" אתה, שע"י שתראני זאת בנבואה מבואר כי זה נעשה בהשגחתך, ואיך אפשר שאון ועמל כזה יצא לפועל על ידך, ויותר מזה כי "
" ר"ל שאיני רואה בנבואה אחרית הרשע וכליונו רק אני רואהו תמיד לנגדי והצלחתו תמשך ימים רבים, "
", עי"כ נושאים מדון ודין ודברים נגדך, שבני העולם יש להם נגדך ריב ומדון. ומפרש מהו הריב.
ביאור המילות
"תראני און ועמל תביט". און ועמל כשנרדפו יחד, יציין באון פעולת הרע בפועל, ובעמל יציין רושם הרע בנפש, וזה מבואר אצלי בכ"מ, וכבר בארתי (ישעיה ה' י"ב) ההבדל בין ראה ובין הביט, שפעל הביט יציין שימת לב על הדבר, וראה מציין ראות העין, וע"כ מיחס ההבטה אל העמל שלא יושג בעין חושיי (ודברתי מזה במדבר כ"ג כ"א), ועז"א עמל תביט, רק ה' הוא יביט גם העמל של הנפש שבו יעשה את האון:
"
ויהי ריב ומדון ישא". יש הבדל בין ריב ובין מדון, שריב כולל כל מיני טענות ומריבות, ומדון מציין אם יש לו דו"ד נגד חברו שע"י רוצה לזכות נגדו מצד המשפט, והתבאר בפי' משלי בכ"מ, עז"א שהריב יתהוה עי"ז ואז ישא הטוען מדון ודו"ד וטענות נגדך, וספר טענת המדון ע"כ תפוג תורה:
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על כן", בני העולם טוענים נגדך לאמר, הלא "
על כן תפוג תורה", שעי"ז תפסק התורה שהיא מלמדת עקרי האמונה ושה' משגיח ושופט צדק, ועתה יכחישו בפנות התורה ממך שרואים שהרשע מצליח והצדיק אובד, "
וכן לא יצא לנצח משפט", גם המשפט הנימוסי בין אדם לחברו הגם שהשכל מחייבו (וא"א שיפוג מן הלב כי מוסדות המשפט קבועים בלב האדם בטבע) בכ"ז לא יצא מכח אל פועל המעשה, "
כי רשע מכתיר את הצדיק", ר"ל גם הצדיק שרוצה לעשות משפט לא יוכל לעשותו, כי הרשע הוא המכתיר את הצדיק, ר"ל שהוא המלביש אותו כתר ועטרה שהצדיק השופט הוא קבוע לשפוט מאת המלך הרשע שהוא נתן עטרת הנשיאות בראשו, וצריך הוא להתנהג כפי חוקי הרשע ומשפטיו שהם עוות ועקול הדין, "
על כן יצא משפט מעוקל". שגם המשפט שהוא מיושר בפנימיותו וקרוב אל היושר צריך להיות מעוקל בחיצוניותו, להפיס דעתו של הרשע המכתירו שאינו רוצה במשפטים ישרים, כ"ז דברי הריב והמדון שנושאים העולם על ההשגחה ועל הנהגת ה':
ביאור המילות
"תורה, משפט". תורה היא בדעות ואמונות ולמודים במצות שבין אדם למקום, ומשפט בין אדם לחברו, עי' ישעיה (מ"ב ד', נ"א ד'):
"מכתיר". מלבישו כתר ונזר:
"
מעוקל". ההבדל בין עקל ובין עקש, העקל הוא רק החיצונית הדבר והוא ישר בפנימותו כמו נחש עקלתון, ילכו ארחות עקלקלות
(שופטים ה'), ר"ל שנראות כמעותות ולא עקשות ממש כי הם הולכים בארחות אלה רק מיראת האויב, משא"כ מ"ש אשר ארחותיהם עקשים, הם מעותות באמת,
(ועמ"ש תהלות קכ"ה ה'), וכן כאן ר"ל הגם שיהיה המשפט והיושר בלב השופט יצא מעוקל למראית העין מיראת הרשע המכתיר אותו ע"מ שיעקש משפט:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ראו", אחר ההוצעה הזאת מתחיל לספר גוף הענין שעליו צועק חמס, ויספר בשם ה' שהוא הקים אותם להרעיש הארץ ולהרגיז ממלכות, ואומר, "
ראו בגוים והביטו" ושימו לב על הדבר, "
והתמהו תמהו", ומפרש ראו בגוים והביטו "
פעל פעל בימיכם" ר"ל שלא תאמרו שא"א לכם לראות הדבר מפני שעדיין לא יצא מכח אל הפועל, על זה אמר כי פעל פעל שכבר בא לידי פעולה, ולא תאמרו שלא היה בזמנכם, כי הוא בימיכם, וא"כ תוכלו לראות ולהביט, ונגד מ"ש והתמהו תמהו מפרש כי "
לא תאמינו כי יסופר", אם היו מספרים לכם דבר כזה לא הייתם מאמינים כלל כי הוא דבר היוצא מדרך העולם, ולכן כשתראוהו בעיניכם תתמהו ותתפלאו:
ביאור המילות
"ראו, והביטו". מלת הבטה מורה שימת לב על הדבר (כנ"ל בפסוק הקודם):
"
והתמהו". כמו והתתמהו:
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי הנני מקים את הכשדים" שיקומו משפל מדרגתם למשול על גוים, "
הגוי המר והנמהר" ר"ל שלפעמים יתרומם גוי אחד ע"י חנופה וחלקלקות שימשוך עמים תחתיו בדברים רכים, אבל הם גוי מר ואכזרי, ולפעמים יתגבר ע"י שכלו ותחבולות, אבל הם גוי נמהר שעושה הכל בלא עצה ותבונה, ובכ"ז הוא "
ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו" ר"ל שדרך כובשי ארצות ללכת לארך הארץ ממזרח למערב בארץ השייך לאקלימא שלו, אבל הוא הולך למרחבי ארץ מצפון לדרום שאינו מאקלים שלו, ולפעמים ילך על ארץ שיש לו עליו איזה טענת ירושה מאבותיו אבל הוא רוצה לרשת משכנות לא לו, שאין לו שום טענה עליהם:
ביאור המילות
"המר". כמו מרי נפש:
"
והנמהר". כמו ולבב נמהרים יבין לדעת, אשר מעשיו שלא בהשכל:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
איום ונורא הוא" - האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו. והוא
איום מצד עצמו, ו
נורא מצד הרעות שעושה. ומפרש: "
ממנו משפטו ושאתו יצא":
- נגד מה שאמר שנורא הוא, אומר שממנו משפטו יצא, רוצה לומר, שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים. שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים, שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו, וכל-שכן אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים. אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחוקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו, להסיר גבולות עמים, ולהרעיש ארצות; ועל-כן מתיראים מפניו.
- ונגד מה שאמר שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא. כי יש עם המתגבר על-ידי עזרת עמים ומלכים אחרים, אשר כרתו עמו ברית, והוא אינו איום כל-כך, אחר שכוחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו. אבל הוא - שאתו יצא ממנו בעצמו, ואינו צריך לעזר עם אחר:
ביאור המילות
"איום ונורא". האימה הוא מצד הדבר עצמו, והמורא הוא מצד הרע שיוכלו להשיג מן הדבר (עי' יהושע ב' ט', איוב ט' ל"ד, י"ג כ"א, ל"ג ז'):
"
ושאתו". הוא רוממת הדבר עצמו, כמו הלא שאתו תבעת אתכם
(איוב י"ג י"א):
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וקלו סוסיו" הם "
קלים" במרוצתם יותר "
מנמרים" שהם קלי המרוץ מאד. וגם "
חדו מזאבי ערב", שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ"ז "
פשו פרשיו", רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם "
שפרשיו מרחוק יבואו" והם עיפים מרוב הדרך, בכ"ז לא ינוחו מדרכם רק "
יעופו כנשר חש לאכול", שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל:
ביאור המילות
"זאבי ערב". הזאב מסוכן לעת ערב, או ערב מענין מדבר וערבה:
"
ופשו", ענין ריבוי, כמו ולא ידע בפש מאד
(איוב ל"ה) ועקרו על שהדבר מתרבה בעצמו, כמו כי תפושו כעגלה דשה, ופשתם כעגלי מרבק, התרבות השומן והבשר, וכולל שהפרשים הם בריאות בשר וחזקים:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כלה לחמס יבוא", שאין תכלית מהלכו לרשת כבוד ולמלוך על ארצות שכבש, שאם היה הולך לתכלית זה לא היה מחריב הארצות, וכן לא היה שב תיכף לארצו כי היה מתעכב בכל מדינה שכבש להנהיג שם תכסיסי מלכותו, אבל הוא תכלית מהלכו רק לחמס, ולכן "
מגמת פניהם קדימה" ישוב תיכף אל המזרח, דהיינו אל מדינתו שבבל היתה במזרח לארצות שכבש ולכן "
יאסוף כחול שבי", אינו מניח העמים לשבת בארצותיהם רק לוקחם עמו לשבי אל ארצו:
ביאור המילות
"
מגמת". משנהו, ברעש ורוגז יגמא ארץ
(איוב ל"ט כ"ד), שבא על מרוצת הסוסים והפרשים:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והוא במלכים יתקלס", גם למלכים שכובש או שיכנעו תחתיו לא יחלק כבוד רק יתקלס לבזותם, "
ורוזנים" שהם שרי העצה הם "
משחק לו", כדבר שהוא לשחוק בעלמא, כי איננו צריך לא לרוזנים לבקש מהם עצה ולא למלכים שיהיו בעזרתו, וגם אינו מתירא ממבצרים של אויביו, "
כי לכל מבצר ישחק", שע"י ריבוי חיילותיו "
יצבר עפר וילכדה" ע"י סוללה שעושה נגד המבצר, וא"צ לו לצור על המבצר ימים רבים:
ביאור המילות
"יתקלס". מאמר שעושים לצחוק ולגנאי, (כמ"ש ירמיה כ' ח'):
"
ויצבר עפר". ת"י וצבר מלייתא, והוא תל עפר לסוללה שמשם יכבוש החומה:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אז חלף רוח", הנביא רואה שהצלחתו נמשכת עד שיחלוף בו רוח שהוא מחשבה וציור נפשי שיעלה ברוחו, שתחלה "
יחלוף הרוח" בו לפרקים, ואח"כ "
יעבור" הרוח בו בקבע, עד "
יאשם" ויתחייב עונש, ומהו הרוח? שיחשוב "
זו כחו לאלהו", שיחשוב שע"ז שלו היא נתנה לו הכח הזה לעשות חיל, וכאילו האלהות של ע"ז מתלבשת בכחו, עד שגם כחו היא אלהית, וזה היה בבלשאצר, שנדמה לו שע"י האלהי שלו גבר על אל אלים ובכחם לקח כלי המקדש ולכן צוה להביא לפניו מכלי המקדש לחללם, ואז הודו לע"ז, כמ"ש
(דניאל ה') ועל מרא שמיא התרוממת ולמאני די ביתיה היתיו קדמך וכו' ולאלהי כספא ודהבא שבחת, שעי"ז אשם ונתחייב עונש, ונגזר ביטול מלכותו. זה רמז הנביא בקוצר, ר"ל עד שם תמשך הצלחתו, וטרם יחל לספר מה שנגזר עליו בלילה ההוא כמו שיבא בסי' הבא, מפסיק הענין ומסב פניו להתפלל אל ה' על שלות הרשע, וה' יענהו משמי קדשו ויודיעהו מפלת הרשע וקץ מלכות בבל והמשפט אשר עשה בו ע"י שחלף רוח ואשם:
ביאור המילות
"חלף רוח ויעבר". חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיה ח' ח') ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות, וכדומה:
"
זו כחו מיוחס לאלהו". ויל"פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הלוא", הנביא מתפלל אל ה' אומר אליו.
"הלא אתה אלהי קדושי, הלא אתה ה'! מקדם לא נמות (שמתו) למשפט שמתו" ר"ל הלא מה ששמת את הרשע הזה להיות שבט אפך ליסר גוים, בעת ששמתו מקדם לא שמתו כדי שנמות, רק שמתו למשפט, שלא מנית אותו להמית את כל בני האדם ולהשמיד ולהכרית, רק שמתו למשפט ולהוכיח, ולהחזיר את הרשעים בתשובה ולהעניש את החוטאים, אבל לא שנמות כולנו על ידו באין חמלה כמו שהוא עושה, (כמ"ש הוי אשור שבט אפי וכו' והוא להשמיד בלבבו וכמש"פ שם) הנביא אומר הלא אתה ה' מקדם מצד שאתה אלהי קדושי, ורוצה אתה שנהיה קדושים ולא נמוש מתורתך עד שלכן הכינות את הרשע להרעיש גוים וממלכות, בכ"ז "לא נמות" לא על הכונה שנמות על ידו, רק "ה' למשפט שמתו וצור להוכיח יסדתו", בעת שיסדתו, ר"ל עקר יסוד השליחות ששלחתו היה להוכיח שע"י מוראו יקבלו תוכחה ויכירו עונשי ה' וישובו בתשובה, וגם אחרי שלא קבלו תוכחה. בכ"ז לא שמתו כדי שנמות כולנו (כמו שהוא עושה שהורג הכל באין הבדל), רק שמתו למשפט, שישפטו הרשעים על ידו על חטאתיהם ויקבלו ענשם. אבל לא שימית את כולם כצדיק כרשע:
ביאור המילות
"מקדם". יל"פ שהוא תואר אל ה' שהוא ראשון, ויל"פ שר"ל מני קדם, ר"ל מאז ששמתו לשבט אפך:
"
לא נמות". כמו לא שנמות, שהשי"ן וכן מלת אשר נעלם לרוב בכח המליצה, ור"ל לא שמתו למען נמות רק אתה ה', למשפט שמתו, ואתה צור (ר"ל ה' צור עולמים), להוכיח יסדתו, ויל"פ יסדתו צור להוכיח, ר"ל שיהיה יסוד חזק כצור החלמיש:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
טהור" (טענה שניה) מצד ההשגחה ומצד מדת צדקו. והמאמרים מקבילים "
טהור עינים מראות ברע למה תביט בוגדים", ר"ל הלא מצד הרשע עצמו שהוא בוגד אין ראוי שתשגיח עליו להצליחהו באשר עיני השגחתך טהורים מראות ברע ומהשגיח עליו לטובה, "
והבט אל עמל לא תוכל למה תחריש בבלע רשע צדיק ממנו", הלא זאת נגד מדת הצדק שהרשע יבלע את מי שהוא צדיק ממנו, והוא עמל גדול ונגד היושר והמשפט, ואיך תחריש ע"ז, הלא הביט אל עמל לא תוכל, ואיך תביט בעמל גדול כזה ותחריש ולא תושיע:
ביאור המילות
"מראות, והביט", עמל מציין רעת הנפש וכחותיה המחשביים ע"כ יצדק בו פעל הביט (כנ"ל פסוק ג'):
"
ורע". ר"ל אדם רע משא"כ ראות דבר רע כתיב מראות ברע
(ישעיה ל"ג):
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ותעשה" (טענה ג'), ואם נאמר שכ"ז נעשה בלא השגחתך וידיעתך, כי מסרת את בני האדם אל המקרה והסתרת פניך מהם, ע"ז טוען הכי אפשר "
שתעשה אדם כדגי הים" שהגדול בולע את הקטן, ויותר מזה כי הוא "
כרמש לא מושל בו" כי בעד הדגים יגין הים עכ"פ וצריך חכה ותחבולות אבל הרמש נלקח ביד ביבשה, וכן יצודם בקלות:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כלה בחכה העלה", החכה בו יצודו הדגים הגדולים, והחרם בו יצודו הדגים הבינונים ודרך לפרוש חרמים רבים לצוד בם דגים רבים, והמכמורת פורשים על פני המים עצמם עד שכל הדגים הנכנסים לתוכו אין יכולים לצאת ועי"ז אוספים דגים הרבה בפעם אחד, ומצייר שתחלה כבש מדינות מיוחדות אחת אחת ובכח גדול כמעלה בחכה, ואח"כ "
יגורהו בחרמו", אגר את המדינות הקטנות מהם המפוזרות בקל יותר כאוסף ע"י החרם, ואח"כ "
ויאספהו במכמרתו", אסף כל העמים בשבי כאוסף כל דגי הים הקטנים ע"י המכמורת, "
על כן ישמח ויגיל" על רוב הצלחתו:
ביאור המילות
"חכה, חרם, מכמורת". חכה בה צדים הדג הגדול, כמו תמשוך לויתן בחכה. וחרם, שוטחים חרמים הרבה בפעם אחד (יחזקאל כ"ו ושם מ"ז). ומכמורת, הוא כמין רשת שאוסף דגים הרבה בפעם א' (כמ"ש ישעיה י"ט ח'), ויש הבדל בין יגורהו ובין יאספהו, האוגר מקבץ גרגרים מופרדים א' א', אגרה בקיץ מאכלה, ומושאל אל כל המקבץ אחד אחד, והאוסף יכניס דברים רבים בפעם אחד מן החוץ אל הפנים, שזה ההבדל בין אסף ובין קבץ:
"
ישמח ויגיל". הגיל הוא על דבר מתחדש, והשמחה היא תמידית,
(כמ"ש יואל ב' כ"א כ"ג) ובכ"מ בתנ"ך, ר"ל שישמח על מה שכבש כבר ויגיל תמיד על הכבושים החדשים שיעשה בכל עת:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
על כן" נדמה לו שעשה הכל בכחו, ולכן "
יזבח לחרמו" נדמה כדיג שחושב שהחרם והמכמורת הם הנותנים לו פרנסתו ומיחס להם אלהות ומזבח ומקטר להם, וכן מיחס כ"ז לכחו ולכוכב הצלחתו ולהם יזבח ויקטיר, ובמליצה מציין בזבוח הריגת גוים רבים, ובקטר תבערת הערים ושריפתם, יחריב אנשים וערים כדי שיוכל לצודד גוים אחרים תחתיהם, "
כי בהמה" (ר"ל בהחרם והמכמורת) "
שמן חלקו ומאכלו בריאה", כי יש מאכל בריא שאינו שמן, ומאכל שמן שאינו בריא לגוף, אבל חלקו שמן ובריא:
ביאור המילות
"
יזבח, ויקטר", כבר בארתי
(הושע ד' י"ג, י"א ב'), כי הזביחה היא העבודה העקרית והקיטור טפל אל הזביחה, ומצייר שהחרם הוא העקר שבו מחרים ממלכות והמכמורת שבו אוסף גוים בשבי טפל אליו:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
העל כן", מסיים תמיהתו, אחר שאתה למשפט שמתו, ושעל ידו יוכר כחך להעניש את הרשעים, והוא לא כן ידמה רק מיחס הכל אל כחו ומכלה ומאבד רבים, וא"כ הכי "
העל כן יריק חרמו?" וכי לתכלית זה ראוי שיצוד גוים רבים ושתמיד לא יחמול להרוג גוים? ומצייר אותו כצייד שמריק ומשליך הדגים הנמצאים בחרמו כדי שיצוד אחרים כן יריק ויהרוג את השבי והמלקוח שנפל בידו כדי שיצוד גוים אחרים ויושיבם תחתם, ולכן יהרוג גוים תמיד כדי להושיב אחרים תחתיהם:
ביאור המילות
"
יריק חרמו", כמו ויהי הם מריקים שקיהם, מריק אותו מן הציד כדי לתת שם ציד אחר:
