מלבי"ם על חבקוק א יא
<< | מלבי"ם על חבקוק • פרק א' • פסוק י"א | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אָ֣ז חָלַ֥ף ר֛וּחַ וַֽיַּעֲבֹ֖ר וְאָשֵׁ֑ם ז֥וּ כֹח֖וֹ לֵאלֹהֽוֹ׃
"אז חלף רוח", הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה "יחלוף הרוח" בו לפרקים, ואח"כ "יעבור" הרוח בו בקבע, עד "יאשם" ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב "זו כחו לאלהו", שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז, כמ"ש (דניאל ה') ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:
ביאור המילות
"חלף רוח ויעבר". חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיה ח' ח') ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות, וכדומה:
"זו כחו מיוחס לאלהו". ויל"פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע:
<< · מלבי"ם על חבקוק · א יא · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.