פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על הושע ד


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי ריב לה'" שיעור הכתובים "כי ריב לה' עם יושבי הארץ אך איש אל ירב", מספר מאמר העם, הם אומרים אל הנביאים והמוכיחים מה לכם הריב ולהוכיח, הלא הריב הזה הוא "ריב ה'" שהוא יש לו ריב "עם יושבי הארץ" על שחטאו כנגדו. ומה לו לאיש לריב את ריב ה', יריב ה' בעצמו את ריבו וישפוך חמתו על כולם אך איש לא יתערב בריב ואיש לא יוכיח, הם אומרים הנה ריב לה' עם יושבי הארץ "כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", ר"ל כי המצות נחלקו במצות שבין אדם לחברו ששרשם שיעשו אמת וחסד איש את אחיו וזה לא נמצא בארץ, ובמצות שבין אדם למקום ששרשם הוא דעת אלהים שידעו את ה' ואת דרכיו וגם זה לא נמצא בארץ, רק נמצא ההפך:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלה וכחש", שנשבעים בשם ה' לשקר ומכחישים מציאות ה' והשגחתו, וזה הפך מן דעת אלהים, "ורצוח וגנוב ונאוף" שזה ההפך של אמת וחסד, ונגד חמשה דברות הראשונות שרובם מצות שבין אדם למקום אמר אלה וכחש. אלה הפך לא תשא וכחש הפך של אנכי ולא יהיה לך ומצות שבת שבאו ליסד אמונת מציאות ה' ואחדותו והשגחתו הפרטית, ורצוח וגנוב ונאוף הם הפך חמשה דברות השניים, "פרצו", ר"ל ועברות אלה נפרצו מאד עד "שדמים בדמים נגעו" מרוב הרצח, וזה הריב שיש לה' עם יושבי הארץ, ובכל זה אין לשום איש להתערב בריב הזה לריב ולהוכיח בשביל ה', רק.


ביאור המילות

"חכש". בא על כחוש האלה, גם על הכחש בה' כמו סבבוני בכחש אפרים:

"פרצו". בא על פירוץ הגדר הנמוסי והטבעי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "על כן תאבל הארץ" וכו' "אך איש אל ירב", ה' יריב ריבו ויחרב את הארץ עד "שהארץ תאבל ויכרתו יושביו" עד שגם הבע"ח הבלתי מדברים יכרתו "וגם דגי הים יאספו" כל זה יעשה ה' בריבו, "אך" בלבד "שאיש אל ירב" את ריב ה', "ואל יוכח איש" את העם, כ"ז דברי העם אל הנביאים, (ר"ל שנוח להם יותר שתחרב הארץ ולא שישמעו תוכחת הנביאים), "ועמך" אומר אל בני ישראל, "עמך כמריבי כהן", ר"ל לא לבד שאינם רוצים לשמוע תוכחה, עוד בהפך הם דומים כעושים מריבה עם הכהן המורה דעת, הם אומרים אל הכהן.


ביאור המילות

"תאבל". הולך ממדרגה למדרגה, הגם שתאבל הארץ, ויותר מזה שאומלל כל יושב בה (עמ"ש ישעיה כ"ד) וגם חיה ועוף, וגם דגים, כל זה יעשה אך איש אל ירב ריב ה':

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"יריב. יוכיח". הריב הוא חזקה והתוכחה היא בראיות השכל, ומוסיף שגם אל יוכיח בנחת, ומלת איש מגביל נגד ה', ריב לה', הוא יריב, אך איש אל ירב, כי לה' הריב לא לאיש:

"ועמך". כינוי עמך חוזר על שם בני ישראל שבראש הענין, וזה דבור ה' אל בני ישראל. וה"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת היום, הוא ספור ריב העם עם הכהן, כי לפי דעת המפרשים שמ"ש וכשלת מוסב על העם, יפלא איך אחר שחשב גנוב רצוח ונאוף יתפוש לשון מכשול שמורה על הטעות והשגגה:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וכשלת היום", הלא אתה הכהן המורה נכשלת בדרכים מקולקלים ביום לעיני השמש בפרהסיא.

"וכשל גם נביא" המוכיח "עמך" לעשות עברות "לילה" בצנעה, א"כ כיון שאתם הכהן והנביא המורים והמוכיחים נכשלתם לעשות רע, "דמיתי אמך" א"כ אני דומה לך אני אמך, אני האומה והכנסיה שאני אם שלך (כי אנשים היחידים הם בני האומה והיא אמם) נדמיתי אליך ולמדתי ממך לעשות כמעשיך, וכתועבותיך (בדברים האלה יריבו עם הכהן):


ביאור המילות

"ודמיתי אמך". דמיתי מענין דמיון, כמו דמיתי לקאת מדבר, ושם אם בא על הכנסיה, כמו ראש אומות בית אב, ותופס הציור שהתחיל בו ריבו באמכם, שצוה שהבנים הכהן והנביא יריבו עם האם, והאם משיבה וכשלת וכו' ודמיתי אליך אני אמך:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נדמו עמי", (מאמר ה' אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך "מבלי הדעת" שהם חסרים דעת כמוך "כי אתה הדעת מאסת", ובזה נדמו אליך למאס ג"כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן "ואמאסך מכהן לי", כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה, ויותר מזה כי "ותשכח תורת אלהיך" שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה ואח"כ שכחת אותה לגמרי "אשכח בניך גם אני". כי בתחלה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ"ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ"ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק:


ביאור המילות

"נדמו". מענין דמוין, ר"ל נדמו אליך:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כרובם", כי בניך עת ירבו, כפי שירבו ויעצמו "כן חטאו לי" כן יוסיפו לחטוא, עד "שכבודם בקלון אמיר", כי כבוד הכהונה הוא מה שנתן להם ה' מתנת האשים לאכול אימורי הקרבן משולחן ה', כשרים היושבים ראשונה במלכות אשר על שולחן המלך תמיד הם אוכלים וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל כבודם זה יוחלף לקלון, כי.


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חטאת עמי יאכלו" הם אינם אוכלים מאשי ה' לכלא פשע ולהתם חטאת רק הם אוכלים חטאת עמי, וזה אם מצד שלא יתכפר החוטא ע"י עבודתם אשר הוא לא לרצון לפניו, ואם מצד שהם בעצמם המסיתים את העם אל החטאת כדי שיביאו קרבנות ויהיה להם מה לאכול, ולא לבד שיכשילו את העם לחטוא בשוגג, כי גם "אל עונם ישאו נפשו" של העם, שישיאו אותם לעשות עונות במזיד ע"י שילמדו מדרך הכהנים המזידים לעשות רע, ומפרש.


ביאור המילות

"ואל עונם ישאו נפשו". פרש"י הכהן ישא נפשו אל עון ישראל, והיל"ל ישאו נפשם וראב"ע פירש ונפש עמי ישאו על עונם, וא"כ מלת אל מיותר, ועקר שר"ל שישאו את נפש העם אל עון הכהנים, ר"ל שילמדום מעשיהם:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיה כעם ככהן", שהעם יעשו עונות במזיד ע"י שהעם יהיה ככהן שלומדים להיות כמוהו ולעשות כמעשיו הרעים, ולכן "ופקדתי עליו דרכיו" אעניש את הכהן על דרכיו הרעים "ואשיב לו גמול" מדה כנגד מדה:


ביאור המילות

"ופקדתי עליו דרכיו, ומעלליו אשיב לו". התבאר אצלינו (ירמיה י"א י"ח, יחזקאל ז' ג'), שהדרכים הם המדות ודרכי הנפש שהם שורש להמעללים והפעולות היוצאות עלידם, וה' ישלם שכר המעללים עפ"י הדרכים, שישקול תחלה את המדות שמהם צמחו הפעולות, למשל העובד ע"ז אם עשה להכעיס או מאהבה ומיראה, הבלתי משכיל אל דל אם עשה מפני טבע הכילות או מפני אכזריות וזדון וכדומה, והשבה לא יצדק רק על המעללים והפעולות, אבל הפקידה יצדק על הדרכים שפוקד לשקל את מעשיו על פיהם, ואז ישיב העונש כפי מעלליו, וכן לקמן סי' י"ב לפקוד על יעקב כדרכיו, כמעלליו ישיב לו:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "ואכלו ולא ישבעו", תחת שבעת שהיו הכהנים צדיקים היה בא ברכה במעיהם ובמעט שהיו אוכלים מאשי ה' היו שבעים כמ"ש חז"ל, עתה שחטאת עמי יאכלו יאכלו ולא ישבעו, וגם יען אשר "הזנו" את העם לרדוף אחר הזנות, לכן "לא יפרצו" ולא ירבו בנים ובנות, "כי את ה' עזבו, לשמור זנות ויין ותירוש" (אשר) "יקח לב", שתחת שנצטוה הכהן לשמור משמרת ה' ולהיות קדוש לאלהיו אם במה שיפרוש מן הזנות כמ"ש אשה זונה וחללה לא יקחו, ואם במה שיפרוש מן היין והשכר כמ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל א"מ, כי הזנות והיין יקחו את הלב ומטים אותו מדרך התורה והקדושה, והם עזבו מלשמור משמרת ה' רק לשמור זנות ויין שהם אצלם משמרת תחת משמרת ה', הגם שמשמרת הזה יקח לבם ויוליך אותם שולל:


ביאור המילות

"הזנו". ההפעיל מורה שהוא פעל יוצא לשלישי, שהסיתו את אחרים שיזנו:

"ולא יפרצו". לא ירבו, כמו ובית אבותיהם פרצו לרוב:

"לשמר", י"מ כמו מלשמור, ורב סעדיה חברו עם שלמטה לשמור זנות :

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עמי בעצו ישאל", עמי שואל את הפסל של עץ להשיג ממנו מענה, והוא אינו עונה אותם, רק עץ אחר יגיד להם התשובה שהוא "המקל" המוכן להכות אותם הוא "יגיד לו" התשובה, הוא "יגיד לו כי רוח זנונים התעה" אותם מני דרך, וע"י הרוח הזה "זנו מתחת אלהיהם". והמליצה שע"י המקל המכה בהם יודע להם שתעו מני דרך:


ביאור המילות

"ומקלו". המקל שמכה אותו, ויל"פ מקלו של עצו, כאילו מן העץ עצמו שעובד אותו יוקח מקל לרדותו בו, כי העון הוא המכה, כמ"ש החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז'). וכבר בארתי (ירמיהו א' י"א) ששם מקל מיוחד להכאה, והעשוי למשען יקרא בשם מטה, ולפירוש המפרש היל"ל ומטהו יגיד לו ?:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על ראשי ההרים יזבחו", לשם זנו מתחת אלהיהם, ומצייר שהזבוח לע"ז שהיתה עבודה עקרית ונעשית בכנופיא ברב עם היתה על ראשי ההרים, "והקטור" שלא היתה עבודה עקרית וכ"א עשאו ביחוד בפ"ע היו עושים "על הגבעות" שתחת ההרים איש איש לבדו "תחת אלון ולבנה", וגם שעם הזבוח והקטור היו מזנים כי הזנות היה מקושר עם ע"ז כנודע, והיו ג"כ שני מיני זנות, זנות בפרהסיא על ההרים, וזנות בצנעה על הגבעות כמו שיבואר בפ' שאח"ז:

"על כן תזנינה בנותיכם" כמו שאבותיהם זנו כמו שיפרש, והנה הבנות היו דרכם לשלוח החוצה אל אנשיהם, והכלות היו בביתם (כמ"ש שופטים סי' י"ב), והבנות הם תזנינה שהזנות מורה על ששטה מתחת אישה והיו נחשבים כזונות, אבל "כלותיכם תנאפנה" כי הכלות שהם בביתם והם התירו הזנות והעריות בפרהסיא לא נחשב זה בעיניהם כזנות רק כנאוף שכולל גם נאוף הפנויה:


ביאור המילות

"ההרים, הגבעות". ההרים גדולים מגבעות, והגבעות הם תחת ההרים, (ישעיה ב' ובכ"מ):

"יזבחו, יקטרו". יזבחו היא עבודה קבועה וחשובה יותר מן הקטור, כמ"ש זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים (ישעיה ס"ה) לבעלים יזבחו ולפסילים יקטרון (לקמן י"א) במש"ש:

"תזנינה, תנאפנה". כבר התבאר (למעלה ג' א') שפעל זנה מורה על הבגידה והיציאה מרשות בעלה, ופעל נאף מורה על תאות הניאוף, ויבא גם על הפנויה וגם על איש, או באשת איש כשלא ידבר מצד היציאה מרשות בעלה רק מצד תאות הנאוף לבד:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא", ואני "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה" כי אין העון תלוי בהבנות רק באבותיהם שמהם למדו לעשות זאת, כי "הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו", שעם הקדשות שהם מזומנים לזנות והם הזונות בפרהסיא עמהם יזבחו, שהזבוח היה בפרהסיא וברוב עם כמ"ש על ראשי ההרים יזבחו, והיו מזנים עם הקדשות שהיו ג"כ מזומנות לע"ז, (כידוע שעע"ז היה להם קדשות שהיה בעילותיהן קדוש בעיניהם ואתננן היה לאוצר האליל), ועם הזונות שהם אשת איש שמזנות תחת בעליהן בצנעה יפרדו מן החבורה שבראשי ההרים, לזנות עמהן בגבעות במקום סתר, וכ"ז מפרש מ"ש שמקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעם, שע"י תאות הזנות תעו מה' לעבוד ע"ז, וזה יגיד לו המקל המכהו, וע"ז סיים שלכן "עם לא יבין ילבט", לכן יוכה במקל חובלים והוא לא יבין לשוב עד המכהו וילבט ויתיגע מרוב המכות:


ביאור המילות

"הזונות, הקדשות". שם זונה נופל על אשת איש שהיא אינה מזומנת למשכב הפקר, ולכן אמר יפרדו, היינו שיתפרדו מן החבורה וילכו עמהן למקום סתר, ושם קדשה נופל על המזומנת למשכב כל אדם, כמו איה הקדשה היא בעינים על הדרך, ועובדי ע"ז היו להם קדשות מיוחדות לזנות לשם פסל הזימה ואתננה קדש לע"ז, ולגנאי הונח עליהן שם קדשה, הפך מה שהיה בזה קדושה לפי דעתם, ועז"א יזבחו שהזבוח היה ברוב עם לא במקום נפרד ומובדל:

"ילבט". פירושו מענין יגיעה ללא תועלת:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם זונה", כבר התבאר למעלה (סי' א' פ"א) שבעת שהתחיל הושע לנבאות בימי ירבעם בן יואש היה אז מלכות יהודה תחת יד מלכות ישראל (עד כ"ד לעוזיה שמלך בפ"ע), והיה יהודה נכנע תחת יד מלכות אפרים ובאים אל ערי ישראל, והם היו עדיין עובדים את ה' בימים ההם, ע"כ הנביא מזהיר את יהודה שלא יבואו בערי ישראל ששם העגלים ועבודת נכר בל ילמדו ממעשיהם, וז"ש "אם זונה אתה ישראל", ר"ל אחר שאתה ישראל שהוא מלכות אפרים זונה מעל אלהיך, הלא צריך להשגיח "לבל יאשם יהודה" ע"י שילמד ממעשיך, לכן מצוה אל שבט יהודה, "אל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און" שהוא בית אל, שבשני מקומות אלה היו עוסקים בעבודת העגלים, כמ"ש בואו בית אל ופשעו הגלגל הרבו לפשוע (עמוס ד' ד') בגלגל שורים זבחו (לקמן י"ב י"ב), ושני מקומות אלה היו מצרנים לנחלת יהודה והיו בני יהודה באים לשם, מצוה אותם שישמרו מלבא למקומות אלה, "כי אז אל תשבעו חי ה'" כי בגלגל ובית אל נשבעים באשמת שומרון והס כי לא להזכיר בשם ה' ואתם יהודה נשבעים חי ה' לכן אל תבואו שמה:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", שיעור הכתוב "כי עתה" (אשר) "ירעם ה' ככבש במרחב סרר ישראל כפרה סוררה", כי בימי ירבעם בן יואש רחם ה' על ישראל אשר אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש ויושיעם ביד ירבעם בן יואש הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה (מ"ב י"ד) ואז רעה ה' אותם על כר נרחב, ר"ל שהרחיב גבול ארצם, וחשב שיהיו ככבש הנמשך אחר הרועה ואינו נפרד מן העדר ללכת על הרים שובבים, כן חשב שעי"כ ימשכו אחריו ולא ימרדו בו, והם סררו אז כפרה סוררה שאם מוליכים אותה על כר נרחב היא עוזבת את הרועה וסוררת ומתרחקת ממנו כן התרחקו אז מעם ה' הרועה אותם והרחיב את גבולם, ומפרש במה התרחקו ממנו, כי.


ביאור המילות

"עתה ירעם". פירש"י מרעית מצומצמת, והלשון משמע בהפך כמו ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (ישעיה ל'), ולכן פרשתי שר"ל עתה אשר ירעם ככבש סרה כפרה:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חבור עצבים אפרים" שהמלך שלהם (שהמלכות נקרא ע"ש אפרים) הוא מחובר אל העצבים ואינו רוצה להפרד מחברתם, כמ"ש בירבעם בן יואש ויעש הרע בעיני ה' לא סר מחטאת ירבעם (מ"ב שם) לכן אני מצוה אותך אתה יהודה, "הנח לו", הפרד ממנו ואל תבואו הגלגל ואל תתערב עמו:


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"סר", שיעור הכתוב, "מגניה! סר סבאם הזנה הזנו", אומר ליהודה "הנח לו", ואל תבטח על מגניה, שהם שרי אפרים וגבוריהם שהיו מגינים על יהודה בעת ההיא שהיו נכנעים וחלשים, כי המגנים של מלכות אפרים י"ל שלשה חסרונות,

  • א) חסרון השכרות, "שסבאם סר" ויוצא מדרך הרגיל,
  • ב) חסרון הזנות והע"ז שלא לבד שזונים בעצמם, כי גם "הזנה הזנו" שמסיתים אחרים לזנות ולע"ז,
  • ג) שהם אהבו "(קלון) והבו קלון", הם עצמם אוהבים קלון דברים נקלים ומבוזים ונותנים קלון להדבק בם:


ביאור המילות

"סר". מענין סורי הגפן, סר וזעף, שכרותם יוצא מדרך הרגיל:

"והזנה", פעל יוצא (כנ"ל פסוק י'):

ושם מגניה. הוא נושא המאמר, שכן דרך החוזה הזה במליצותיו ולהעמיד נושא המאמר לבסוף (כמ"ש לקמן ח' ו', י"ב ט"ו), ובא הכנוי בלשון נקבה על הכנסיה, שדמה אותה לפרה (פט"ז) וכן צרר רוח אותה בכנפיה, ר"ל את כלל הכנסיה:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צרר רוח", והרוח הזה שהוא רוח שכרות ורוח זנונים ורוח רעה ובוז, "צרר את העוף הזה בכנפיו" ונושאהו למעלה לעוף מארצו אל אשור ומצרים, כמ"ש לקמן (ז' י"ב) כעוף השמים אורידם, ועי"כ "יבושו מזבחותם" שזבחו אל העגלים: