פתיחת התפריט הראשי


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טז:


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)



קסז.

שמור את חדש האביב . חדשי השנה נמנים ללבנה, שהחדוש הוא רק בלבנה, והאביב נמשך לפני שנת החמה. ואחר שהזהיר שישמור שיהא עשית הפסח בי"ד לחדש, שהוא ללבנה, ושיהא אז האביב. ושנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות, והזהירה התורה שאז ישמור החדש הסמוך לאביב, להוסיף בו כדי שיגיע אביב בזמנו; וכבר בארתי זה ( בא י ). ויצויר שהאביב לא יגיע עד עבור י"ד ימים, שהוא זמן עשית פסח, ויש לטעות שיוסיף י"ד ימים ויהיה חדש אדר מ"ד יום, עז"א " חדש ". שיוסיף שלשים יום, שהוא זמן חדוש הלבנה.

וכן יצויר שיתאחר האביב עד מ"ם או נו"ן יום, ונאמר שנוסיף אדר שני, מחדש של ארבעים או חמשים יום, עז"א " חדש ”, שיהא העבור רק חדש.

ועיין עקר למודים אלה במ"ש בפי' המכלתא בא י .

קסח.

שמור את חדש האביב . בתו"כ סדר פ' המועדות בפעם ראשונה. ופ' פינחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג. במשנה תורה שנה הכל לכל ישראל, שהתאספו אז לקבל פרטי הלכות, שלא נאמרו עדיין; וז”ש "מפני הצבור".

ומ"ש “ללמדך ששמע משה סדר מועדים", זה נמצא בספרי פ' בהעלותך יז . ושם בארתי הדבר היטב.

קסט.

ועשית פסח . עשיה כולל כל המעשים ( ויקרא קלד , ויקרא רמח , ויקרא רנב , מצורא נז ובכ"מ), שיעשה הכל לשם פסח.

וחזר ואמר וזבחת פסח - והלא זביחה בכלל עשיה? ובא לפרש רק עשיה שהיא עבודה, דומיא דזביחה. ועיין זבחים ו שטה אחרת כמ"ש התוס' שם.

קע.

ועשית פסח לה' א-להיך . אצל הקרבן נזכר תמיד שם הויה, כמ"ש ויקרא טו הטעם. וא"כ עקר הוא מ"ש " לה' - שהוא שם המיוחד".

ומ"ש כי בחדש האביב הוציאך , הוא פי' למ"ש " א-להיך ". ששם "א-להים" הבא בכנוי, מורה על ההשגחה המיוחדת והדבוק והאהבה שי"ל עמהם. שהוציאם בחדש האביב, שהוא טוב להולכי דרכים.

ומ"ש הוציאך לילה , ר"ל שאז ניתן להם רשות מפרעה ללכת, והם לא הלכו עד היום. וכן אמר בברכות ט, "מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב". והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועז"א הוציאך לילה .

והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה, שלא נשלמה עד שביעי של פסח, שטבעו המצרים בים; לכן מצה שבעה.

(ב) וזבחת פסח , ע' לעיל ( ראה קסט ):

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קעא.

וזבחת פסח צאן ובקר . ר"ל ובעת זביחת הפסח תזבח צאן ובקר, כי חגיגה קרבה עמו, שהיא מן הבקר.

אולם לפ"ז ראוי לכתוב "בקר וצאן", שהחגיגה נעשית קודם לתמיד של בין הערבים, והפסח אחר התמיד; כמ"ש בספרי פינחס לו ובפסחים נט, וכמ"ש המ"ל (=המשנה למלך) (הל' כלי המקדש פ"ר)? עז"א שבא להקיש שכל דבר שבחובה יהיה כפסח, שלא יובא אלא מן החולין. שפסח מצרים לא היה אפשר שיובא רק מן החולין, כמ"ש בספרא צו צח ובמשנה דמנחות (פ"ו מ"י).

ומפרש בגמ' שם, דאתיא כר' אליעזר, דדנין אפשר (קרבנות חובה שלנו) משאי אפשר (פסח מצרים). ומפורש במכלתא כז, שברייתא זו המובא גם שם, דברי ר' אליעזר הוא, ועמש"ש.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קעב.

לא תאכל עליו חמץ . ר"י מפרש לא תאכל עליו - היינו בעת זביחת הפסח. ור"ש השיב ממה דכתיב תאכל עליו מצות , שזה קאי על עת אכילת הפסח. וס"ל שלכן בא צווי אכילת מצות, שמיותר, דהא כבר צוה זה כ"פ (=כמה פעמים) ! ללמד, שגם מ"ש לא תאכל עליו חמץ , היינו מזמן אכילת הפסח, שהוא בערב. ועיין פסחים כח ע"ב.

קעג.

מצות לחם עוני . י"ג פעמים צוה על המצות, ורק פעם א' הזכיר “ לחם עוני ", וע"כ שהמצות א"צ להיות מפת קיבר, רק אפי' מצות של שלמה. רק מ"ש “ לחם עוני " פרט לחלוט ואשישה. ומובא בפסחים לו.

ור"ש ס"ל שקראם לחם עוני, שהיה זכר להענוי. כי העבדים היו נותנים להם לחם שלא נתחמץ, שקשה להתעכל.

קעד.

כי בחפזון יצאת . בברכות ט שראב"ע ס"ל שאכילת פסחים עד חצות, ור"ע ס"ל עד עלות השחר. ומסיק שנחלקו על שעת חפזון, שראב"ע סבר חפזון דמצרים, ור”ע סבר חפזון דישראל.

ר"ל שאחר שאמר טעם לפסח, מפני שיצאו בחפזון, שהוא לראב"ע, חפזון דמצרים שהיה בחצות; א"כ אכילת פסחים עד חצות. ולר"ע שאמר חפזון דישראל, א"כ אכילתו עד מן חפזון דישראל, שהיה בבקר.

והנה לראב"ע שס"ל שמ"ש כי בחפזון יצאת - היינו חפזון דמצרים, שסתמא דספרי פה כוותיה. וכן לר' אלעזר במכלתא בא מד , ובספרי ראה קעט . א"כ, אחר שאמר ע"ז למען תזכור , ראוי שיזכיר יצ"מ בלילות. דהא מ"ש בחפזון יצאת היינו בלילה, שלדידיה הוא עקר הגאולה, שאז יצאו משעבוד לגאולה.

אבל לשון הכתוב כל ימי חייך עמד לנגדו, שכ"מ שכתוב " ימים " ממעטינן לילות, כמ"ש בהתו”ה צו מ בארך. ולא זכה לזה, עד שדרשה בן זומא, והוא - לשון "כל ימי" או "כל הימים", לא יציין היום מגביל אל הלילה, שע"ז הול"ל (הוה ליה למימר) "ימי חייך"! רק יציין ההמשך הזמני של כל ימי חייו מבלי הפסק, וכול (ל)גם הלילות.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קעה.

ולא יראה לך . ובפ' בא ולא יראה לך , ולא ימצא לך . ג"פ " לך " מורים ג' מעוטים,

  • [א] שלך אי אתה רואה ואתה רואה של אחרים,
  • [ב] של גבוה,
  • [ג] אתה רואה להיות פטור ממנו, ע"י שתבטלהו בלבך, שאז אינו לך.

וכמו ששנו במשנה, "ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שי"ל חמץ בביתו וכו', מבטלו בלבו".

קעו.

ולא יראה לך שאור . ובפ' בא אמר ולא יראה לך חמץ , ולא יראה לך שאור . וסברת ב"ש (ביצה ז ע"ב) ששאור קשה מחמץ כי חמוצו קשה, וא"כ די שיכתוב חמץ, ונילף שאור במכ"ש (=במכל שכן) ! וי"ל עוד עפ”י הכלל שבידי, שכל דבר שיש בו רבותא יותר יכתב באחרונה, וא"כ עכ"פ הי"ל לכתוב בהפך - לא יראה לך שאור, ולא יראה לך חמץ!

וע"כ (=ועל כרחך) ששעורא דשאור קטן משעורא דחמץ לענין בל יראה, וא"כ יש חדוש יותר בשאור, שעובר גם על שעור כזית.

וסברת ב"ה, שיש חדוש גם בשאור שאינו ראוי לאכילה. וזה עצמו למדני התורה, ששאור יש בו חדוש יותר מדכתבו באחרונה. ומזה נלמד שעובר על חמץ על בל ימצא, משום דכ"ש הוא משאור, שכתוב בו בל ימצא! וכמו שבארתי זה היטב בהתו"ה בא סז עיי"ש.

קעז.

ולא ילין מן הבשר . פי' בשר החגיגה שנזבחת ונאכלת בערב עם בפסח, כמ"ש וזבחת פסח לה' א-להיך צאן ובקר , שהוא זביחת הפסח מן הצאן עם החגיגה מן הבקר.

לא ילין ביום הראשון של יו"ט לבקר שלאחריו, כי נאכלת לשני ימים ולילה אחד.

וכבר באה ברייתא זו בספרא צו קטו ופרשתיו שם, וגרסתי גי' הגר"א.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)



קעח.

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך . לפי הפשט הפשוט הוא אזהרה שלא ישחט את הפסח בבמת יחיד. ובזה מודו כ"ע, כמ"ש בגמ' פסחים צא. ור"י תרתי שמעת מיניה.

רק שר' יהודה הוקשה לו, שהיה ראוי לכתוב "לא תוכל לזבוח את הפסח בשעריך", שזה מציין במות יחידים, שכל אחד ואחד עושה לו במה בראש גגו, כמו בשעריך תאכלנו , לא תוכל לאכול בשעריך . משא"כ " באחד שעריך ", שמציין שמתקבצים למקום מיוחד! מזה הוציא ר' יהודה, שאין שוחטים את הפסח על היחיד. וכיון שצריך חבורה, יצדק הלשון " באחד שעריך " - של בני החבורה שנמנו עליו, מתקבצים למקום מיוחד באחד השערים.

ור' יוסי למד ממ"ש איש לפי אכלו , ששוחטים על היחיד שיכול לאכול כזית.

ור' אלעזר בן מתיא ס"ל כר' יהודה, שלמד ממ"ש באחד שעריך , שאין שוחטים על היחיד. וע"כ הוציא מזה, שאין יחיד מכריע לרוב צבור, אחר (=מכיון) שאינו ראוי לשחוט עליו פסח בפ"ע. רק כשהם שנים שראוי לשחוט עליהם פסח בפ"ע, אז מכריעים את הרוב, ומובא בפסחים עט.

ור"ש מפרש שמ"ש " באחד שעריך " ולא אמר "בשעריך" הוא מציין זמן האיסור - בעת שמתקבצים למקום אחד, דהיינו אחר חצות. שאז אף בזמן גלגל ונוב וגבעון היה לענין פסח זמן איסור הבמה, כי אז התכנסו לבמה הגדולה לעשות שם פסחיהם - אז לא יוכל לזבוח את הפסח, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם . ומפרש שזה בערב שהוא זמן שחיטת הפסח, שזה קורא פה בשם "שעת איסור הבמה”. היינו לענין פסח יש איסור ויש היתר במה לענין עולה ושלמים, שלכן אינו עובר רק בלאו; כי אם הוא בשעת איסור הבמות לגמרי, הרי יש בו כרת!

ומ"ש “יכול אף בשעת היתר הבמה" - ר"ל אם שוחט את הפסח קודם חצות, שאז הוא שלמים, עז"א " באחד שעריך " - רק אחר חצות, שאז מתקבצים למקום אחד.

כן בפי' בגמ' זבחים קיד, וכן ר' יוסי ס"ל כדרשת ר"ש.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קעט.

שם תזבח את הפסח בערב . ברייתא זו מובא בברכות ט, ופליגי בפלוגתת ראב"ע ורבנן. ר"א כראב"ע, שהפסח נאכל עד חצות וחפזון דמצרים. ור' יהושע כר"ע, שנאכל עד עלות השחר וחפזון דישראל (כנ"ל ראה קעד ).

ועמ"ש בפי' המכלתא בא לב , בא לז .

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)



קפ.

ובשלת ואכלת . למה יזכיר שיבשלנו? פי' ר' יהודה שר"ל שיבשלנו שלם, ור' יוסי ס"ל שביו"ט מותר גם בחתיכות, ובשבת אסור. כ"ה בתוספתא, וכן הגיה הגר"א.

ועיין ברמב"ם (ה' ק"פ פו הי"א), שלכתחלה לא יחתכנו, ואם חתכו כשר. וכן דייקו התוס' בפסחים עד ד"ה "נחתך".

קפא.

ופניתה בבקר והלכת לאהליך . והנה כבר נבוכו בו המפרשים, שי"ל בבקר של יו"ט ראשון! שמ"ש רש”י בחגיגה יז, דאלו ביו"ט תחומין אסור, דחו התוס', שלרבנן תחומין דרבנן! ומ"ש רש"י בר"ה ד ובסוכה שחייב לראות העזרה, דחה בטורי אבן בחגיגה, דיכול להראות פנים בלילה!

ולדעתי בספרי מדייק שטעונים לינה אין לי אלא אלו, תפס לשון רבים - על הפסח והחגיגה שעמו. כי בקרא מדבר משניהם, כמ"ש וזבחת פסח צאן ובקר , שהם פסח וחגיגה שעמו. ופרש דיני שניהם, שמ"ש ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב, ביום הראשון לבקר , מדבר בחגיגה שנאכלת לשני ימים, ופי' " לבקר " של מוצאי יו"ט. ועז"א ופנית בבקר , ר"ל " בקר " הנזכר למעלה. כי ביו"ט הוא אוכל עדיין את החגיגה, ובבקר השני תלך לאהליך. ועז"א שטעונים לינה בל"ר (=בלילה ראשון) , שמ"ש ובשלת ואכלת קאי גם על החגיגה.

והנה מ"ש ופנית והלכת מלת " ופנית " מיותר, שהיל"ל “והלכת בבקר לאהליך"! ובכ"מ מציין במלת "פנה" שעוזב חפצו ועסקו במקום זה, ושם מגמת פניו אל ענין או אל מקום אחר. כמו ויפן וירד משה מן ההר , שפנה מעם הדבקות שהיה בו עד הנה עם הא-להים, וירד. וכן ונפן וסע המדברה וכן כולם. ופה אמר שתפנה ממה שהיית עוסק בהקרבה לה', שזה יהיה בבקר, כי קודם הבקר עודך שתול כאזרח רענן, על ידי שהקברת איזה דבר יום אתמול.

ומ"ש "יכול יהיה פ"ש (=פסח שני) טעון לינה", ר"ל לינה עד יום ט"ז, כפסח ראשון. כן פי' בז"א ובצ"ק.

ובזה מסולק קושית התוס' פסחים צה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)



קפב.

ששת ימים תאכל מצות . ר"ל אחר שתבוא באהלך ביום ב' של פסח, שאז תקצור ותביא העומר, ומאז ששת ימים תאכל מצות מן התבואה החדשה.

ומ"ש בכ"מ (=בכמה מקומות) שבעת ימים תאכל מצות , היינו מן הישן. וכן אמר בספרא ( אמור קסד ) ובמנחות ס בשם הרשב"א (=ר' שמעון בן אלעזר), להוכיח מזה שמ"ש וספרתם לכם ממחרת השבת , היינו ממחרת הפסח, ולא כדעת הצדוקים.

וכן מובא במכלתא ( בא נה ) ובירושלמי פרק א"ד בשם הלל הבבלי.

קפג.

עצרת לה' א-להיך . ובפ' פינחס אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם , מזה למדו שיהיה חציו לה' וחציו לכם, והוא כר' יהושע (פסחים סח ע"ב ביצה טו ע"ב).

קפד.

וביום השביעי עצרת וגו' לא תעשה מלאכה . מאמר הספרי דפה מובא בחגיגה יח, וכבר הארכתי בזה בפי' הספרא אמור קפז . כי בשבת וביוהכ"פ כתוב תמיד כל מלאכה לא תעשו , וביו"ט כתוב תמיד כל מלאכת עבודה לא תעשו .

והטעם מפני שביו"ט הותר מלאכת אוכל נפש, לא יכול לכתוב "כל מלאכה לא תעשו", דהא יש מלאכות המותרות, שהם מלאכת או"נ. רק כתב כל מלאכת עבודה , שהם אסורים כולם. ובפ' בא שאמר כל מלאכה לא יעשה בהם , פירש ואמר אך אשר יאכל לכל נפש, הוא לבדו יעשה לכם .

ובכאן אמר עצרת לה' א-להיך לא תעשה כל מלאכה , דהא יש מלאכות מותרות, רק אמר לא תעשה מלאכה , ר"ל שיש מלאכות אסורות - מה שאינו מלאכת אוכל נפש.

אך למה לא אמר לא תעשה כל מלאכת עבודה כמ"ש בכ"מ? ופי' ר' ישמעאל, שבזה למדה התורה איסור מלאכה בחולו של מועד. כי יש להבין מדוע יו"ט האחרון של פסח וי"ט האחרון של חג הסכות נקראים בשם עצרת, ולא נקרא כן שום יו"ט אחר?

ולמדו חז"ל, מפני שגם ימי חולו של מועד אסורים במקצת מלאכות, והם עצורים ג"כ ממלאכה; אמר שהחג האחרון שאחר חש"מ (=חולו של מועד) הוא עצרת, שצריך להעצר מכל מלאכה, גם ממלאכות שהותרו בחש"מ. כי בחש"מ לא נאסרו רק מלאכות עבודה שאינם דבר האבד, ומלאכות שאינם מלאכת עבודה, לא נאסרו כלל אף שאינם לצורך או"נ. אבל יום השביעי, עצרת לענין שלא תעשה מלאכה. ר"ל אף מלאכה שאינה מלאכת עבודה, שזה הותר בחש"מ - עצורים ביו"ט, כל שאינם לצורך או"נ.

ומזה מבואר שעכ"פ גם ימי חש"מ עצורים ממלאכה, ר"ל ממלאכת עבודה, שנמסר משפטם לחכמים, איזה מהם אסורים בחש"מ.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)



קפה.

שבעה שבועות תספר לך . ר"ל ופנית בבקר והלכת לאהליך , היינו ביום שני של פסח. ומאז ששת ימים תאכל מצות מן החדש, ויום השביעי של פסח הוא עצרת, וביום שאחריו נשלם שבוע הראשון של ימי הספירה.

קפו.

מהחל חרמש בקמה . היינו משקצרו את העומר, שמצותו לקצרו במגל דוקא.

ושבעת קצירתו תהיה כל התבואה בקמה, כי אין לקצור דבר קודם לעומר מאז תחל הספירה.

וזה כמו שתרגם אונקלוס "משריות מגלא, בחצד עומרא דארמותא".

קפז.

בפ' אמור אמר מיום הביאכם... תספרו , ופה אמר מהחל חרמש . וצריך שניהם - ממ"ש מיום הביאכם , נדע שיהיה ביום ההבאה, ולא נדע שיהיה ביום הקצירה. ונאמר שיקצור, ואימת שירצה יביא ויספור. לכן אמר מהחל חרמש , שתהיה הספירה ביום הקצירה.

ואם יאמר מהחל חרמש - לא נדע שיהיה ביום ההבאה, ונאמר שיקצור ויספור ואח"כ יביא; לכן צריך שניהם. כ"ה בספרא אמור קסה ועפ"ז הגהתי כאן.

קפח.

ממ"ש מיום הביאכם , י"ל שהספירה ביום וכן הקצירה. דהא כתיב מהחל חרמש תחל לספור , לכן אמר שבע שבתות תמימות - מלילה ויום.

ולפ"ז יש לטעות שגם ההבאה תהיה בלילה, שכבר נתבאר שצריך שיהיו שלשתם כאחד. אך הא כתיב מיום הביאכם , וא"כ מבואר שקצירה וספירה בלילה, והבאה ביום.

ונוסח הספרי משובשת, ואני הגהתיה כנוסח הספרא אמור קסו .

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)



קפט.

ועשית חג שבועות . בפ' משפטים פורטם בשם " חג הקציר " " וחג האסיף ", ופה פורטם בשם " חג השבועות " ו" חג הסוכות ", ללמד שאף בשאין קציר ואסיף אתה עושה יו"ט.

ושם א"צ ללמדנו זאת, כי שם מדבר בשביעית שאין קציר ואסיף בשנה זאת, וכמ"ש במכלתא משפטים רכה . וידעינן שנקרא כן על רוב השנים (שאינם שביעית ויש קציר ואסיף) .

קצ.

מסת נדבת ידך . " די מחסורו " ת"א (=תרגם אונקלוס) "מסת מחסוריה". וכן בת"א פה מסת נדבת ידך , וכן פי' רשב"ם. ושרשו מ.ס.ס. וחז"ל חגיגה ט מענין מס. וראב"ע פי' ששרשו נ.ס.ה., כטעם הרמת יד. והדגש (בסמ”ך)להשלים הס' או הנו"ן החסר.

ולשון " נדבת ידך " היינו מה שנותן ממה שבידו מן החולין.

ולשון " כאשר יברכך " כולל גם אם נותן ממעות מעשר, גם שאינו נדבת ידו - הוא מברכת ה' שנתן לו הרבה, לעשר ממנו מעשר. ופי' חז"ל (חגיגה שם) "בטופל מעשר על החולין".

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)



קצא.

ושמחת לפני ה' א-להיך . התבאר למעלה ( ראה יד ).

ומ"ש "ריה"ג אומר” מובא בחגיגה ו ע"ב.

והנה בחג המצות לא נזכר בו שמחה, ועמ"ש בספר יראים קכז ובטורי אבן חגיגה ו ע"ב. ועיין ב ראה קצב .

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)



קצב.

וזכרת כי עבד היית במצרים . זכירת העבדות עקרו על פסח. ובא ללמד ששמחה נוהג בפסח, כי שמחה לא כתיבא רק בשבועות וסוכות (כנ"ל ראה קצא ). ובכ"ז אא"ל (אי אפשר לומר) שר"ל שינהג בשבועות גם דיני פסח וחג. שכנוי הרומז " האלה " מרמז תמיד על ענין הסמוך, כמ"ש בהתו"ה צו כג .

וע"כ לענין עצרת, אינו מרמז רק על שלמי שמחה דכתיב ביה.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)



קצג.

חג הסכות תעשה לך . וכתיב חג הסכות לה' ! פי' בספרי, שמלמד שהסוכה שאתה עושה לך נחשב כאלו אתה עושה לגבוה. כי חל עליה ש"ש בסוד סוכת שלום, שהוא יחוד הויה וא-דני הנז' בסוכה. ועז"א " לה' א-להיך ". ובספרא אמור קפה ובסוכה ט וסוכה כז למודים אחרים.

קצד.

תעשה . ולא מן העשוי. כ"ה בגמ' סוכה יא ע"ב, ומיירי בשקצצן (שקצץ הסכך מגידולו, לאחר שסכך בו) עיי"ש.

קצה.

תעשה לך . ר"א דרש " לך " - משלך. ורבנן ס"ל כל האזרח ו לך , ממעט גזולה. כן אמרו בסוכה כז.

ומ"ש "ביו"ט האחרון" ליתא בגמ'. ויל"פ (=ויש לפרש) ע"פ מש"ש (=מה שכתוב שם)חזר בו ר' אליעזר.

קצו.

חג הסכות תעשה לך שבעת ימים . ר"ל מה שצוה השי"ת לעשות הג' מועדים בימים האלה, מפני שהיה דרך כל העמים העוסקים בעבודת האדמה, לעשות להם מועדים וימי שמחה בימים האלה. אם בפסח - שהתחילו לקצור השעורים, ובשבועות - בקציר חטים, ובסוכות - באספם תבואת השדה.

ורצה השם שהמועדות שהיו רגילים לעשות לצרכם, יעשום לא לצרכם רק לשם ה'. וישמחו בהם לא על תבואתם וקנינם, רק בעבור כי יראו לפני ה'. כמ"ש, מלך שרצה לנסות את אוהבו, ובא לביתו לבקרו, בעת שעשה משתה גדול לחתונת בנו יחידו. וראה כי השמחה שהיה לו על ביאת המלך לביתו, השכיח מלבו האהבה והשמחה, שהיה לו אל חתונת בנו, ושמח רק בעבור המלך.

וז"ש "הלא ידעתי כי חג הסכות תעשה לך שבעת ימים " - בודאי תעשה חג זה לך לצרכך, באספך מגרנך ומיקבך , והדרך לעשות חג בעת האסיף, ושמחת בחגך , ר"ל ובודאי תשמח במה שהוא חגך, בזה תשמח אתה ובנך.

ואני מצוך שבעת ימים תחג לה' א-להיך, ששבעת ימים אלה לא תחוג לצרכך, רק לה' א-להיך. ולא יהיה החג בביתך, רק במקום אשר יבחר ה' . כי יברכך ה' , ובו תשים עיקר השמחה לא במעשה ידיך. והיית אך שמח , במה ש שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו' .

ועפ"ז אמר ר"ש, שכיון שהגביל זמן המועדים, נגד המועדים שעובדי האדמה עושים לעצמם בימים האלה; לכן בפסח ובחג שאינו עת מלאכה, והיה דרכם לעשות מועד ז' וח' - הגביל כנגד ימי חגים האלה ז' וח'. ועצרת שהוא עת מלאכה, ואין דרכם לעשות מועד רק יום א' - הגביל ג"כ את החג על יום א'.

ועז"א שחסך על ישראל, לשון חיסור והקטנה. כמ"ש בערוך, ערך "חסך".

קצז.

באספך מגרנך ומיקבך . ברייתא זו מובא בר"ה יד, ועיי"ש פירושה. והוא דרוש אסמכתיה דמעשר ירק דרבנן.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)



קצח.

ושמחת . כבר למד ( ראה קץ ) שמחה לפסח וסוכות, מעצרת, שלכן הזכיר יצ"מ. כי פסח תלוי ביצ"מ, וכן סוכות תלוי ביצ"מ, כמ"ש בספרא אמור רז . וא"כ מיותר בכאן ושמחת - לרבות כל מיני שמחות.

וכמו שמפ' בחגיגה ח, שיוצאים ידי חובה בנדרים ונדבות ומעשר בהמה וכו'. ולבל נטעה שיוצאים בעופות ומנחות, אמר בחגך , ששם “חג" הונח על החגיגה, כמ"ש בפ' אמור קצא. ור"ל שתשמח בבשר שאתה מביא ממנו חגיגה. ועיי"ש בתוס' ד"ה "ושמחת" ושם ע"ב ד"ה “מי".

ומ"ש "חביב חביב קודם", כבר נזכר למעלה כמה פעמים.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)



קצט.

שבעת ימים תחג . פי' לתשלומין. כמ"ש בפ' אמור, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים , וכמו שפי' בספרא, אמור רב .

ונוסחתי נוסח הגר"א.

ר.

כי יברכך ה' . הברכה הבאה בעקב המצוה, תהיה לרוב במין של המצוה. כמ"ש (שבת כג ע"ב) "הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין"; שכן מן המדה.

כמו שתראה במגלה כז, "רב הונא הוה אסר ריחא וקאי קמיה דרב, א"ל מאי האי? א"ל לא הוה לי קדושא, ומשכנתיה להימיינאי, ואתאי ביה קדושא. א"ל יהא ראוע דתיטום בשיראי". ונתקיים ברכה זו ברב הונא. והקפיד רב, על שלא א"ל בעת הברכה “וכן למר".

כי בשבת קיח ע"ב "א"ל לחייא בר רב, אבוך במה הוה זהיר טפי? בציצית”. וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי, ראוי לרב שהיה זהיר בציצית. לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום, ושכרו הוא למלאות גרבי יין, שזה נתקיים ג"כ ברב הונא; כמ"ש בברכות ה "רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא". וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל "וכן למר".

וז"ש בספרי “ כי יברכך , יכול בו במין" היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה. לכן פירש, בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך .

רא.

והיית אך שמח . כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים עא, סוכה מח. וגי' הספרים משובשת, כמו שהגיה הגר"א.

ודרך הלמוד זה נראה, משום דאמר ב"פ " שבעת ימים ", דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים. שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו, כנ”ל ( ראה קצו ), דהיינו בשלמי שמחה, וזה אינו מחויב רק ז' ימים! אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח . ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת " אך ". אך שמח - לא זובח שלמים.

ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון, שהלא נאמר " אך "! ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה, ואינו אך שמח לבד.

ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י, שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא, דב"פ " ז' ימים " כתיב, ואמעיט שמיני. ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני, שהוא עקר שחייב בשמחה. שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים, וזה אין נוהג ביוום שמיני, ד" ז' ימים " כתיב. ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני. וזה רק לענין שמחה, דהא בלילה לא משכחת זביחה. וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה, הוא רק לענין שמחה.

וכן עמ"ש "ההלל והשמחה שמונה", פרש"י לאכול בשר שלמים. ר"ל רק לאכול לא לזבוח.

ומיושב קושיית התוס' בזה.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)



רב.

שלוש פעמים . ובפ' משפטים אמר " שלש רגלים ". ופרשתי שם, מפני שהיה דרך ללכת ברגל ולהוציא החגרים. ופה אמר " פעמים ", והוא ג"כ נרדף עם "רגלים" בצד (=בענין) זה, להורות על הדריכה.

ופעמים מציין סוף הרגל, ומוציא - פרט לבעלי קבין. שסוף הרגל לבוש במנעל, לא הקטע שסוף הרגל מקוצץ, עיין בגמ'.

וכן סומא פטור, ממה דכתיב " יראה ". דכתיב ג"פ " יראה ", לדרוש שתהיה הראיה שלמה, גם מצד הבא לראות. ועיין בחגיגה ד.

רג.

כל זכורך . מוציא נשים וטומטום ואנדרוגינוס. ועיין מ"ש בהתו"ה ויקרא באורך.

ומ"ש "להביא את הקטנים" מפרש בגמ', דמיירי בהגיע לחינוך, והוא דרבנן. והדרשה דפה אסמכתא, עיי"ש.

רד.

יראה את פני . ראיה בנפעל, מקושר תמיד עם למ"ד השמוש, או עם מלת "אל". לבד בראיה ברגל, מצאנוהו כמה פעמים, מקושר עם מלת "את". כי הפנים מציינים ג"כ, היותו פונה ומתכוין לאותו דבר. וכמ"ש בספרא ( אחרי קיח ) " ונתתי פני , פונה אני מכל עסקי, ועוסק בה". ושם ציינתי עוד דוגמאות לזה.

ועז"א יראה את פני , שהפניה והכונה העליונה נפעלת ממצוה זאת, לעסוק בך ולהשגיח בך לטובה.

רה.

בחג המצות וגו' . לא היה צ"ל זה, שכבר הזכיר כל רגל בפני עצמו! ופי' חז"ל, מפני שלמד בספרא אמור קצ , שאינו עובר על בל תאחר ברגל א' שלא הביא. ממ"ש אלה תעשו לה' במועדיכם , היינו במועדים של כל ימות השנה, ולא נדע מאיזה רגל נחשב. לכן סדרם פה, שסדרם הוא - חג המצות, שבועות סוכות. ולכן הזכיר שנית שם סוכות, שבו עסק לומר שהוא אחרון כדעת ר"ש בר"ה ד.

רו.

ולא יראו פני ריקם. הבא לעזרה ולא הביא קרבן, עובר בל"ת. ואין שעור מה"ת רק מדרבנן. (עיין בחגיגה ב ובחגיגה ז ובירושלמי פ"ק דפאה).

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)



רז.

איש כמתנת ידו . . פסקא זו מועתק ממשנה דחגיגה ח ע"ב.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)



א.

שופטים שוטרים תתן לך . כבר נזכר שצריך שיהיה להם ב"ד, כמ"ש והגישו אדוניו אל האלהים , ונתן בפלילים , עד האלהים יבא דבר שניהם . רק לא באר איכות וכמות התמנותם, ובארו פה. וכבר פי' הרמב"ן, ששעור הכתוב (=כוונת הכתוב) - שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך, בכל שעריך.

וממ"ש תתן לך , שמדבר אל כלל הכנסיה. היינו שיהיו סנהדרי גדולה הממונים על כלל ישראל שישבו בלשכת הגזית, כמו שכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית וכו' , ואל השופט אשר יהיה בימים ההם .

ור' יהודה הוציא מלשון תתן לך , שאחד ממונה על כולם. ופי' התוס' סנהדרין טז ע"ב ד"ה "אחד" - שהוא המופלא שבב"ד, ולא היה ממנין סנהדרין. ונראה שר"י לשטתו, שס"ל שסנהדרין שבעים, ואין משה מן המנין (כמ"ש בסנהדרין יז). וי"ל שמדייק מ"ש תתן לך , ואין עושין אלא ע"פ ב"ד של סנהדרי גדולה. ומי עושה סנהדרי גדולה? בהכרח א' ממונה על כולם והוא ממנה סנהדרי גדולה. ומביא ראיה ממ"ש (דה"ב יט) והנה אמריהו כהן הראש . כן נראה להגיה. ואגב מביא סוף הפסוק, לענין שצריך שוטרים.

ואמר עוד " לשבטיך ", שיהיה ב"ד מיוחד לכל שבט. ונפקא מינה שאם נחלקה עיר אחת לב' שבטים כמו ירושלים, צריך ב"ד מיוחד להשבט. והוא כר' יוחנן בסנהדרין קיא ע"ב, שחולקים עיר אחת לב' שבטים. ופי' הרמב"ן, שאעפ"י שיש ב"ד בכל עיר, ב"ד של השבט יש לו דין ב"ד הגדול לאותו שבט, ויכולים לכוף הבעלי דין שיעמדו לפניהם. וכבר מוזכר בהוריות, דינים מיוחדים בשבט שעשה עפ"י הוראת בית דינו.

וממ"ש בכל שעריך , מבואר שצריך להעמיד שופטים בכל עיר ועיר. ואחר שאמר שופטים ושוטרים , מבואר שה"ה שהשוטרים יהיו בין לסנהדרי גדולה, בין לסנהדרי השבט, בין לשופטי עיר ועיר.

ובפי' " שוטרים ", פירש הראב"ע שהם הפרנסים המושלים, כמו אם תשים משטרו בארץ (איוב לח). והם הנותנים כח להשופטים לכוף את בע"ד לקיים משפטיהם. וי"מ שהם הנערים העומדים על הדיינים, בעלי מקל ורצועה, וכ"כ הרמב"ם והטור.

ורשב"ג מדייק, שהיל"ל "שופטים ושוטרים תתן לך לשבטיך", ולמה כתב מלת " לשבטיך " לבסוף? שהוא ללמד שנפרש, כאלו כתיב "ושפטו את העם לשבטיך”, שמצוה מיוחדת על כל השבט לדון את שבטו, ושיוכל לשפטם בע"כ כנ"ל.

וכ"ז מובא בסנהדרין טז ע"ב.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)



ב.

ושפטו את העם משפט צדק , לא תטה משפט . לפי הפשט הוא אזהרה אל השופטים, שישפטו צדק. ולא יטו משפט בדיני ממונות, לצד של א' מן הבעלי דין, לזכותו או לחייבו; ולא יכירו פנים בעת הדין.

אולם באשר כל אזהרות אלה מיותרים, שכבר אמר (דברים א) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, לא תכירו פנים , וכן מ"ש לא תטה משפט , כבר הזהיר! וע"כ פי' שרמז ג"כ אזהרה על מנוי הדיינים, שיבחרו שופטים שיודעים בהם שישפטו משפט צדק. ובעת בחירת השופטים לא יטו משפט - לבחר בקרוביהם, או באנשים שמצאו חן בעיניהם. ולא תכיר פנים - לבחרו לשופט מצד שהוא עשיר, או מצד שתרחם עליו מצד עניו, ותמנה אותו כדי שימצא פרנסתו עי"כ.

וונסחתי כהגהת הגר"א, שהגיה קרוב לזה.

ג.

ולא תקח שוחד . אין צריך לומר לזכות את החייב וכו', שכבר אמר לא תטה משפט - כן פי' בכתובות קה.

ובמ"ש כי השחד יעור עיני חכמים , ואין צריך לטפשים וכו', מקשה בגמ' שם, אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר, אפי' חכם גדול ולוקח שחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות עינים. ויסלף דברי צדיקים , אפי' צדיק גמור ולוקח שחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. ועיי"ש ברש"י ותוס' שנדחקו בזה.

ולי נראה שמ"ש "אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו", אינו קושיא, רק הוא פי' הברייתא דספרי. שהספרי מקשה, למה אמר " עיני חכמים " ו" דברי צדיקים ", והלא טפשים ורשעים אינם בני דינא, ודי לומר "כי השחד יעור עינים ויסלף דברים" שנדע שמדבר מחכמים וצדיקים!

וז"ש כי השחד יעור עיני חכמים ואצ"ל עיני טפשים, בתמיה ר"ל! וכי בא למעט, שלא נאמר עיני טפשים?! או במ"ש דברי צדיקים , הכי בא למעט שלא נאמר דברי רשעים, שאומר על טהור טמא ועל אסור מותר?! וכי נטעה שמדבר בטפשים וברשעים, שמעותים הדין מפני סכלות או רשעות! אטו טפשים ורשעים בני דינא נינהו?!

אלא הכי קאמר, שאפי' חכם גדול ולוקח שחד, אינו יוצא מעולמו עד שיורה צדק בהוראתו. ר"ל שיעור עיני הלב, עד שידמה לו שהוראתו הוא בצדק; [וז”ש בגמ' בלא סמיות הלב]. ואפי' צדיק גמור, ידמה אח"כ שדבריו צודקים. וז"ש שלא ידע מה מדבר, היינו שידמה שמדבר כהוגן.

ובהגהות הגר"א גורס, כי השחד יעור , אין יוצא מידי עולמו עד שיורה טעות בהוראתו, שיאמר על טהור טמא ועל טמא טהור, על אסור מותר ועל מותר אסור. ויסלף דברי צדיקים , אינו יוצא מידי עולמו, עד שלא ידע מה מדברים.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)



ד. ובאמת אינו נקי, שיש עליו למוד חובה. ויצויר נקי ואינו צדיק - אם יצא מב"ד חייב, והוא נקי באמת.

ולכן ממ"ש צדק צדק תרדוף , למד שאם יצא זכאי וצדיק - ישאר צדיק, ולא תשנה דינו לחובה. ר"ל שהצדק ישאר צדק ולא ישונה.

וממ"ש " תרדוף " ולא אמר "תשפוט”, משמע שאם הצדק ברח מהם, ויצא חייב שלא בצדק, כי מצאו לו אח"כ זכות; אז תרדוף אחרי הצדק להשיגו, ע"י שמחזירין אותו לזכות. אולם באשר זה כבר נלמד ממ"ש ונקי וצדיק אל תהרג , אמר, ד"א הלך אחר ב"ד יפה.

פי' לשון "רדיפה", שיבקש הצדק במקום אחר. כמ"ש על בקש שלום ורדפהו , בקשהו ממקומך, ורדפהו במקום אחר, ומובא בסנהדרין לז.

וממ"ש למען תחיה וירשת , הוכיח שזה כדאי להחיות וכו'.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)



ה.

לא תטע לך אשרה כל עץ . פי' חז"ל שנטיעת אשרה אסור בכ"מ, ונטיעת כל עץ אסור אצל מזבח. שאם לא כן היה לו לומר “לא תטע כל עץ", ואשרה בכלל!

ומ"ש אצל מזבח , ס"ל לת"ק לאסור נטיעת עץ בכל הר הבית. וראב"י מוסיף אף לאסור אכסדראות, מלשון " כל עץ . ואינו אוסר רק בעזרה, לא בהר הבית, דכתיב אצל מזבח , שהוא בעזרה.

והראב"ד בהל' בית הבחירה פ"א, אינו אוסר רק (=אלא) בעזרת כהנים. והארכתי בזה במקום אחר.

וממ"ש אשר תעשה לך , מבואר שאף שאינו מזבח הגדול, רק מזבח שתעשה לך, לעצמך, שהוא במות יחידים - אסור לנטוע. ועיין בז"א שהאריך בזה.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)



ו.

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' . מוסיף " אשר שנא " ללמד שאף מצבה לה', שהיתה אהובה מקדם בימי האבות, וגם משה העמיד שתים עשרה מצבה; עתה אסורה, כי עתה שנא אותה. וכ"ש ענינים שהיו מיוחדים לכו"ם (=לכוכבים ומזלות), שלא היו אהובים כלל, שאסורים.

ולכן במ"ש בפ' בהר ופסל ומצבה לא תקימו , פי' בספרא בהר קה, על המרקוליס שע"ג הדרכים, או על החמנים שבראשי הגגות. כי מצבה לעכו"ם [ששם מיירי לעכו"ם], הוא כ"ש מכאן.


קיצור דרך: mlbim-dm-16