מלאכת שלמה על עירובין ז

<< · מלאכת שלמה · על עירובין · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

חלון שבין שתי חצרות:    שם רפ"ג דהלכות עירובין ובטור א"ח סי' שב"ע: ובגמ' אמר ר' נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין א' מ"ט דביתא כמאן דמלו דמי כלומר והוי כמאן דלא גבוה עשרה ומ"מ בעינן שיהא דע"ד וכמו שפירש רי ע ז"ל:

פחות מדע"ד וכו':    בגמ' פריך פשיטא כיון דאמר ד' על ד' בתוך עשרה ממילא אנא ידענא דפחות מד' ולמעלה מעשרה לא ומשני הא קמ"ל טעמא דכוליה למעלה מעשרה אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דאי מרישא ה"א כוליה בתוך עשרה בעינן וכתבו תוס' ז"ל ואגב דהדר ותני למעלה מעשרה תנא נמי פחות מד' על ד' ע"כ: עוד פריך בגמ' לימא תנן סתמא כרשב"ג דאמר בברייתא בגמ' בפ"ק כל פחות מד' כלבוד דמי פי' תוס' ז"ל דקס"ד השתא דלרבנן כיון דבשלש יוצא מתורת לבוד חשיב פתח ומשני אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עליה דרשב"ג אלא לענין לבודין אבל לענין פתחא אפי' רבנן מודו דאי איכא ד' על ד' חשיב ואי לא לא חשיב:

משנה ב

כותל שבין שתי חצרות:    ביד שם סי' ג' ובטור א"ח סי' שע"ב וסי' שע"ג והובאה בגמ' פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ז) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ"ב:)

בפי' ר"ע ז"ל צ"ל אלא משום דבעי למיתני סיפא היו בראשו פירות וכו': וכתבו התוס' ז"ל ובלבד שלא יורידו למטה דוקא לפי שאין פתח ביניהם שאין החצרות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח בכותל וערבו מותר להוריד ולהביא מן הבתים לחצר ומן הבתים מעלין על הכותל:

ורוחב ד':    בגמ' בעינן אין בו רוחב ד' מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו וכיון דלא חשיב למהוי רשותא בטיל לגבי תרוייהו ורשות שתי החצרות שולטות ואוסרות זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין וה"ה דמורידין דמקום פיטור הוא ובטל לכאן ולכאן תנן אלו עולין וכו' עולין אין מעלין לא ה"ק יש בו ד' על ד' עולין אין מעלין לא אין בו ד' על ד' מעלין נמי ובגמ' מפרש טעמייהו: וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל ובלבד שלא יורידו למטה. מפר' בגמ' למטה למטה דבתים כלומר אותן פירות ששבתו בראש הכותל אסור להכניסן בבתים משום דגגין ובתים שתי רשויות הן אבל למטה בקרקע החצר מותר דהא גגין וחצרות רשות אחת הן ואפי' ערבו חצרות עם בתים דשכיחי מאני דבתים בחצר ולא גזרינן שמא יעלה כלים ששבתו בבתים על הכותל או שמא יכניס אותן הפירות ששבתו על הכותל לבתים וכ"ש היכא שלא ערבו חצרות עם בתים דליכא למיגזר מידי שהרי אין מכניסין מן החצר לבתים כלל ודוקא דעולין אין מעלין לא כשרוחב הכותל ד' טפחים דחשיב כגג וגג ובתים שתי רשויות הן אבל לא היה רוחב ד' אלא פחות מד' לא חשיב כגג ומותר להכניס פירותיו גם לבתים דכמקום פיטור הוא ואמרי' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר"ה ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ובין עולין ובין מעלין ומורידין לבתים מותר ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל ועדיף האי כותל שאינו רחב ד' משאר מקום פיטור דלא אמרינן ביה ובלבד שלא יחליפו אלא מותר לכתף בו ולהחליף כיון שאינו רשות דאורייתא כגון רה"י ור"ה אלא רשות דרבנן כדאיתא פ' כיצד משתתפין וכן הלכה ע"כ:

נפרץ הכותל וכו':    ביד שם סי' ד':

משנה ג

חריץ שבין שתי חצרות:    ביד שם סי' י"ב ובטור א"ח סי' שע"ב. וכתב ה"ר יהונתן ז"ל אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למהוי כענין זה לא הוזכר במשנה ע"כ וכתוב עליו שם (סי' שע"ב) בב"י ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים ע"כ:

אפי מלא קש או תבן:    ובגמ' ותבן לא חייץ והא אנן תנן בסמוך מתבן שבין שתי קצרות מערבין שנים וכו' אמר אביי לענין מחיצה אע"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם כ"ע לא פליגי דהוי מחיצה אבל לענין חציצה פי' לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום אי בטליה בהדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא בטיל:

מלא עפר או צרורות:    גמ' ואפי' בסתמא דלא ידעינן אי שקיל ליה תו אי לא והתנן פט"ו דמסכת אהלות בית שמלאו תבן או צרורות ובטלו בטל ואין לשון המשנה שם כך אלא שהתלמוד מביאה בקוצר ודייק בטלו אין לא בטלו לא. ומשני רב אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי היא דפליג אההיא משנה דהתם וסבר עפר סתם בטל דתניא וכו'. רב הונא בריה דרב יהושע אמר הנח איסור שבת דמתני' דכיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל דאפי' ארנקי מלא מעות נמי בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה רב אשי אמר בית אחריץ קרמית בשלמא חריץ למטיימיה קאי הלכך סתם עפר בטיל ואפי' לרבנן אלא בית למטיימיה קאי בתמיה: והכי נמי איכא בירושלמי מאן דמוקי לה ככ"ע ע"ש: וכתב ה"ר שמשון ז"ל פט"ו דאהלות והא דפשיטא ליה התם בעירובין דתבן ובטלו הוי מיעוטא לכ"ע אע"ג דהכא באהלות לא גרסי' בית שמלאו תבן אלא בית שמלאו עפר דייק לה משום דהא קתני וכן כרי של תבואה דמהני ביה ביטול וכ"ש תבן עכ"ל ז"ל: וכתוב בהגהת אשרי ואם מילא פירות אפי' סתמא בטלי להו הואיל ודרך לעשות מהם אוצר: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל מְלא קש המ"ם בשבא וכן מְלֹא עפר:

משנה ד

נתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים:    ביד שם סי' י"ד ובטור א"ח סי' שע"ב. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא שנתן ארכו של דף לרוחב החריץ כעין גשר אז בעינן נסר ד' טפחים אבל אם נתן לארכו של חריץ דף ד' ארך ע"ג יתדות אצל שפתו וסתם בדף קצת רוחב החריץ ומיעטו מד' אפי' שהיתה הדף קצרה שאינה אלא. אצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מד' במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן:

וכן (בין)שתי כצוצריות זו כנגד זו:    גמ' אמר רבא הא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא פי' כגון שהיתה זו בולטת לר"ה יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ד' וזו למעלה מזו נמי לא אמרן אלא שיש בין זו לזו ג' טפחים אבל אין בין זו לזו ג' כלומ' שאין רחוקות זו מזו ג' אז גזוזטראות עקומה היא נקראת ושרי: ובירוש' אית תני מערבין שנים ואין מערבין א' ואית תני מערבין אחד ואין מערבין שנים. מאן דמר מערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכאן בנסר מאן דמר מערבין אחד ואין מערבין שנים פחות מכאן בחלל:

משנה ה

מתבן:    ביד שם סי' ג' והובאה בפירקין דף ע"ח ובטור א"ח סי' שע"ב:

אלו מאכילין מכאן וכו':    לשון ר"ע ז"ל בסופו נ"ל להגיה בשבת אחת: ובגמ' אלו מאכילין מכאן וכו'. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל פי' רש"י ז"ל בלשון שני לא יתן לתוך קופתו ומשום דמוקצה מאתמול למחיצה זו ומפר' בגמ' דגם לא יאחוז בהמתו באפסר שלה לאכול מן המתבן אלא ר"ל דקאי באפה שלא תפנה ללכת לצד אחר ואיהי מאליה אזלא למקום המתבן: והא דקתני בברייתא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל משנינן בגמ' בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכר לה מילתא שהרי גג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מינכר אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא. ובירוש' א"ר אלעזר כיני מתני' אלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ע"כ:

נתמעט המתבן:    פי' ודאי דבנתמעט בחול מיירי דבנתמעט בשבת לא שייך למיתני מערבין אחד. וכבר פירשו ר"ע ז"ל וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפי' לא נתמעט מע"ש אלא בשבת אפ"ה נאסרין שניהם אע"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן האי טעמא דהואיל והותרה לא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שנטלה קורתו או לחיו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת עכ"ל ז"ל. והרא"ש ז"ל ג"כ הקשה בין לפי' ראשון דרש"י ז"ל בין לפי' שני ולפיכך כתב הוא ז"ל ונראה לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול ודאי אי בעי לסלוקיה בבת אחת מצי מסלק ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בע"ש סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ע"כ בקיצור:

בפי' ר"ע ז"ל או במשך עשרה אמות. אמר המלקט בפי' רש"י ז"ל הלשון או במשך עשרה אמות ועוד ובע"ד איני יודע למה. ונראה משום דעד עשרה הוי כפתח כדתנן לעיל סי' ב':

משנה ו

כיצר משתתפין:    פ' הדר (עירובין דף ע"ג.) ועיין בתוס' ובהרא"ש ז"ל דהכא דאוקמוה למתני' דהכא כר' יהודה בן בתירא דהתם פ' הדר דמתיר בנשים ואוסר בעבדים אלא דלפי המסקנא בנדרים אתי כר' יהודה ב"ב דמתיר בעבדים ואוסר בנשים והאריכו ע"ש:

הרי זה אוסר לכל בני המבוי. וכו':    ביד פ"א דהלכות עירובין סי' כ' ובפ"ד דהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ובפ' שני דהלכות שלוחים ושותפים סי' ב' ובטור א"ח סי' שס"ו ובח"מ סי' קפ"ח והובאה פ' ואלו נדרים (נדרים דף פ"ח:) ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ד) בעי האי שפחה ה"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ולא קשה למ"ד התם דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שתופי מבואות דרבנן ואע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה"מ במילתא דאית לה עיקר מן התורה אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא וכגון זה כתבתי בפ"ד דמסכת מעשר שני סי' ד':

ומזכה להן וכו':    גמ' אתמר שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות ופי' רש"י ז"ל ואע"ג דמתני' פליגי עליה דרב רב תנא הוא ופליג ע"כ ואיתא בתוס' פ"ק דב"מ דף י"ב:

ועל ידי אשתו:    בנדרים פרק בתרא דף פ"ח מוקי לה רב אשי בשיש לאשתו חצר באותו מבוי שאין חצרה זקוקה לבעלה ומגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נמי לאחרינא את השיתוף אבל אם אין לה חצר קתני התם בברייתא דאינו מזכה ע"י אשתו אלא שהר"ן ז"ל כתב בר"פ שני דביצה דכי אוקימנא התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ"ק דקדושין אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ התם לא צריכנן בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ג"כ אף עירובי תבשילין ע"י אשתו ע"כ. ושם ברב אלפס בדפוס של ויניציאה נראה שיש לשון מיותר וגם מוטעה. וגם בירוש' דפירקין ודפ"ד דמעשר שני ודפ"ק דקידושין מוקי לה כר"ש בן אלעזר אליבא דר"מ דס"ל דר"מ עביד יד עבד כנעני כיד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה הלכך מזכה ע"י אשתו ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים:

אבל אינו מזכה:    ירושלמי ס"פ הניזקין:

לא ע"י בנו ובתו הקטנים:    דעת הרשב"א והרנב"ר ז"ל דהכא קטן ממש קאמר דהא ליכא הכא טעם איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו ואין כן דעת ר"ת ז"ל עיין בנמוקי יוסף פ"ק דב"מ גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים או בב"י שם סי' שס"ו:

משנה ז

נתמעט האוכל:    ביד בפ"ה דהלכות עירובין סי' ו' ובטור א"ח סי' שס"ח. ובגמ' במאי עסקינין דקתני בנתמעט אין צריך להודיע אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כָלֵה נמי אלא בשני מינין אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע משני מינין צריך להודיע איבעית אימא ממין אחד ומאי נתמעט נתמטמט דהיינו כלה לגמרי ואיבעית אימא משני מינין ודוקא נקט נתמעט וברייתא כלה דוקא נקט אבל נתמעט אפי' משני מינין אין צריך להודיע:

נתוספו עליהם וכו':    תרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב רש"י ז"ל. אבל שם ביד משמע דמפרש דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אע"פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פתח: וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ובנתוספו דיורין אם משלו מוסיף על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד אין צריך להודיע לדיורין הנוספים ואם משלהן צריך להודיעם אם יתרצו בעירוב ע"כ: ובגמ' אמר רב חסדא זאת אמרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן בסוף פירקין א"ר יהודה בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לא תימא האי בד"א לפרושי אתי. ופרכינן פשיטא דשמעי' מינה דחלוקין דהא בעירובי חצרות נקיט ואתי וקתני וצריך להודיע. ומשני מהו דתימא לעולם ר' יהודה בההוא מפרש הוא ומתני' דהכא בחצר שבין שתי מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בחצר של מבוי אחד אימא לא קמ"ל רב חסדא דבמבוי אחד עסיקי' וכן צ"ל לר' יוחנן דסבר דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש בא ובד"א בא לחלוק אבל לר' יהושע בן לוי דאמר כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה איננו אלא לפרש דברי חכמים מוקמינן מתני' לדידיה בחצר שבין שתי מבואות דאפשר דאינו זכות לו אלא חובה ורבינו עובדיה ז"ל פירש אליבא דהלכתא דהכי פסיק שמואל כר' יהודה והלכה מכלל דפליגי:

משנה ח

כמה הוא שֵׁיעורו של שתופי מבואות:    וה"ה לעירובי חצרות: ומצאתי שנקד הר"מ דילונזאנו ז"ל שֵׁיעור בכל מקום בצירי:

בזמן שהן מרובין:    כלומר שהרבה בעלי חצרות יש במבוי אי נמי הרבה בעלי בתים יש בחצר ומפר' בגמ' מרובין י"ח בעלי בתים או בעלי חצרות ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ובמזון שתי סעודות סגי להו ואע"פ שאילו היינו חולקים אותם לא היה מגיע לכל א' וא' מן הבעלי בתים כגרוגרת אפ"ה די להם בזה וה"ה לעשרים ולשלשים והא דנקט רב יהודה בגמ' חושבנא די"ח בני אדם מפר' בגמ' דמילתא אגב אורחיה קמ"ל ששמנה עשר גרוגרות כשיעור שתי סעודות דקתני מתני' ואפ"ה כיון דדבר חשוב הוא סגי להו למרובין בהכי אע"פ שאין מגיע אפי' כגרוגרת לכל בעלי הבית:

[הג"ה כתוב בספר לבוש החור סי' שס"ח וטעמא דשיעור שתי סעודות נ"ל כדי שיקנה א' מהם שם דירתו קבוע לשתי סעודות שבת ערבית ושחרית ויהיה הוא כבעל הבית ואחרים יהיו כאילו דרים אצלו כי לא רצו להטריח יותר וטעמא עד י"ח גרוגרת כדי שיהא חצי גרוגרת לאחד לסעודה א' שיש בה כדי להשיב נפש וסגי שלא להטריחם יותר ע"כ]: וכתב עוד שם סי' תי"ג וז"ל ומה שהצריכו הכא גבי עירובי תחומין ב' סעודות לכל אחד ואפי' הם הרבה וגבי עירובי חצרות הקלו ואמרו דבפחות מי"ח סגי בגרוגרת לכל א' ובי"ט ולמעלה סגי בשתי סעודות לכולן נראה לי דהיינו טעמא דעירובי חצרות תקנו לאפרושי מאיסור' ולכך הקלו להם דלא ליתי לידי איסורא משא"כ כאן שלא התירוהו אלא לדבר מצוה לא רצו להקל עכ"ל ז"ל ועי' עוד במ"ש בריש פירקין דלקמן בשמו ז"ל:

ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל א' וא':    ואע"פ שאין בין הכל מזון שתי סעודות ולקולא הכא והכא מה"ר יהונתן ז"ל בתוספת ביאור יותר מעט:

כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד:    מלות להוצאת שבת ליתנהו בגמ' אלא בירושלמי ולא ברי"ף והרא"ש ז"ל אכן בנוסחת כ"י איתיה גם עפ"י הרמב"ם ז"ל וביד פ"א דהלכות עירובין סי' ט' ובטור א"ח סי' שס"ח: ובירושלמי רב אמר מרובין שבעה עשר מועטין ששה עשר:

משנה ט

א"ר יוסי וכו':    הטור שם סי' שס"ח. נראה שסובר דלפרושי אתא מאחר שפסק כותיה אבל הרמב"ם ז"ל פסק דלא כותיה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) מייתי לה ופי' שם רש"י ז"ל שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ע"כ. אבל כאן פי' רש"י ז"ל כמו שהעתיק כבר ר"ע ז"ל והכי משמע בפ' הדר (עירובין דף ע"א) דתניא התם מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות וכן פי' ג"כ ה"ר יהונתן ז"ל אבל תוס' ז"ל כתבו שם פ' מי שהוציאוהו דלר"י נראה דפי' רש"י דהתם כי' מי שהוציאוהו עיקר דהכא בפירקין לא איירי כלל בעירובי חצרות אלא אשתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין וכו' ולא אמרו לערב בחצרות היינו פי' אשתופי מבואות וקרי תנא לשתוף מבוי ערובי חצרות בכמה דוכתי ע"כ. ועיין במ"ש לעיל פ' ששי סי' ח' בשם ה"ר יהונתן ז"ל עוד פי' שם רש"י ז"ל שירי עירוב כל שהוא לכל אחד ע"כ. ופי' ה"ר יהונתן ז"ל אבל בשירי עירוב שנתמעט משיעורו משנכנס שבת ראשון כל שהוא אין צריך להוסיף עליו אפי' לשבת הבאה כיון שמתחלה היה בו שיעור ואם נתמעט קודם שנכנס שבת ראשון תחלת עירוב קרינן ביה ע"כ:

ולא אמרו לערב:    אית דגרסי לא אמרו בלא וי"ו וכן הוא בהרי"ף והרא"ש ז"ל: ובירוש' אמר ריב"ל מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה לה דבובה עם תברתה ושלחה עירובה ביד בנה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאימיה אמרה הכין רחמין ליה לברי מתוך כך עשו שלום הה"ד דכתיב וכל נתיבותיה שלום:

משנה י

ר' אליעזר:    ביו"ד צריך להיות:

ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב וכו':    ביד פ"א דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א"ח סי' שס"ו:

והיא פרוסה אין מערבין בה משום איבה:    ומסיק בגמ' דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יחזור הדבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוס וזה שלם והיכא דלא שייך טעם איבה כגון שאחד מזכה לכולם כתבו הרא"ש והמרדכי והטור והגהות מיימיניות דיכול לערב בפרוסה: ככר כאיסר פי' רש"י ז"ל כמדת איסר: וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח שאין נקרא עירוב או שתוף אלא כשהוא מדבר חשוב אבל מים ומלח אין אדם קפיד מתת לחברו כרצונו ואין אדם קונה בהן דירה דמתנת חנם היא אבל בפירות ויין שהן דברים החשובים מערבין ומשתתפין ור' יהושע פליג ואמר דאין מערבין אלא בככר שלם כגרוגרת בכל ככר וככר לכל בעל הבית ואח"כ משימין כולם בסל אחד ואם לא היה שלם אפי' יהיה כ"כ גדול שיש בו מאפה סאה כיון שניטל ממנה שיעור חלתה שהוא אחר מארבעים ושמנה לנחתום הרגיל למכור נקרא פרוסה ואין מערבין בו וכ"ש אם ניטל ממנה שיעור חלה של בעל הבית שהוא אחד עכ"ד שאין מערבין בו. וככר כאיסר לאו דוקא אלא אפי' כגרוגרת והוא שלם מערבין בו:

[הגה נלע"ד צ"ל אלא דוקא כגרוגרת והוא שלם וכו']: א"נ י"ל דר' יהושע מקיל מצד אחד דלא בעי כגרוגרת אלא כשיעור איסר סגי ומחמיר דבעי ככר שלם וטעמו משום איבה שחבריו מכניסין שלם והוא מכניס פרוסה עכ"ל ז"ל: וכתוב בבית יוסף סוף סי' שס"ח וז"ל ודעת רבינו כדעת הראב"ד ז"ל בפ"א מה"ע שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור כמו בשתוף וכתב שם הרב המגיד שכן דעת האחרונים ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו דהיינו כשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל א' וא' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם משמע שדי לכל א' בככר כאיסר ואפילו אין בו כגרוגרת וכתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי הגאונים ושכן נראה ע"כ. ומשמע מהרמב"ם ז"ל דכשהוא מזכה בעירובי חצרות לבני החצר אפי' בככר כאיסר יכול לזכות לכל בני החצר ואין צריך שיעור כלל ועיקר רק שיהיה שלם:

משנה יא

נותן אדם מעה וכו':    ביד פ' ששי דהלכות עירובין סימן כ' מפרשה [הר"מ] למתני' לענין עירובי תחומין וז"ל נותן אדם מעה לבעל הבית כדי ליקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום וכו' אבל בטור א"ח סי' שס"ט פירשה כפשטה לענין ערובי חצרות והרב המגיד ז"ל כתב שדברי הרמב"ם עיקר:

כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר' אליעזר:    בגמ' אמרינן דאע"ג דמשיכה קונה עשאו ר' אליעזר כד' פרקים בשנה דתנן בחולין פ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו וכו' דהעמידו בה חכמים את דבריהם על דין תורה הכא נמי בעירוב העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות: לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות וכו' עד סוף לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט הוא פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע"י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני כי היה סבור שמעותיו קונות בלא משיכה וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס מוכיח כן בסמוך ע"כ. וכתב עליהם הרא"ש ז"ל דדברים תמוהין הם דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לאדם אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצרות היינו משום דחשיבי ליה קצת חובה אי בשתי מבואות מיירי ואי נמי במבוי אחד מיירי חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב דאי זכות גמור הוא מאי הוי טעמייהו דאמרי אין מערבין לו לאדם אלא מדעתו וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זוכה. הלכך נ"ל לפרש מתני' כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זכוי לא זכו לו מעותיו דלא ס"ל לרבנן להא דר' אליעזר דסבר דעשאוהו כד' פרקים הללו אבל אם זיכה לו ע"י אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה"ק ואין מערבין בו וכו' וכה"ג בפ"ק די"ט שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעה לחנוני ה"ל למיתנייה קודם הך דתנא ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו' עכ"ל ז"ל: וכפירוש רש"י ז"ל פסק הטור בא"ח סי' שס"ט. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דלא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה פי' קנין סודר ול"ש אלא דא"ל זכה לי אבל אמר ליה ערב לי שליח שויה וקני:

א"ר יהודה בד"א וכו':    י פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו) וס"פ כל גגות:

שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו:    ירוש' מתני' דר' מאיר דר' מאיר אמר ע"י עירוב וע"י שתוף:

בד"א בעירובי תחומין:    ביד פ"ו דהלכות עירובין סי' י"ח ובטור א"ח סי' תי"ד:

אבל בעירובי חצרות וכו':    ביד שם פ"ה סי' כ"ג ומתני' דלעיל סי' ז' דקתני וצריך להודיע מיירי בשתוף מבואות בחצר שבין שתי מבואות כמו שכתבתי לעיל:

לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו:    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל ומחק מלות לאדם שלא בפניו דבסיפא: בפ' שני דקדושין דף מ"ב ילפי' לה מדכתיב נשיא א' נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וקטנים נמי היו בנוחלי הארץ וקטנים כשלא בפניו דמי ומ"מ כיון דנחלת הארץ זכות הוא להם מה שעשו עשוי ואע"ג דזכות וחובה נמי איכא התם דהא איכא דניחא ליה בהר טפי מבבקעה או אפכא: וכתוב בנמוקי יוסף ס"פ האשה שלום בשם הריטב"א ז"ל שכתב בשם רבו דמילתא דהוי חובה אע"ג דלכי ידע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע ע"כ: