מלבי"ם על הושע ה
<< · מלבי"ם על הושע · ה · >>
פסוק א
"כי פח הייתם למצפה", מצפה ותבור היו שני הרים שהיו הולכים דרך שם לירושלים, והעמידו שם שומרים לשמור שלא יעלה איש לרגל, וימליץ "שבמצפה היה הפח" ללכוד את העוברים, "ובתבור" שהיה מקום רחבת ידים יותר "פרשו רשת" סביב סביב ההר לתפוש כל העולה שם, ואתם בית המלך הייתם הפח והרשת, כי כל זה נעשה בפקודתכם:
ביאור המילות
"שמעו, הקשיבו, האזינו". כבר בארתי (ישעיה א' י') שהסדר הוא, תחלה מקשיב קשב מרחוק, ואחר כך מאזין היינו שמטה אזנו לשמוע מה היה הקול אשר הקשיב, ואח"כ שומע, ועם השמיעה משותף ג"כ הבנת הלב, וכשידבר אל שלש נושאים מתחלפים, ידבר אל הנושא העקרי במאמר בלשון שמיעה, ואל הבלתי עקרי כ"כ ידבר בלשון האזנה, ואל הטפל ידבר בלשון הקשבה, והכהנים היו העקרים המסיתים את בית המלך בל יניחו את העם ללכת לירושלים להם ייחד הנבואה בפרטות בלשון שמיעה, והעם הם יקשיבו מרחוק, ובית המלך שהיה מצד א' בלתי עקרים כ"כ כי היו מוסתים מן הכהנים, ומצד אחד היו עקרים כי הם היו הפוקדים והמכריחים את העם, דבר אליהם בלשון האזנה, ובאר שצריך שיטו אזן באשר לכם המשפט משפט העונש, או ר"ל משפט ההנהגה שאתם המנהיגים והמכריחים את העם, וכ"ז נכלל בשיתוף שם משפט:
"פח, רשת". הרשת פורשים סביב הפח, שכשילך הנצוד בדרך סבובי ולא יגע בפח תלכדנו הרשת, כמ"ש טמנו גאים פח לי וחבלים פרשו רשת ליד מעגל (תהלות ק"מ), ומצייר שעקר הדרך היה במצפה (כמו שנראה מירמיה מ"א ט') ושם היה הפח, ויש שנטה ליד מעגל ודרך סבובי אל הר תבור ושם היה הרשת, ויש שהעמיק ללכת בעמק ושם היה השחטה:פסוק ב
ביאור המילות
"ושחטה". שם המושפט של השחיטה:
"ושטים". הנוטים מן הדרך אל העמק. כמו שטה מעליו ועבור:
"ואני מוסר". אני איש מוסר, כמו ואני תפלה, איש תפלה:פסוק ג
ביאור המילות
"ידעתי. לא נכחד ממני". לא נכחד מוסיף אף דברים שראוי שיוכחדו גם מן היודע, כמו מעשה ההמון שהם בלתי עקרים. ועז"א לא לבד שידעתי את אפרים שהם שבט המולך והם המחטיאים, כי גם ישראל שהם ההמון קטני המעלה והם אינם המסיתים רק המוסתים, בכ"ז לא נכחד ממני כי ברע הם:
"כי עתה". שיעור הכתוב כי עתה לא יתנו מעלליהם, (והזנית אפרים הוא כענין מאמר מוסגר אחר שהזנית), והזנית פעל יוצא, כמו הזנו (למעלה ד' י'), הזנה הזנו (שם י"ח):פסוק ד
- א) "כי רוח זנונים בקרבם" שהם מלאים מרוח המינות והתאוה לע"ז ולזנות,
- ב) מצד כי "את ה' לא ידעו", וא"כ עתה בעת הזאת ידעתי כי לא יתנו ויעזבו מעלליהם הרעים, ולא אועיל במוסר שאיסר אותם, ובכ"ז הגם שעתה לא יועיל מוסרי להם יבא העת שיתנו לבם אל המוסר הזה, והוא בעת אשר:
ביאור המילות
"לא יתנו". כבר יסדתי בס' התו"ה קדושים (סי' צ') שפעל נתן הבא בשלילה ואחריו המקור תרגומו לא תשבק, ור"ל לא יעזבו מעשיהם הרעים:פסוק ה
ביאור המילות
"וענה". מענין הכנעה, כמו עד מתי מאנת לענות מפני, וי"מ מענין עדות, כמו כחשי בפני יענה, ר"ל גאותו תעיד בו להענישו:
"יכשלו, כשל". כשל בקל מציין שסבת החולשה בו בעצמו, ובנפעל מציין נכשל מזולתו, אפרים יכשלו בעונם, ויהודה יהיה חלוש בעצמו אחרי גלות אפרים:פסוק ו
ביאור המילות
"חלץ מהם". מענין הסרה או הוצאה והוא עומד, וחלצה נעלו פעל יוצא:פסוק ז
פסוק ח
ביאור המילות
"תקעו, הריעו, שופר, חצוצרה", החצוצרה היה מיוחד יותר מן השופר שהיו מחצצרים בו במקדש, והתרועה מעוררת יותר מן התקיעה שהוא קול פשוט, ובזה מוסיף והולך במליצתו, חצוצרה על שופר, הריעו על תקעו:פסוק ט
ביאור המילות
"ביום תוכחה". כמו יום צרה ותוכחה (ישעיה ל"ז) ויל"פ ג"כ ששיעור הכתוב תקעו שופר בגבעה וכו' ביום תוכחה, ר"ל ביום צום שאז העם מתאספים וזקן דורש תוכחות ודברי כבושים אז ביום ההוא תקעו שופר והודיעו ברבים לאמר אחריך בנימין כי אפרים לשמה תהיה, בשבטי ישראל, המאמרים מקבילים, "בשבטי ישראל הודעתי נאמנה". היו שרי יהודה עליהם אשפוך [כמסיגי גבול] כמים עברתי:פסוק י
ביאור המילות
"עברתי". ההבדל בין עברה לבין אף וחמה ודומיהם, שהעברה היא שבסבת האף והחמה והקצף שי"ל על החוטא יעבור גבול הכעס ואינו מבחין בין טוב לרע ויקצוף על הכלל באין הבדל כמ"ש ישעיה (סי' י"ג ט'), (לפי' המפ' הכתובים מבולבלים, התחיל מבנימין, וחזר לאפרים, וחזר לשרי יהודה. וחזר לאפרים. ומהו מסיגי גבול, וכל המליצה אין טעם לה):פסוק יא
ביאור המילות
"כי הואיל". פעל יאל בא על הרצון ועל ההתחלה, וגדרו על הרצון שהוא הפך שלילת הרצון, (הפך מלת אל שמורה השלילה, כדרך השרשים המשמשים דבר והפוכו) ובא על רצון אחרי שלא רצה תחלה, או שהיה ראוי שלא ירצה, ויואל משה לשבת את האיש, הואל קח ככרים, לא רצה בתחלה. הנה נא הואלתי לדבר אל ה', ר"ל והיה ראוי שלא אדבר, הואיל משה באר את התורה, תחלה לא רצה כי חשב שיחיה. ובזה משתתף עם התחלה שמתחיל לרצות מה שלא רצה, ופה ר"ל שנתרצה אל דבר בלתי ראוי, והוא התחיל לרצות:פסוק יב
ביאור המילות
"כעש כרקב". (עי' ישעיה נו"ן, ט', איוב י"ג כ"ח):פסוק יג
ביאור המילות
"חליו. מזורו", שם מזור בא על זריית אבק סממנים שיזרו על המכה שעל הגוף כמו לא זורו (ישעיה א'), אין דן דינך למזור (ירמיהו ל"א), ועי"כ יקרא גם המכה החיצונה בשם מזור ע"ש זריית האבק המרפא אותה, גם י"ל שנקרא מזור על שסוחטים אותה להוציא ממנה הליחה. מענין ויזר את הגזה (שופטים ו'), והחולי היא פנימית וצריך רפואה ע"י שתיית משקים או הרקות, ועז"א נגד החולי והוא לא יוכל לרפוא לכם, ונגד המזור ולא יגהה מכם מזור, ומלת יגהה מענין הוצאה, כמו הגו סגים מכסף (משלי כ"ה), שלא יוציא המכה, או שלא יוציא הליחה המתעפשת, "וילך אפרים אל אשור, וישלח אל מלך ירב". אפרים הלך בעצמו, ולא אל המלך לבדו רק אל אשור כלו, כי כולם נעשו עבדים למדינת אשור, אבל יהודה שלח רק שלוחים, ולא אל אשור רק אל המלך, ולא להשתעבד אליו רק שירב ריבו מיד שונאיו, לכן קראו מלך ירב:פסוק יד
"אני אני" ר"ל ואיך שיהיה אין רעתם ענין טבעי או מקריי רק השגחיי, כי "אני אני" הוא הטורף, בין באפרים ששם "אטרף ואלך", ר"ל שאלך עם הנטרף להוליכו למקומי כדמיון השחל שטורף ונושא למרחוק, ובין ביהודה ששם אני טורף בסוכתי, שם "אשא" ולא אלך, כי מקומי שם כדמיון הכפיר, ובשני מיני טריפות אלה "אין מציל" מידי, ולא יועיל אשור לכם:
ביאור המילות
"כשחל וככפיר". ההבדל שכתבתי בפנים תמצאהו (יחזקאל ל"ב ב', עמוס ג' ד', תהלות י' ט', י"ז י"ב):
"אטרף, אשא". עי' בפי'. י"ל עוד הטורף ממית והוא משל ההריגה, והנשיאה היא משל הגלות:פסוק טו
ביאור המילות
"ובקשו פני, ישחרנני". בקשת פנים, היא בתפלה או בדורון, ויבקש דוד את פני ה' (ש"ב כ"א א'), ויתפללו ויבקשו פני (דה"ב ז' י"ד). והמשחר יחפש דבר שנעלם ממנו. וגם יאמר או שיכירו אשמתם ויבקשו פני בעודי עמהם, או אם לא בצר להם ישחרונני, כי אז לא אהיה עוד בתוכם ויצטרכו לדרוש ולשחר:<< · מלבי"ם על הושע · ה · >>