר התורה, וא"כ אלה שמאסו בדבר ה' אין להם היסודות שעליהם תשען החכמה, שיסוד החכמה אינה בשכל האדם רק בתורת ה', וז"ש "
הובישו חכמים" שאחר "
שמאסו בדבר ה'" א"כ "
חכמת מה להם", מהיכן ישיגו חקי החכמה ומי יודיעוה להם, אחר שאינם נודעים מעצמם:
ביאור המילות
"
הובישו". ההפעיל מורה הבושה היתרה וחתת הוא השפלת הנפש, ובא כ"פ אחר בושה:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(י-יב) "
לכן אתן את נשיהם לאחרים" ר"ל כי מי שלא נפל ברשת הכפירה, הגם שיחטא מצד התאוה יוכל להרפא ע"י מוסרי הנביאים ותוכחת התורה, אבל אחרי שמאסו בדבר התורה וכופרים בנבואה אין להם תקנה, שאם ירצו להתרפאות ע"י שיפקח עיני שכלו לראות כי חולה הוא בחולי הנפש, הלא הוא נדמה לו שהוא בריא אולם כמ"ש וירפאו את שבר עמי על נקלה, ואם ירצה להתרפאות ע"י מוסרי הנביאים שיבוש מדרכו, הלא יכחיש את הנבואה, ועל זה אמר הובישו וכו' גם בוש לא יבושו, וכבר התבארו פסוקים אלה למעלה
(ו' י"ג-ט"ז):
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אסף אסיפם", החוזה שם דבריו בפי מדברים שונים, הנביא והעם מדברים ומתוכחים, וה' מדבר ג"כ עמהם, "
(ה' אומר)", אני אאסוף אותם, שיתאספו להתיעץ מה לעשות, ובאר שהאסיפה תהיה מפני שרצוני לעשות עמהם סוף וכלה.
"(דברי העם)" הלא "אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה", ואין אוכל להשיב נפש, "(תשובת השם) ואתן להם יעברום", איך אתן להם ענבים ותאנים, הלא יעברו את מה שנתתי להם, שהוא התורה והמצוה:
ביאור המילות
"אסף אסיפם". הראשון שרשו אסף מענין אסיפה וקיבוץ והשני מנע"ו סוף וקץ ובא לשון נופל על הלשון:
"
יעברום". יעברו אותם, כמו כי עברתי את פי ה'. ויל"פ שר"ל שאתן ענבים ותאנים להאומות שיעברום מארצם לגולה, או ר"ל אחר שאין להם מה לאכול אתן להם אומות שיעברום מארצם לארץ אחרת:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על מה, (דברי העם)", הנאספים אומרים "
על מה אנחנו יושבים" ואין אנו מכינים עצה וגבורה למלחמה? "
האספו ונבא אל ערי המבצר" להלחם משם עם האויב, "
(תשובת הנביא), ונדמה שם", אבל שם בערי המבצר נשתוק ולא נעשה מאומה, "
כי ה' אלהינו הדמנו", מדמה אותם שם לאבלים היושבים ודוממים, ותחת שדרך להשקות את האבלים כוס תנחומים "
השקנו מי ראש", וזה יען "
שחטאנו לה'":
ביאור המילות
"
ונדמה". מענין שתיקה, וכן הדימני, ושורש דום, דמם, משתתפים במובנם כנודע, ומלת ונדמה י"מ נפעל משורש דמם, וי"מ שהוא מן הקל, ממשקל ישום וישרוק:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
קוה לשלום, (דברי העם)", הלא ראוי לקוות לשלום, ומדוע "
אין טוב?, (תשובת הנביא)", מפני שהיה ראוי לקוות "
לעת מרפא", שהחולים בחולי הנפש יעסקו ברפואה ובתשובה, "
והנה בעתה" כי עודם מחזיקים ברעתם:
ביאור המילות
"קוה". מקור, ראוי לקוות:
"
ומרפה". כמו מרפא:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
(דברי העם), מדן", ר"ל כי בברכת יעקב לבניו אמר, יהי דן נחש עלי דרך הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, שבני דן היו מלומדים ללחום עם רוכבי סוסים (ולכן היה דן המאסף לכל המחנות כי דרך הרוכבים ליפול על אחורי המחנה ברדפם אחריהם), עפ"ז ישאלו איך היה עתה להפך "
שנחרת סוסי האויב נשמע מדן", ובכ"ז לא נשך הנחש עקבי סוס ורוכבו, כי "
מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ", וגם באו לתוך הארץ "
ויאכלו ארץ ומלואה?"
ביאור המילות
"
מצהלות". נופל על קול האבירים סוסים החזקים המזוינים לתשמיש. וכן ותצהלי כאבירים
(לקמן נ'):
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
(תשובת ה'), כי הנני משלח בכם", מה שאתם חושבים שדן דומה כנחש נהיה בהפך, כי אני "
השולח בכם נחשים צפענים" שהם קשים מנחש והם "
נשכו אתכם" עצמכם, לא את סוסיכם:
ביאור המילות
"
צפעונים". בא פה תואר לנחשים:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מבליגיתי, (דברי העם)", עתה אני רואה שמה שהתחזקתי "
עלי היגון", והייתי חושב שיש תקוה, זה בא מצד כי "
עלי לבי דוי", שאני דומה כחולה שהמדוה נוגע עד לבו, שאז אינו מרגיש בחליו כלל, וזה עצמו שאינו מרגיש בחליו הוא סימן שאבדו הרגשותיו ונגע החולי עד הנפש:
ביאור המילות
"מבליגיתי". שם, משקלו מ£ב¡ל יג ית, בפלס מ£ר¡ב ית, שראוי מ£ר¡ב י ית, ולמדבר בעדו מבליגיתי. (ר"מ קמחי):
"
מבליג". מענין חיזוק, והבדלו מן מתחזק מתאמץ, שעקרו בא על התחזקות כחות החיים, אעזבה פני ואבליגה
(איוב ט' כ"ז), השע ממני ואבליגה
(תהלות ל"ג י"ג), ומ"ש המבליג שוד על עז
(עמוס ה' ט') בא בדרך מליצה כאילו העיר הוא גוף פרטי שיתגברו בו כחות המתפעלים על הפועלים בעת החולי והמות:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הנה קול שועת בת עמי (דברי השם)", יספר הויכוח שהיה לו עם עשרת השבטים שהם עתה בארץ מרחקים מעבר לנהרי כוש והם היו מצפים להגאל ולשוב אל ארץ אבותם ונשמע להם הבשורה הרעה מגלות יהודה וחורבן בהמ"ק, שעי"ז אבד מהם תקוה, "
(עשרת השבטים אומרים), הה' אין בציון", הלא בציון מקום שכינת ה' וראוי שיושעו בדרך הנס וההשגחה ע"י ה' מעוזם, וגם אם עזב ה' אותם והסתיר פנים, "
האם מלכה אין בה" וראוי שינצלו בדרך הטבע ע"י מלחמה? "
(תשובת השם) מדוע הכעיסוני בפסיליהם" שבא להם עונש השגחיי,
- א) על שהמירו אותו באלהים אחרים,
- ב) שהמירוהו "בהבלי נכר", כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, כמש"פ שם:
ביאור המילות
"
שועת". גדרו שצועק לישועה:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
(דברי עשרת השבטים), עבר", הלא כבר "
עבר קציר" וגם "
הקיץ" ובכ"ז "
אנחנו לא נושענו" עדיין, ועתה אחרי צפינו לישועה ימים רבים, הנה.
ביאור המילות
"קציר, קיץ". הקיץ הוא אחר הקציר, וכלה הוא יותר מן עבר, שכלה לגמרי, ובזה מוסיף והולך במליצתו:
"
השברתי". השבר יצוייר גם בחלק מן הדבר שבר יד או רגל והקדירה תופס בכל העצם, שנשחר ונכהה מראיתו, ומוסיף "
שמה החזיקתני", שהוא השממה לגמרי:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על שבר בת עמי" שהם שבט יהודה, "
השברתי" לגמרי כי מעתה אין עוד תקוה? ושילש לשונו נגד ג' פעמים שבא נ"נ על ירושלים והגלה אותם:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
(תשובת ה'), הצרי", וכי היו שבט יהודה צריכים לרפואתם סמים ותרופות מארץ מרחקים, הלא "
הצרי", שבו ירפאו "
נמצא בגלעד" ששם מקום הצרי, וכן "
הרופא" המסדר איך יקחו את הצרי ואיך ירפאו בו ג"כ "
נמצא שם", וא"כ "
מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי?" ר"ל הלא רפואת העם תלוי בשייטיבו מעשיהם וישובו ללכת בתורת ה' ובקרבם נמצא בין התורה והמצוה שנתתי לפניהם שהוא הצרי, בין הנביאים והחכמים המישרים ומלמדים אותם דרכי ה' שהוא הרופא, ומדוע לא נרפאו? וא"כ הם עצמם אשמים בדבר, שלא אבו להרפא מחלים:
ביאור המילות
"
ארוכת". מענין רפואה
(ע"ל ל' י"ז):
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
(דברי הנביא), מי יתן" וכו', "
מי יתנני" וכו', יאמר בצד אחד כי מרוב אהבתו את עמו מתאוה לבכות יומם ולילה על חלליהם, ובצד השני יאמר כי משנאתו את מעשיהם הרעים מתאוה להתרחק מהם אל המדבר, "
מי יתן שראשי" יהיה "
מים" שיהיה מלא מי דמעה, "
ושעיני" יהיו "
מקור" דמעה, שמן המקור ההוא יזלו לחוץ כדי שאוכל "
לבכות יומם ולילה", והטבעיים כתבו כי התמדת הבכי מיבש את המוח עד שיכלו הדמעות, ע"כ מבקש שהגם שיבכה יומם ולילה יהיה ראשו מיסוד המים, שיביע תמיד דמעות אל המקור שהם העינים:
