מלאכת שלמה על שבועות א
מלאכת שלמה · על שבועות · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בעה"י המציל את כל עמו ישראל מכל צרות רבות ורעות ונתן להם את חג המצות וגם את חג השבועות נתחיל מסכת שְׁבועות.
כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר מכות שבועות מפני שבין סוף המסכת שעברה ותחלת זו המסכתא יש דמיונים בדיניהם ומשפטיהם והם דומין אלו לאלו כמו שנזכר בתלמוד והחבירוהו לענין ההוא מפני שהוא ג"כ ממעשה הדיינים שאין רשות לכוף על השבועה אלא לשופט ע"כ. ופי' הרב המקובל מורנו כמהר"ר חיים ויטל נ"ע משנה זו ע"ד הסוד כי משנה זו מדברת בסוד שם ההויה ע"ש בדרושים שלו סמוך לסופם שכתב שם שלפי אותו הסוד יתורצו כמה קושיות שיש במשנה ע"ש. כתבו תוס' ז"ל הא דלא פתח תנא כל כנויי שבועות כשבועות כדפתח בנדרים ובנזיר [עי' בתוי"ט] ונלע"ד דאילו התחיל התנא בפ' שבועת הדיינין לא הוה קשה לן בגמרא מידי דמכות ושבועות ודאי שייכן אהדדי ותלויות בדיינים וכאן בהאי סדרא דישועות שייכי אלא משום דהתחיל בשבועות בטוי מש"ה פריך בגמרא מכדי תנא ממכות קא סליק שתלוי בב"ד מ"ש דקתני ברישא שבועת בטוי דלא שייכא לדיינים כלל ושבקה לשבועת הדיינים בסיפא אע"ג דשייכא בדיינים ומשני וכו' עוד פרכינן בגמרא מ"ש הכא דתני להו לכולהו ומ"ש גבי יציאות השבת ומראות נגעים דלא תנו להו לכולהו ומשנינן שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבן ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו ואיידי דידיעות הטומאה זוטרין מילייהו שני פרקים אלו הראשונים בלבד שרי ותני להו ברישא כלומר מתיר התנא עצמו מהם ונפטר מהם תחלה והדר תני שבועות דנפישא מילייהו והקשו תוס' דהעלמות הטומאה שתים שהן ד' הו"ל למיתני דהיא עיקר מילתא העלם טומאה דקדש ומקדש והעלם קדש ומקדש ותרצו דניחא ליה למנקט לשון ידיעה מטעמא דמפורש בפ' שני ידיעות קמייתא דליתנהו בכל התורה קא חשיב אי נמי לאידך לישנא דידיעות בתרייתא דמתיין לידי קרבן קחשיב ולהך לישנא הא דלא תנא נמי ידיעות השבת משום דניחא ליה למנקט יציאות דבמלאכות גופייהו איכא שתים שהן ד' אבל הכא לא מצי למנקט הטומאות שתים שהן ד' דליכא אלא תרתי טומאת קדש וטומאת מקדש ע"כ: [הגהה נלע"ד אני המלקט דאע"ג דידיעות הטומאה הוו תרי פרקי קמאי ושבועות שתים דבטוי לא הוו רק פרק אחד דהיינו פרק שלישי קרי להו לשבועות דנפישא מילייהו משום שבועות אחרינא דראוי לאסמוכינהו לכל מיני שבועות אהדדי וכן מצאתי אח"כ שכן כתבו תוס' ז"ל לקמן בגמרא וכתבו עוד וליכא למימר דמינה דסליק מפ' ברישא דהא ממראות נגעים סליק ע"כ]. ודברי רש"י ז"ל הביאם רעז"ל לקמן ר"פ שני. ועוד הקשו ז"ל דאמאי לא תני גבי מראות נגעים כולהו דהא דמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד ותרצו דליתיה בדלי דלית והקשו ז"ל דמ"מ ליתנייה יציאות השבת כיון דאיתי' בדלות ודמי טפי לשבועות ותרצו ז"ל דהני לכפר והני להכשיר ע"כ. ובגמרא פריך מתני' דקתני שתים שהן ד' מני לא ר' ישמעאל ולא ר"ע דאי ר' ישמעאל האמר אינו חייב אלא על העתיד לקמן ספ"ג ואי ר' עקיבא הא אמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש לקמן ס"פ שני ומסיק דרבי היא ובידיעות ס"ל כר' ישמעאל ובשבועות נסיב לה כר' עקיבא וליה לא ס"ל וה"ק שבועות לר' עקיבא שתים שהן ד'. ועוד מפ' רבא בגמרא דאפילו ידיעת בית רבו ס"ל לרבי דהוי ידיעה. וביד רפ"א דהלכות שבועות:
ידיעות: הטומאה עיין בפי' הרמב"ם ז"ל בר"פ שני שכתב שם אמנם היותם שתים לפי שהם כולם תלויות בטומאת מקדש ובטומאת קדשיו והיותם ד' ידיעות טומאת גופו תחלה לענין מקדש וידיעות המקדש תחלה וידיעות בשר קדש תחלה וידיעות טומאת גופו תחלה לענין בשר קדש ע"כ:
יציאות השבת: עיין במ"ש רפ"ק דשבת. בפי' רעז"ל ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל ונלע"ד דר"ל והוציאו לחוץ בפשיטת ידו אע"פ שלא הוציא גופו לחוץ וכן משמע מן התוס' ז"ל ע"ש:
מראות: נגעים שנים שהם ארבעה לשון זכר כדכתבינן ברפ"ק דמסכת נגעים בס"ד:
כל שיש בה ידיעה וכו': עד סוף הפרק ביד פי"א דהלכות שגגות ובת"כ רוב פירקין בפ' חמישי דפרשת אחרי מות וע"ש קרבן אהרן:
וידיעה בסוף: משאכל את הקדש וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט ובגמרא בברייתא דריש לה רבי שפיר דפרשת קרבן עולה ויורד אין מחייבו על מגע אא"כ אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש דכיון דכתב קרא או בנבלת חיה טמאה למה לי למיכתב או בנבלת בהמה הרי בהמה בכלל חיה אלא לג"ש נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בפ' צו באוכל קדשים בטומאת הגוף בבהמה טמאה מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש וטומאת מקדש נמי ילפא מהקשא דקרא דכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא אתקש מקדש לקדש ודחי בגמרא להאי הקשא ובמסקנא יליף רבא טומאת מקדש מדכתיב הכא בקרבן עולה ויורד לכל טומאתו וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן טומאת מקדש. וְהֵעָלֵם כך נקד הרי"א ז"ל העין בקמץ:
שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה: ראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל יום הכפורים בלא ויו וכתב ברוב הספרים גרסינן ויום הכפורים בויו וצ"ע למה לא אמר תולים לפי זו הגרסא ע"כ ואינו מבין כי אדרבא לע"ד אותה הגירסא דחוקה יותר וכמעט שאין לה הבנה. וגם ראיתי את הלחץ השני כי שם במתני' דבסמוך מחק הויו של ויום הכפורים מכפר והאחרון הכביד לע"ד כי במשנת ועל זדון מקדש וקדשיו הגיה שעיר הנעשה בפנים יום הכפורים מכפר וכתב ס"א ויום בויו וצ"ע כי נ"ל שטעות ע"כ. ואם נאמר שכוונתו ז"ל לגרוס שׂיְער בשבא השין ור"ל שעיר הנעשה יום הכפורים בפנים ובמתני' דבסמוך ר"ל שעיר הנעשה יום הכפורים בחוץ מכפר ולקמן שעיר הנעשה יום הכפורים בפנים מכפר הוא דוחק גדול בעיני:
תולה: להגן עליו מן היסורין שכל השוגגין צריכין כפרה לכשידעו וקודם ידיעה ענושין הן הלכך אע"פ דאינו יודע שחטא יש לו לדאג. ובגמרא בברייתא תניא ומנין שלשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה ולא לשאין בה ידיעה בתחלה אע"פ שאף היא אינה בת קרבן ת"ל לכל חטאתם הראויה לבוא לכלל חטאת יצאת שאין בה ידיעה בתחלה שאינה באה לכלל חטאת לעולם ופרכינן בגמרא ונתכפר כפרה גמורה ומשני א"כ לימא קרא מחטאתם מאי לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו:
שעיר הנעשה בחוץ מכפר: דלא כר' ישמעאל דאיהו ס"ל דאם אין ידיעה בתחלה ויש בסוף חייב להביא קרבן וס"ל כר"מ דכל השעירים כפרתם שוה ולדידיה הא דאיתקש חיצון לפנימי הוא לומר דמה פנימי אינו מכפר בשאר עבירות דכתיב מטומאות ולא כל טומאות אלא על טומאת מקדש וקדשיו שחלקה הכתוב משאר עבירות לדין קרבן עולה ויורד לדעת ר' יהודה או לדעת ר"ש ממקומו הוא מוכרע דלא איירי אלא בטומאת מקדש וקדשיו דכתיב וכפר על הקדש מטומאות וטומאתו של קדש אף חיצון אינו מכפר בשאר עבירות:
ויום הכפורים מכפר: היום עצמו מועיל עם הקרבנות שנאמר כי יום כפורים לכפר עליכם. בסוף פי' רעז"ל ומכפר זה כפרה גמורה בלא תלייה ע"כ. אמר המלקט ובגמרא פריך כיון שהוקשו יכפרו שניהם כפרה אחת ונכפר פנימי אדידיה ואדחיצון על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף ונ"מ להיכא דלא עבד חיצון כגון אם לא היו להם שעירים ככל הצורך ומשני אמר קרא גבי שעיר הפנימי וכפר אהרן על קרנותיו אחת לומר כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והדר פריך וניכפר חיצון אדידיה ואדפנימי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ואע"ג דאי אפשר שיבא חיצון ולא פנימי דהא פנימי קרב בתחלה נ"מ לטומאה שאירע בין זה לזה פי' אם נטמא ואכל קדש או נכנס למקדש טמא אחר שקרב שעיר הפנימי ששעיר החיצון מכפר ומשני אמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה:
ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא לבסוף: פשטינן בגמרא מברייתא דתניא בהדיא דס"ל לר' יהודה דאפילו חטא שסופו ליודע כגון שראוהו שנטמא ונכנס למקדש וסופן להודיע דשעירי רגלים ושעירי ר"ח מכפרין כיון דהשתא מיהא חטא שאין מכיר בו אלא ה' קרינן ביה. ונלע"ד דאע"ג דשעירי רגלים ילפינן משעירי ר"ח כדאיתא בגמרא וכדפי' כבר רעז"ל ועוד שהם תדירין יותר אפ"ה קתני שעירי רגלים ברישא או משום דאתיא מדרשא חביבא ליה או משום דשעירי רגלים מודי בהו ר"ש קתני מה שהוא מוסכם ברישא עוד אפשר לומר דמשום דעד השתא תני שעיר יום הכפורים שהוא לבדו ענין בפני עצמו ורגלים לגבי יום הכפורים נקראין תדירין בהצטרפות כולם יחד מש"ה תני להו ברישא והדר קתני ר"ח דתדיר יותר מכולהו כך נלע"ד. ופסק הרמב"ם ז"ל בספי"א דהלכות שגגות כר' יהודה אע"פ שכאן בפירוש המשנה כתב שכל סברא מן הסברות שאינה באה לידי מעשה מן המעשיות לא נאמר בו הלכה כפלוני לפי שזה הוא דבר חוזר אל השי"ת ע"כ:
אבל לא שעירי ר"ח: בגמרא מפרש טעמיה דר"ש דכתיב גבי שעיר ר"ח אשר דרש משה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ויליף עון עון מציץ מה להלן טומאת בשר שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב והבשר שקרב בטומאה אף כאן על האוכל בשר קדש והוא טמא יכפר ועדיף מיניה דציץ דאילו ציץ מרצה לחוד והכא מכפר דעון העדה כתיב ומ"מ לא מכפר דר"ח אדידיה ואדציץ פי' על קרבן שקרב בטומאה בשעה שקרב שעיר ר"ח הואיל וגמרי מהדדי ונ"מ להיכא דנשבר הציץ דעון אמר קרא עון אחד הוא נושא ולא שתי עונות. וכן ג"כ ציץ לא מכפר אדידיה ודר"ח ונ"מ לטומאה שאירעה בין ר"ח זה לר"ח אחר משום דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון ורב אשי תירץ בגוונא אחרינא טעמא דאין ר"ח מכפר אדציץ ג"כ וכן שאין ציץ מכפר אדר"ח ג"כ משום דהכא גבי ר"ח כתיב עון העדה ה"א יתירה עון העדה דהיינו טהור שאכל את הטמא ולא עון הקדשים והתם גבי ציץ נמי כתיב ונשא אהרן את עון הקדשים ה"א יתירה למיעוטא עון הקדשים מכפר ולא עון העדה:
ושעירי רגלים מכפרין: על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. לר"ש דאי על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף האי בר קרבן עולה ויורד הוא ואי על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף האי שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה ואי על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה בסוף האי שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר על כרחך אינו מכפר אלא על דבר שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף:
ר' מאיר אומר כל השעירים כפרתם שוה: מפרש טעמא בגמ' דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים כולם זה לזה ור"ח נמי איקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד דמלויי מלייוה לתמוז דההיא שתא לפיכך אירע יום מ' לחזרת המרגלים בשמנה באב ויבכו העם בלילה ההיא בכיה של חנם שהם נשתלחו בכ"ט בסיון. ואיתא למילתיה דר"מ פ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' כ"ד:)
היה ר"ש וכו': דר"ח לא מכפר אדרגלים דאמר קרא עון אחד ולא שנים. דרגלים נמי לא מכפרי אדר"ח דאמר קרא גבי שעיר ר"ח בפרשת שמיני ואיתה נתן לכם אותה דהיינו ר"ח נושא עון ואין אחר נושא עין. דרגלים לא מכפרי אדיום הכפורים דאחת בשנה כתיב. ויום הכפורים דהיינו שעיר הנעשה בחוץ אדרגלים נמי לא דכתיב אחת כפרה אחת ולא שתים ואע"ג דאחת לא כתיבא אלא בשעיר הנעשה בפנים איתקיש חיצון לפנימי. ור"ש בן יהודה דרשא דאותה לא משמע לי' וטעמא דיום הכפורים מכפר אדרגלים אע"ג דכתיב אחת משום דכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת קרנותיו דפנימי הוא דכפרה אחת מכפרי ולא שתים הא דחיצון אפילו שתי כפרות. ופי' רש"י דהאי דהדר נקט לה הכא משום דבעי למימר אמרו לו. עוד פירש ז"ל דהאי אמרו לו ר"מ קאמר לה ואני הדיוט בעוני דעתי אחרי נושקי כפות רגליו נלע"ד להוסיף נופך וביאור ופירוש על דבריו ז"ל ולומר דהאי סיפא הדר תנייה בהכא לרמוז לנו ולאשמועינן פלוגתא אחרת דאיכא בין ר"ש לחכמים דחכמים ס"ל דאמרינן לב ב"ד מתנה שאם לא הוצרך השעיר לזה יקרב לזה ור"ש ס"ל דלא אמרינן לב ב"ד מתנה וכדאיתא בגמרא ולרמוז זה הדר תנייה לכולה האי בבא ואמרו לו קאמרי ליה בין ר' יהודה בין ר"מ חבריו דבשלמא לדידן דלב ב"ד מתנה ועוד דלר"מ כל השעירים כפרתם שוה מש"ה יקרבו זה בזה אלא לדידך דלית לך לא לב ב"ד מתנה ולא כולן כפרתם שוה היאך הן קרבין זה בזה אמר להם וכו' זה הבנתי מתוך הסוגיא שאכתוב קִצוּרַה בסמוך בס"ד ומצאיתי שהגיה הרי"א ז"ל אמרו לו מה הן שיקרבו זה בזה:
אמרו לו מהו שיקרבו: עיין מ"ש התוי"ט. ותימה הוא בעיני מה שכתב דלאו דוקא שר"מ אמר לר"ש והביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ד מעשרה פרקיו שהרי שם בהקדמה פרק חמישי כתב ור"מ ור' שמעון בן יוחי תלמידים לר' עקיבא והוא רבם המובהק ושמא תאמר שכוונתו לומר ששניהם תלמידי ר' עקיבא אבל לא היו חברים לומדים בזמן אחד אלא ר"מ בתחלת למודו של ר"ע ור' שמעון בן יוחי בסוף ימיו של ר"ע הא ליתא שהרי כתב הרמב"ם ז"ל ביד בפתיחת חבורו חבריו של ר"מ הם ר' יהודה ור' יוסי ור"ש ור' נחמיה ור' אלעזר בן שמוע ור' יוחנן הסנדלר ושמעון בן עזאי ור' חנניא בן תרדיון ע"כ אלא נלע"ד שיש שום טעות סופר בפ"ד מעשרה פרקיו וגם בפרקים האחרים בעניינים אחרים מ"מ ראוי להשגיח יותר על דבריו שבחבורו הגדול אע"פ שקשה לע"ד שהרי שם בפ"ד כתב שר' שמעון בן אלעזר הוא מהחבורה האחרונה מחבורות המשנה ואילו בחבורו כתב שהוא אחד מחבריו של ר' עקיבא וז"ל וחבריו של ר' עקיבא הם ר' טרפון רבו של ר' יוסי הגלילי ור"ש בן אלעזר ור' יוחנן בן נורי וזהו מן התימה הגדול בעיני שבכל מקום במשנה ובתוספתות לרוב מאד בר פלוגתיה דרבנו הקדוש הוא ר"ש בן אלעזר ור' יוסי ב"ר יהודה וצ"ע לע"ד:
מוסיף עליהן של יום הכפורים שהוא מכפר על הטהור: כך צ"ל:
אמרו לו אומר היה שיקרבו וכו': כך צריך להיות. וכתבו תוס' ז"ל של ר"ח זה בר"ח אחר ושל רגל זה ברגל אחר ניחא לכולהו שיקרבו ע"כ. אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך הן קרבין זה בזה. בודילמא קאמר בגמרא דר"מ קאמר לה וה"ג בגמרא ממאי דהאי אמרו לו ר' יהודה היא וה"ק בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו להכי קרבי אלא לדידך ר"ש דאמרת אין לב ב"ד [וכו'] שאם לא יקרבו בר"ח זה יקרבו ביום הכפורים או של יום הכפורים ברגל שלאחריו או בר"ח לכשימצא אמאי יקרבו זה בזה דילמא ר"מ היא וה"ק ליה ר"מ לר"ש בשלמא לדידי דאמינא כל השעירים כפרתם שוה מש"ה יקרבו אלא לדידך אמאי יקרבו ע"כ. עוד גרסי' בגמרא תניא ומודה ר"ש בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרבו בר"ח ואם לא קרב בר"ח יקרב ביום הכפורים ואם לא קרב ביום הכפורים יקרב ברגל ואם לא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר שמתחלתו לא בא אלא לכפר על מזבח החיצון תנא לא הוקדש אלא לכפר על מזבח החיצון ע"כ: [הגה"ה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה יקרב בראש השנה ואם לא קרב בראש השנה יקרב ביום הכפורים וכו'] וכתבו תוס' ז"ל אע"ג דבמתני' מפרש משום דבאין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו תרתי בעינן מקדש וקדשיו ומזבח החיצון לאפוקי שעיר הפנימי ע"כ. וגרסי' תו בגמרא א"ר יוחנן תמידין שניתותרו בלשכת הטלאים בר"ח ניסן שנקנו ממעות הלשכה ישנה לדברי חכמים נפדין תמימים התמידין משום דס"ל לרבנן דלב ב"ד מתנה שיפדו תמימים ממעות תרומה חדשה ויקרבו לתמידין של שנה הבאה ולדברי ר"ש מקייצין בהן המזבח פי' כשהמזבח בטל מקריבין אותן עולות לנדבת צבור ואין פודין אותם דאין לב ב"ד מתנה עליהם ומסקינן בגמרא דר' יותנן גמרא גמיר לה הכי דרבנן ס"ל לב ב"ד מתנה והכריחו תוס' ז"ל דאע"ג דגמרא גמיר לה ר' יוחנן דרבנן ס"ל דלב ב"ד מתנה מ"מ דר"ש ס"ל אין לב ב"ד מתנה לאו גמרא גמיר לה ר' יוחנן אלא ממתני' דייק וא"ת וממתני' היכי מצי דייק דילמא הא דלא הדר להו ר"ש לב ב"ד מתנה עליהם משום דלא איצטריך וי"ל כיון דגמיר ר' יוחנן דרבנן אית להו לב ב"ד אי לאו דשמעוה לר"ש דלית ליה לא הוה להו לאקשויי לר"ש איך הן קריבין ע"כ. ואם הוא שעיר ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן אין מקייצין בגופו ליקרב הוא עולה אלא בדמיו שירעה ולכשיומם יקחו בדמיו עולה לקיץ המזבח משום דהתם גבי תמידים דמעיקרא לשם עולה נלקחו והשתא נמי לעולה קרבי גופייהו אבל שעיר חטאת דמעיקרא חטאת והשתא עולה אי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנתכפרו צבור באחרת וניתן זה לקיץ המזבח אתי לאכשורי נמי חטאת צבור קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד:
ועל זדון טומאת מקדש וכו': סתמא דמתני' נקיט לה כך נראה שצ"ל בפי' רעז"ל אכן בפי' רש"י ז"ל אין שם רק סתמא היא. ואיתא להאי בבא בירושלמי ס"פ בתרא דיומא:
ועל שאר עבירות וכו': ביד פ"א דהלכות תשובה סי' ב':
הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע: קשה לע"ד דה"ל למיתני השגגות והזדונות כדקתני ברישא סדרא החמורות בתר הקלות ודוחק לומר דלישנא דקרא נקט דכתיב ומפשעיהם לכל חטאתם דההוא בשעיר הפנימי הוא דכתיב ואנן בכפרות דבשעיר המשתלח עסיקינין ונלע"ד שזהו ג"כ הכרח למה שפירשו בגמרא דה"ק אותן שעשאן בשוגג בין שנודע לו ספיקן בין שלא נודע לו ספיקן ודו"ק. בסוף פי' רעז"ל ואלו הן קלות עשה ולא תעשה וכו'. אמר המלקט ובגמרא פריך האי עשה היכי דמי אי דלא עבד תשובה זבח רשעים תועבה והיכי מכפר עליה קרבן יום הכפורים ואי דעבד תשובה הא קיימא לן לא זז משם עד שמוחלין אפילו שאינו יום הכפורים ומתרץ לה ר' זירא בעומד במרדו ולא עשה תשובה ודקא קשיא לך זבח רשעים תועבה מתני' רבי היא דאמר יום הכפורים מכפר אפי' על שאינם שבים והאי קרא מוקי ליה בשאר יומי ואע"ג דסיפא אחר ישראל ואחד כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח לא מיתוקמא רק לר' יהודא לחוד דסבר דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בסיפא סבר לה כר' יהודה ולא מתוקמא מתני' כר' יהודה ג"כ דברישא לא סבר ר' יהודה כרבי דתניא בספרא אין יום הכפורים מכפר על שאינם שבים וסתם ספרא ר' יהודה הכי מתרץ לה רב יוסף בגמרא. ובמסקנא אמר רבא דמודה רבי בכרת דיום הכפורים גופיה כגון שעשה מלאכה ביום הכפורים אי שלא התענה שאין יום הכפורים מכפר אא"כ עשה תשובה ומוקמינן לההיא ברייתא דספרא כרבי אע"ג דסתם ספרא ר' יהודה ומיירי בכרת דיום הכפורים גופיה ודחי ליה בגמ' להכרח שהביא רבא לומר דמודה רבי בכרת דיום הכפורים גופיה:
הודע ולא הודע: פ' בתרא דכריתות דף כ"ו:
אחד ישראלים ואחד כהנים ואחד כהן משיח: מתכפרין בשעיר המשתלח ור' יהודה היא כדכתיבנא ואיתה להאי בבא פ' שתי מדות (מנחות דף צ"ב) אלא שכתב שם רש"י ז"ל בכתיבת יד דפירושא יתירא הוא שם מרבנן סבוראי ע"כ:
אלא שדם הפר וכו': רש"י ז"ל פי' דל"ג שדם הפר אלא ה"ג אלא שהפר מכפר וכו' ואיתא בברייתא בפלוגתא בס"פ הוציאו לו ומלת אלא נראית יתירה בלשון המשנה מן הטעם שכתבתי כפי עניות דעתי בספ"ק דב"ק ובכאן נלע"ד דהוי כמאן דתני אין בין כיון שמוכרחין אנו לפרש דאין חילוק ביניהם בשאר עבירות לענין שעיר המשתלח כדמפרש בגמרא דאחד ישראל ואחד כהנים ואחד כהן משיח קאי אמאי דסליק מיניה דהיינו שעיר המשתלח ולאו אכל מאי דתנינן בפירקין כך נלע"ד:
כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר: פי' בלא וידוי שהרי לא יש וידוי על שעיר הנעשה בפנים הרי"א ז"ל:
מכפר על הכהנים: דהא כתיב בתר מעשה פר ושעיר וכפר על הקדש וגו' והתוס' כתבו דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא כהנים ע"כ. וא"ת אשכחן דאין הכהנים מתכפרין בפנימי בחיצון מנלן דלא ונ"ל מדהושווה חיצון לפנימי כדכתב מלבד חטאת הכפורים כדלעיל. ותדע דהך סברא מעלייתא היא דהא לקמן יליף לה ר"ש שעיר המשתלח דלא מכפר על הכהנים מדאיתקש לפנימי ואמרינן דר' יהודה לית ליה משום דס"ל דהקשא למילתא אחריתי אתא ש"מ דאי לאו הכי הוה יליף לה:
ר"ש אומר כשם וכו': גמרא הא ודאי הושוו מאי הושוו דבני כפרה נינהו מיהו כל חד בדנפשיה ומ"ט דר"ש דכתיב ולקח את שני השעירים אתקש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות ור יהודה אמר לך להכי הוא דאתקש שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים ולא משנינן לר"ש מנליה שיהא שוין וכו' אבל התוס' רפ"ו דיומא פירישו דתלתא קראי כתיבי וכו' כמ"ש שם בשמם. וכתבו עוד דבהכי ניחא מאי דקשיא אמאי מייתי קרא דולקח את שני השעירים ה"ל לאתויי מקרא קמא דמאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים אלא קרא קמא איצטריך שיהו שוין בדמים דההוא קרא איירי בדמים דגמרינן מיניה דְמִדְעַם להוי וקרא תניין דהכא להקשא אבל לומר שיהיו שוין במראה וקומה לא הוה דרשינן כלל כיון דלא אשכחן בשאר זבחים שיהיו שוין במראה וקומה אלא מדמייתר לן קרא בתרא דרשינן ע"כ. ובגמרא פריך בשלמא לר"ש היינו דאיכא תרי ודויי בפר ומתן דמו דכתיב תרי זימני וכפר בעדו ובעד ביתו ואמר מר בכפרת דברים הכתוב מדבר שהרי עדיין לא נשחט הפר ואיכא נמי מתן דמו הדי שלש כפרות לכפר על שלש עבירות שהכהנים מתכפרין בפר כנגד שלש עבירות שישראל מתכפרין בשעירין חד כנגד שעיר הנעשה בפנים לתלות על שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף וחד כנגד שעיר הנעשה בחוץ לכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף וחד כנגד שעיר המשתלח לכפר על שאר עבירות אלא לר' יהודה תרי ודויין ודם הפר למה לי בחד ודוי ודמו סגיא חד כנגד שעיר הפנימי וחד כנגד שעיר החיצון דהא שאר עבירות מתכפרין הן לדידיה בשעיר המשתלח כישראל ומשני אחד לו ואחד לביתו כדתנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב וכתבו תוס' ז"ל שני ודויין ודם הפר משמע שמתכפרין הכהנים בשני ודויין א"כ מתני' דיומא פ' אמר להם הממונה דקתני בודוי ראשון אני וביתי ותו לא ובשני אני וביתי ובני אהרן לא מתוקמא כר"ש דלדידיה בודוי ראשון נמי הול"ל ובני אהרן ותימא דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כר"ש ומסתמא כל הנהו מתני' דוידוין אתו נמי כר"ש וי"ל דאפילו ר"ש מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי עכ"ל ז"ל עוד כתבו ז"ל והכריחו דעל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שמכפרים שעירי רגלים מתכפרים נמי כהנים אע"ג דלא מחסרי ממונא למ"ד שאין הכהנים מצווין לשקול ע"כ בשנוי לשון קצת להבנת הענין כפי עניות דעתי. ומילתיה דר"ש שנויה בת"כ פרק שמיני דפרשת אחרי מות: