פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על הושע ה


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמעו זאת הכהנים". הם כהני העגלים שהיו מסיתים את העם לבל ילכו לירושלים, ובית ישראל היו נפתים אחריהם, "ובית המלך האזינו" שהם העמידו שומרים על הדרכים והיו הורגים את כל מי שרצה לעלות לרגל, ועז"א "כי לכם המשפט" כי משפט ה' יבא בשבילכם שאתם הגורמים לכל הרעה.

"כי פח הייתם למצפה", מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל, וימליץ "שבמצפה היה הפח" ללכוד את העוברים, "ובתבור" שהיה מקום רחבת ידים יותר "פרשו רשת" סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם:


ביאור המילות

"שמעו, הקשיבו, האזינו". כבר בארתי (ישעיה א' י') שהסדר הוא, תחלה מקשיב קשב מרחוק, ואחר כך מאזין היינו שמטה אזנו לשמוע מה היה הקול אשר הקשיב, ואח"כ שומע, ועם השמיעה משותף ג"כ הבנת הלב, וכשידבר אל שלש נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי במאמר בלשון שמיעה, ואל הבלתי עקרי כ"כ ידבר בלשון האזנה, ואל הטפל ידבר בלשון הקשבה, והכהנים היו העקרים המסיתים את בית המלך בל יניחו את העם ללכת לירושלים להם ייחד הנבואה בפרטות בלשון שמיעה, והעם הם יקשיבו מרחוק, ובית המלך שהיה מצד א' בלתי עקרים כ"כ כי היו מוסתים מן הכהנים, ומצד אחד היו עקרים כי הם היו הפוקדים והמכריחים את העם, דבר אליהם בלשון האזנה, ובאר שצריך שיטו אזן באשר לכם המשפט משפט העונש, או ר"ל משפט ההנהגה שאתם המנהיגים והמכריחים את העם, וכ"ז נכלל בשיתוף שם משפט:

"פח, רשת". הרשת פורשים סביב הפח, שכשילך הנצוד בדרך סבובי ולא יגע בפח תלכדנו הרשת, כמ"ש טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד מעגל (תהלות ק"מ), ומצייר שעקר הדרך היה במצפה (כמו שנראה מירמיה מ"א ט') ושם היה הפח, ויש שנטה ליד מעגל ודרך סבובי אל הר תבור ושם היה הרשת, ויש שהעמיק ללכת בעמק ושם היה השחטה:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושחטה שטים העמיקו", ואנשים שהיו נשמרים מלעבור על ההרים ושטו מני הדרך והעמיקו לרדת בעמק ששם לא עמדו השומרים, אם נתפשו בדרכם היו שוחטים אותם שם, ואתם היותכם בית המלך הייתם השחטה, ר"ל הפוקדים לשחוט ולרצוח, ואני, שיעור הכתובים "אני מוסר לכולם אני ידעתי כי לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה'", יאמר הנביא, אני הנביא אשר אני (איש) מוסר לכולם, אשר אני נפקדתי להוכיח בדברי מוסר לכל הכתות הנ"ל ולהחזירם בתשובה, אני ידעתי שהמוסר שלי לא יועיל מאומה עתה, כי


ביאור המילות

"ושחטה". שם המושפט של השחיטה:

"ושטים". הנוטים מן הדרך אל העמק. כמו שטה מעליו ועבור:

"ואני מוסר". אני איש מוסר, כמו ואני תפלה, איש תפלה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אני ידעתי" את "אפרים" וישראל "לא נכחד ממני" ידעתי היטב טבעם ותכונתם, "כי עתה" לא יועיל המוסר שאני אומר להם, "כי עתה" אשר "הזנית אתה אפרים", ר"ל שאפרים שהוא בית המלכות מסית את העם לזנות אחרי העגלים, ועי"כ "נטמא ישראל" שהעם נטמא על ידו, א"כ "ידעתי כי עתה".


ביאור המילות

"ידעתי. לא נכחד ממני". לא נכחד מוסיף אף דברים שראוי שיוכחדו גם מן היודע, כמו מעשה ההמון שהם בלתי עקרים. ועז"א לא לבד שידעתי את אפרים שהם שבט המולך והם המחטיאים, כי גם ישראל שהם ההמון קטני המעלה והם אינם המסיתים רק המוסתים, בכ"ז לא נכחד ממני כי ברע הם:

"כי עתה". שיעור הכתוב כי עתה לא יתנו מעלליהם, (והזנית אפרים הוא כענין מאמר מוסגר אחר שהזנית), והזנית פעל יוצא, כמו הזנו (למעלה ד' י'), הזנה הזנו (שם י"ח):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יתנו מעלליהם לשוב אל ה' אלהיהם", שעתה לא יעזבו את מעלליהם הרעים לשוב אל ה', ולא יועיל המוסר שלי שישובו בתשובה, וזה משני טעמים,

  • א) "כי רוח זנונים בקרבם" שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות,
  • ב) מצד כי "את ה' לא ידעו", וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים, ולא אועיל במוסר שאיסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר:


ביאור המילות

"לא יתנו". כבר יסדתי בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור תרגומו לא תשבק, ור"ל לא יעזבו מעשיהם הרעים:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וענה גאון ישראל בפניו", עת יכנע גאונו וירגיש בעצמו כי מקבל עונש על מעלליו, ועת אשר "ישראל ואפרים יכשלו" ויפלו, וידעו כי היא "בעונם, וגם יהודה יכשל עמהם" ויקבל ענשו, אז בעת ההיא יקבלו מוסר, כי אז:


ביאור המילות

"וענה". מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני, וי"מ מענין עדות, כמו כחשי בפני יענה, ר"ל גאותו תעיד בו להענישו:

"יכשלו, כשל". כשל בקל מציין שסבת החולשה בו בעצמו, ובנפעל מציין נכשל מזולתו, אפרים יכשלו בעונם, ויהודה יהיה חלוש בעצמו אחרי גלות אפרים:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'" אז לא יעמידו עוד שומרים למנוע את העם מלכת ירושלים, כי בהפך אז ילכו לבקש את ה' בירושלים ויביאו עמם צאן ובקר להקריב בבהמ"ק, אבל אז לא יועיל להם הבקשה כי "לא ימצאו" אותו עוד, כי כבר "חלץ מהם" והתרחק מאתם, (וגם ר"ל כי מה שיבקשו את ה' בחוץ ע"י קרבנות בזה לא ימצאו אותו, כי לא בבית מקדשו ימצא ה' רק בתוך לב האומה ובקרב נפשם שם מעונו עת יתקדשו וילכו במצותיו, כמ"ש ושכנתי בתוכם, ואחר שחלץ מהם ומתוכם לא ימצאו אותו מבחוץ):


ביאור המילות

"חלץ מהם". מענין הסרה או הוצאה והוא עומד, וחלצה נעלו פעל יוצא:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בה' בגדו", יספר פה איך יכלה מלכות יהוא, כמו שאמר (בסי' א') כי עוד מעט ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, וזה היה בעת שמלך זכריה בן ירבעם שמלך ששה חדשים ויקשור עליו שלום בן יבש ויכהו קבל עם וימלך ירח ימים בשומרון (כמ"ש מ"ב ט"ו), עז"א "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" זה זכריה שהיה זר במעשיו למקום, לכן "עתה יאכלם חדש" הוא שלום בן יבש שמלך חדש ימים, הוא יאכל וישבית "את חלקיהם" ר"ל שבחדש אחד אכל את כל בית יהוא:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תקעו" כבר התבאר למעלה (סי' א' א' וסי' ד' ט"ו) שבעת שמלך ירבעם בן יואש שאז התחיל הושע לנבאות היו שבט יהודה ובנימין נכנעים תחת מלכות אפרים מעת שכבש יואש את אמציה מלך יהודה, וכן בימי פקח בן רמליה נלחמו בני ישראל עם בני יהודה וכבשום תחתם, וזה היה בימי אחז (כנזכר במ"ב ובישעיה סי' ז'), ונחלת בנימין היה שכן לנחלת בני יוסף כנז' ביהושע. והיתה בעתים האלה תחת מלכות אפרים, הנביא מצוה לבני בנימין "שיתקעו בשופר בגבעה" שהיתה לבנימין, ויתקעו "בחצוצרה ברמה" שהיתה ג"כ לבנימין "ושיריעו בבית און" שהיה ג"כ בגורל בנימין (כמ"ש ביהושע בנחלת בנימין והיה תוצאותיו מדברה בית און) בכל אלה המקומות יריעו ויזהירו את העם לאמר "אחריך בנימין" שלא ילכו אחרי מלכות אפרים רק שילכו אחריך אתה בנימין, שהוא מחובר למלכות יהודה, ויפרדו ממלכות אפרים:


ביאור המילות

"תקעו, הריעו, שופר, חצוצרה", החצוצרה היה מיוחד יותר מן השופר שהיו מחצצרים בו במקדש, והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה שהוא קול פשוט, ובזה מוסיף והולך במליצתו, חצוצרה על שופר, הריעו על תקעו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפרים" באר הטעם שיפרדו ממלכות אפרים, מפני "שאפרים תהיה לשמה ביום תוכחה", היינו ביום המוגבל לה' להוכיח אותם על עונותיהם ולשלם להם גמול, "בשבטי ישראל" מוסב למטה, ושיעור הכתוב וסדרו.


ביאור המילות

"ביום תוכחה". כמו יום צרה ותוכחה (ישעיה ל"ז) ויל"פ ג"כ ששיעור הכתוב תקעו שופר בגבעה וכו' ביום תוכחה, ר"ל ביום צום שאז העם מתאספים וזקן דורש תוכחות ודברי כבושים אז ביום ההוא תקעו שופר והודיעו ברבים לאמר אחריך בנימין כי אפרים לשמה תהיה, בשבטי ישראל, המאמרים מקבילים, "בשבטי ישראל הודעתי נאמנה". היו שרי יהודה עליהם אשפוך [כמסיגי גבול] כמים עברתי:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשבטי ישראל היו שרי יהודה כמסיגי גבול, הודעתי נאמנה כי עליהם אשפוך כמים עברתי". ר"ל "בשבטי ישראל" שהם עשרת השבטים, אשר עתה "היו שרי יהודה", ר"ל שהם נהיו עתה שרים ומושלים על יהודה, (והם דומים בזה "כמסיגי גבול" של מלכות בית דוד, כי יהודה שייך למלכות ב"ד שהבטיח לו ה' לתת ניר לבניו כל הימים שיהיה לו שבט אחד כמ"ש במ"א ט') "בשבטי ישראל אלה הודעתי נאמנה" (היינו גזרה נאמנה וחרוצה) "שאשפוך עליהם כמים עברתי", (כמ"ש ישעיה ז') ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם, והנה גדר העברה הוא שמעניש בעברתו גם את הבלתי חוטא עם החוטא, כי עקר החוטא היה שבט אפרים שהוא בית המלכות שהם עשו את העגלים, ושבטי ישראל שהם העם מיתר השבטים היו נפתים אחריהם והיו כאנוסים וכמפותים ובכ"ז ע"י החרון אף שיש לי על שבט אפרים תעבור העברה הכללית להעניש גם את יתר השבטים, כמים הנשפכים שהולך ומתפשט לכל צד:


ביאור המילות

"עברתי". ההבדל בין עברה לבין אף וחמה ודומיהם, שהעברה היא שבסבת האף והחמה והקצף שי"ל על החוטא יעבור גבול הכעס ואינו מבחין בין טוב לרע ויקצוף על הכלל באין הבדל כמ"ש ישעיה (סי' י"ג ט'), (לפי' המפ' הכתובים מבולבלים, התחיל מבנימין, וחזר לאפרים, וחזר לשרי יהודה. וחזר לאפרים. ומהו מסיגי גבול, וכל המליצה אין טעם לה):

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עשוק אפרים", ר"ל השבטים הם יהיו למשסה רק ע"י העברה הכללית לא ע"י המשפט, אבל שבט אפרים עצמו שהוא החטיא את הרבים הוא יהיה "רצוץ משפט", לא מצד העברה רק מצד המשפט והדין, "כי הואיל" ר"ל שהוא התחיל בעברה תחלה "והלך אחרי ציוי" של ירבעם שהיה משבטו והם החזיקו בידו בדבר העגלים להחטיא את הרבים:


ביאור המילות

"כי הואיל". פעל יאל בא על הרצון ועל ההתחלה, וגדרו על הרצון שהוא הפך שלילת הרצון, (הפך מלת אל שמורה השלילה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו) ובא על רצון אחרי שלא רצה תחלה, או שהיה ראוי שלא ירצה, ויואל משה לשבת את האיש, הואל קח ככרים, לא רצה בתחלה. הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ר"ל והיה ראוי שלא אדבר, הואיל משה באר את התורה, תחלה לא רצה כי חשב שיחיה. ובזה משתתף עם התחלה שמתחיל לרצות מה שלא רצה, ופה ר"ל שנתרצה אל דבר בלתי ראוי, והוא התחיל לרצות:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני כעש לאפרים", ר"ל הענין המכלה ומשחית את אפרים ויהודה אינו ענין טבעי רק השגחיי, שאני המשחית אותם כעש וכרקב המכלים וממיקים את הכל, ומדמה את ה' שהוא "כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה", כי העש בא אל הדבר מבחוץ, והרקב הוא בא מן הדבר עצמו שנרקב ונימוק, עפ"ז מצייר את ה' שבא אל אפרים מבחוץ להשחיתו, כי אינו שוכן באפרים כי שכינתו הוא בציון ובא מציון לאכלו ולכלותו כעש הנכנס מבחוץ, אבל ביהודה שהוא שוכן שם דומה כרקב שסבת הרקבון נמצא בתוכו,


ביאור המילות

"כעש כרקב". (עי' ישעיה נו"ן, ט', איוב י"ג כ"ח):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירא אפרים את חליו" אבל הם לא השכילו כי ה' הוא המכה אותם ומשחיתם, וחשבו שהוא חולי ומזור טבעי שצריך לבקש רפואות טבעיות להסיר החולי ולהבריא את הגוף, ולכן שלח אל מלך אשור שהוא ירפא את חולי הגויה הכללית בחילו ובמחנהו, וכיון בזה על מה ששלח מנחם בן גדי אלף ככר לפול מלך אשור להחזיק הממלכה בידו (כמ"ש במ"ב ט"ו) ואחז שלח לו שוחד ומנחה להחזיק בידו נגד פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם שנלחמו עליו כנזכר (שם ט"ז). וצייר "שאפרים ראה את חליו ויהודה ראה את מזורו", כי יש הבדל בין חולי ובין מזור, שהחולי הוא החולי הבא מבפנים מסבת השחתת המזג וחולשתו, והמזור הוא הבא ע"י מכה שהוכה מבחוץ וזורים עליו אבק סממנים מבחוץ. כי אפרים שלח אל מלך אשור שיחזיק הממלכה בידו נגד המרד שנתהוה בפנים, שזה דומה כחולי פנימית, ויהודה שלח אליו שיושיעהו מיד המלכים הלוחמים עליו ומכים אותו מבחוץ, שזה דומה כמזור ומכה הבא מבחוץ, "וילך אפרים אל אשור" שישקיט המרד הפנימי וירפא החולי, "וישלח", ויהודה "שלח אל מלך ירב", ר"ל ששלח שלוחים אל מלך אשור שירב את ריבו נגד פקח ורצין הקמים עליו שהוא המזור שמבחוץ, ושניהם לא השיגו את תקותם, שנגד מה שהלך אליו אפרים שירפא החולי הפנימית, אמר "והוא לא יוכל לרפא לכם", וכמ"ש אצל מנחם בן גדי ולא עמד שם בארץ, ונגד מה ששלח אליו יהודה שיגהה מזורו החיצון, אמר והוא "לא יגהה מכם מזור", כמ"ש אצל אחז (דה"ב סי' כ"ט) ויצר לו ולא חזקו:


ביאור המילות

"חליו. מזורו", שם מזור בא על זריית אבק סממנים שיזרו על המכה שעל הגוף כמו לא זורו (ישעיה א'), אין דן דינך למזור (ירמיהו ל"א), ועי"כ יקרא גם המכה החיצונה בשם מזור ע"ש זריית האבק המרפא אותה, גם י"ל שנקרא מזור על שסוחטים אותה להוציא ממנה הליחה. מענין ויזר את הגזה (שופטים ו'), והחולי היא פנימית וצריך רפואה ע"י שתיית משקים או הרקות, ועז"א נגד החולי והוא לא יוכל לרפוא לכם, ונגד המזור ולא יגהה מכם מזור, ומלת יגהה מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ"ה), שלא יוציא המכה, או שלא יוציא הליחה המתעפשת, "וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך ירב". אפרים הלך בעצמו, ולא אל המלך לבדו רק אל אשור כלו, כי כולם נעשו עבדים למדינת אשור, אבל יהודה שלח רק שלוחים, ולא אל אשור רק אל המלך, ולא להשתעבד אליו רק שירב ריבו מיד שונאיו, לכן קראו מלך ירב:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אנכי כשחל לאפרים", כי אינה חולי ומכה טבעיית שיוכל איש לרפאות ולהציל, כי אני המכה בם כשחל וככפיר, וכבר הזכירו בספורי הטבע כי האריה בעודו צעיר לימים שאז נקרא בשם כפיר לא יצא חוץ לסוכתו לטרוף טרפו, רק ישב בסוכה למו ארב לטרוף את הקרב אל מעונתו לבד, וכשבא במעמד האריה והשחל שהוא האריה הזקן אז יצא לחוץ לטרף טרף ולהביא ללבאותיו, ועז"א "כי אנכי כשחל לאפרים וככפיר לבית יהודה" כי לאפרים ידמה כשחל שבא ממקום אחר לטרוף טרפו, כן בא ה' עליהם מציון ששם סוכו ומעונתו, אבל לבית יהודה דומה ככפיר שטורף במקום אשר הוא שוכן שם, כי משכנו ביהודה, (והוא עצמו מ"ש כי אנכי כעש לאפרים וכרקב לבית יהודה).

"אני אני" ר"ל ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי "אני אני" הוא הטורף, בין באפרים ששם "אטרף ואלך", ר"ל שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק, ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם "אשא" ולא אלך, כי מקומי שם כדמיון הכפיר, ובשני מיני טריפות אלה "אין מציל" מידי, ולא יועיל אשור לכם:


ביאור המילות

"כשחל וככפיר". ההבדל שכתבתי בפנים תמצאהו (יחזקאל ל"ב ב', עמוס ג' ד', תהלות י' ט', י"ז י"ב):

"אטרף, אשא". עי' בפי'. י"ל עוד הטורף ממית והוא משל ההריגה, והנשיאה היא משל הגלות:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלך", נגד מ"ש אני אטרוף ואלך מוסיף לאמר לא לבד "כי אלך" מאפרים לירושלים כי גם "אשובה אל מקומי", שאתרחק מציון ג"כ ואשוב לשמים להתרחק מהם לגמרי, "עד אשר יאשמו", וזה ימשך עד עת שישובו בתשובה מעצמם ע"י "שיאשמו ובקשו פני", ר"ל שיכירו אשמתם ויבקשו פני וישובו בתשובה, או אם לא יכירו אשמתם מעצמם, עכ"פ "בצר להם ישחרונני" תמצאנה אותם רעות רבות וצרות ואז ישחרונני ע"י תוקף הצרות:


ביאור המילות

"ובקשו פני, ישחרנני". בקשת פנים, היא בתפלה או בדורון, ויבקש דוד את פני ה' (ש"ב כ"א א'), ויתפללו ויבקשו פני (דה"ב ז' י"ד). והמשחר יחפש דבר שנעלם ממנו. וגם יאמר או שיכירו אשמתם ויבקשו פני בעודי עמהם, או אם לא בצר להם ישחרונני, כי אז לא אהיה עוד בתוכם ויצטרכו לדרוש ולשחר: