מלבי"ם על הושע ד
<< · מלבי"ם על הושע · ד · >>
פסוק א
פסוק ב
ביאור המילות
"חכש". בא על כחוש האלה, גם על הכחש בה' כמו סבבוני בכחש אפרים:
"פרצו". בא על פירוץ הגדר הנמוסי והטבעי:פסוק ג
ביאור המילות
"תאבל". הולך ממדרגה למדרגה, הגם שתאבל הארץ, ויותר מזה שאומלל כל יושב בה (עמ"ש ישעיה כ"ד) וגם חיה ועוף, וגם דגים, כל זה יעשה אך איש אל ירב ריב ה':פסוק ד
ביאור המילות
"יריב. יוכיח". הריב הוא חזקה והתוכחה היא בראיות השכל, ומוסיף שגם אל יוכיח בנחת, ומלת איש מגביל נגד ה', ריב לה', הוא יריב, אך איש אל ירב, כי לה' הריב לא לאיש:
"ועמך". כינוי עמך חוזר על שם בני ישראל שבראש הענין, וזה דבור ה' אל בני ישראל. וה"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת מוסב על העם, יפלא איך אחר שחשב גנוב רצוח ונאוף יתפוש לשון מכשול שמורה על הטעות והשגגה:פסוק ה
"וכשל גם נביא" המוכיח "עמך" לעשות עברות "לילה" בצנעה, א"כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע, "דמיתי אמך" א"כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך (כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם) נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן):
ביאור המילות
"ודמיתי אמך". דמיתי מענין דמיון, כמו דמיתי לקאת מדבר, ושם אם בא על הכנסיה, כמו ראש אומות בית אב, ותופס הציור שהתחיל בו ריבו באמכם, שצוה שהבנים הכהן והנביא יריבו עם האם, והאם משיבה וכשלת וכו' ודמיתי אליך אני אמך:פסוק ו
ביאור המילות
"נדמו". מענין דמוין, ר"ל נדמו אליך:פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"ואל עונם ישאו נפשו". פרש"י הכהן ישא נפשו אל עון ישראל, והיל"ל ישאו נפשם וראב"ע פירש ונפש עמי ישאו על עונם, וא"כ מלת אל מיותר, ועקר שר"ל שישאו את נפש העם אל עון הכהנים, ר"ל שילמדום מעשיהם:פסוק ט
ביאור המילות
"ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו". התבאר אצלינו (ירמיה י"א י"ח, יחזקאל ז' ג'), שהדרכים הם המדות ודרכי הנפש שהם שורש להמעללים והפעולות היוצאות עלידם, וה' ישלם שכר המעללים עפ"י הדרכים, שישקול תחלה את המדות שמהם צמחו הפעולות, למשל העובד ע"ז אם עשה להכעיס או מאהבה ומיראה, הבלתי משכיל אל דל אם עשה מפני טבע הכילות או מפני אכזריות וזדון וכדומה, והשבה לא יצדק רק על המעללים והפעולות, אבל הפקידה יצדק על הדרכים שפוקד לשקל את מעשיו על פיהם, ואז ישיב העונש כפי מעלליו, וכן לקמן סי' י"ב לפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו:פסוק י
ביאור המילות
"הזנו". ההפעיל מורה שהוא פעל יוצא לשלישי, שהסיתו את אחרים שיזנו:
"ולא יפרצו". לא ירבו, כמו ובית אבותיהם פרצו לרוב:
"לשמר", י"מ כמו מלשמור, ורב סעדיה חברו עם שלמטה לשמור זנות :פסוק יא
פסוק יב
ביאור המילות
"ומקלו". המקל שמכה אותו, ויל"פ מקלו של עצו, כאילו מן העץ עצמו שעובד אותו יוקח מקל לרדותו בו, כי העון הוא המכה, כמ"ש החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז'). וכבר בארתי (ירמיהו א' י"א) ששם מקל מיוחד להכאה, והעשוי למשען יקרא בשם מטה, ולפירוש המפרש היל"ל ומטהו יגיד לו ?:פסוק יג
"על כן תזנינה בנותיכם" כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם, והכלות היו בביתם (כמ"ש שופטים סי' י"ב), והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששטה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות, אבל "כלותיכם תנאפנה" כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה:
ביאור המילות
"ההרים, הגבעות". ההרים גדולים מגבעות, והגבעות הם תחת ההרים, (ישעיה ב' ובכ"מ):
"יזבחו, יקטרו". יזבחו היא עבודה קבועה וחשובה יותר מן הקטור, כמ"ש זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ישעיה ס"ה) לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון (לקמן י"א) במש"ש:
"תזנינה, תנאפנה". כבר התבאר (למעלה ג' א') שפעל זנה מורה על הבגידה והיציאה מרשות בעלה, ופעל נאף מורה על תאות הניאוף, ויבא גם על הפנויה וגם על איש, או באשת איש כשלא ידבר מצד היציאה מרשות בעלה רק מצד תאות הנאוף לבד:פסוק יד
ביאור המילות
"הזונות, הקדשות". שם זונה נופל על אשת איש שהיא אינה מזומנת למשכב הפקר, ולכן אמר יפרדו, היינו שיתפרדו מן החבורה וילכו עמהן למקום סתר, ושם קדשה נופל על המזומנת למשכב כל אדם, כמו איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ועובדי ע"ז היו להם קדשות מיוחדות לזנות לשם פסל הזימה ואתננה קדש לע"ז, ולגנאי הונח עליהן שם קדשה, הפך מה שהיה בזה קדושה לפי דעתם, ועז"א יזבחו שהזבוח היה ברוב עם לא במקום נפרד ומובדל:
"ילבט". פירושו מענין יגיעה ללא תועלת:פסוק טו
פסוק טז
ביאור המילות
"עתה ירעם". פירש"י מרעית מצומצמת, והלשון משמע בהפך כמו ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל'), ולכן פרשתי שר"ל עתה אשר ירעם ככבש סרה כפרה:פסוק יז
פסוק יח
- א) חסרון השכרות, "שסבאם סר" ויוצא מדרך הרגיל,
- ב) חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם "הזנה הזנו" שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז,
- ג) שהם אהבו "(קלון) והבו קלון", הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם:
ביאור המילות
"סר". מענין סורי הגפן, סר וזעף, שכרותם יוצא מדרך הרגיל:
"והזנה", פעל יוצא (כנ"ל פסוק י'):
ושם מגניה. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה במליצותיו ולהעמיד נושא המאמר לבסוף (כמ"ש לקמן ח' ו', י"ב ט"ו), ובא הכנוי בלשון נקבה על הכנסיה, שדמה אותה לפרה (פט"ז) וכן צרר רוח אותה בכנפיה, ר"ל את כלל הכנסיה:פסוק יט
<< · מלבי"ם על הושע · ד · >>