מלאכת שלמה על נזיר ב
<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
הריני נזיר מן הגרוגרות: וכו' פ' התודה דף פ"א ובפ' המנחות דף ק"ג. וביד פ"א דהלכות נזיר סימן ט': וכתבו תוס' ז"ל דמפרש בתוספתא טעמא דב"ש דהאומר הריני נזיר מן הדבלה נקרא כנויי כנויין דנזירות וקרי לדבלה כנוי משום דבירוש' קרי לדבלה תירוש ע"כ:
בש"א נזיר: דס"ל לב"ש כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי כר"ש דפטר בפ' המנחות והנסכים המתנדב מנחה מן השעורים מכלום מפני שלא התנדב כדרך המתנדבים ומתני' דלא כר' נתן דהכא קתני לב"ה אפילו נדר לא הוי ובברייתא קאמר ר' נתן לב"ש נדור ונזיר ולב"ה נדר הוי ולא נזיר וללישנא אחרינא נמי דלא כר' נתן דמתני' קתני לב"ש הוי נזיר ור' נתן קאמר אליבא דב"ש נדר ולא נזיר וכדאמר נמי ר' יהודה. בפי' ר"ע ז"ל דס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. אמר המלקט לקמן רפ"ה:
וב"ה אומרים אינו נזיר: ופירשו תוס' ז"ל דאע"ג דאיהו נזיר קאמר הוי נדור לב"ש אליבא דר' יהודה משום דנזיר לשון הפרשה וכאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות וא"ת והא בנדרים מוכח דלר' יהודה בעינן שיאמר כקרבן בכא"ף וי"ל דה"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה כקרבן אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן אין צ"ל כא"ף ע"כ בשנוי לשון כפי עניות דעתי ועיין במ"ש בסוף מתניתין דבסמוך. ובסוף פי ר"ע ז"ל וב"ה סברי דלא הוי נדור אבל הרמב"ם ז"ל פי' ולת"ק לב"ה נדור הוי ואסור בגרוגרות ובדבלה ור' יהודה אומר דאף לב"ש אינו נזיר אלא עד שיאמר ג"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר ע"כ:
משנה ב עריכה
אמר אמרה פרה זו: לא שהפרה עצמה מחשבת כן שהרי אין לה דעת לסבור ולחשוב אלא כלומר בני אדם העוברים ורואים אותה רבוצה כ"כ בכח סבורים בלבם לומר כן ולפי שהרואה את הפרה חושב כן בלבו על הפרה לפיכך תולה בה המחשבה עצמה כמו והאניה חשבה להשבר ולא שהאניה חשבה כן אלא האדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה"נ תולה המחשבה בפרה תוס' ז"ל:
הריני נזירה אם עומדת: הריני מוסב על האדם המקבל עליו הנזירות להכי קאמר הריני נזירהּ מפיק הֵא הריני נזיר מבשרה תוס' ז"ל ויש בזה להם עוד פירושים אחרים ע"ש:
אמרה הדלת הזו הריני נזירה אם נפתחת אני בש"א נזיר: וכו' בספר תוספות יום טוב נראה דגריס אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני וכתב אע"פ שבכתוב נמצא הדלת תסוב על צירה במשלי כ"ב וכן בבנין שלמה הדלת האחת גם ביחזקאל ושתים דלתות כבר אמר החכם הראב"ע ז"ל כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו ע"כ וכן הגרסא במשנה דבגמרא. אכן רש"י ורוב המדקדים נותנים טעם למה שהוא נקרא בלשון זכר ולמה שהוא נקרא בלשון נקבה ולדברים שנמצאו בכתובים בלשון זכר ובלשון נקבה. וצריכא לאפלוגי ב"ש וב"ה בגרוגרות ובפרה ובדלת דאי אתמר בגרוגרות לחוד ה"א התם הוא דאמרי ב"ש הוי נזיר משום דגרוגרות ודבלה מיחלף בענבים דפירא בפירא מיחלף אבל בשר בענבים לא מיחלף ואי אתמר בשר ה"א הכא הוא דאמרי ב"ש הוי נזיר משום דבשרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי שהן עיקר הסעודה ומיחלף בלשון בני אדם אבל גרוגרות ודבילה דלאו בהדי יין נינהו אימא מודו ב"ש לב"ה קמ"ל ואי אתמר הני תרתי הני הוא דקאמרי ב"ש אבל דלת אימא מודו לב"ה קמ"ל ואי תנא דלת ה"א בהא קאמרי ב"ה אבל בהנך תרתי אימא מודו להו לב"ש קמ"ל:
הרי פרה זו עלי קרבן: וכמו כן דמי דלת זו יהיו קרבן הרמב"ם ז"ל ובירושלמי לא גרסינן מלת עלי רק הרי פרה זו קרבן וכן הוגה ג"כ בספרו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
משנה ג עריכה
מזגו לו את הכוס: וכו' עד סוף סימן ד' ביד פ"א דהלכות נזיר סימן י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו:
ואמר הריני נזיר ממנו: פי' מן הכוס ה"ז נזיר פי' כל דין נזירות עליו תוס' ז"ל:
שהיתה שִׁכּוֹרָה: והוא שלא הגיעה לשכרותו של לוט שכל מי שהגיע לשכרותו של לוט הרי כל מעשיו ודבריו בטלין ואין דין עליו ולא דבר שיחייב אותו בשום מעשה מן המעשים הרמב"ם ז"ל. כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א שִׁכּוֹרֶת ס"א שִׁכּוֹלֶת:
לא נתכוונה זו: וכו' כלומר הרי הוא עלי קרבן כוס זה בלבד והאי דלא אמרה בפירוש הרי הוא עלי קרבן סברה אי אמינא הכי מייתי לי כסא אחרינא ומצערין לי אימא להו מילתא דפסיקא להו ותו לא מייתין לי:
משנה ד עריכה
ה"ז נזיר ואסור בכולן: ובהא כ"ע מודו וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט ור' יהושע בן לוי סבר דאף ברישא פליג ר' שמעון דהא ע"מ כחוץ דמי דכיון דקביל עליה נזירות במקצת לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ומשום הכי תנאו קיים ואינו נזיר לפי שאין דבריו הראשונים כלום משום דלר' שמעון לא הוי נזיר עד שיזור מכולן וכמו שכתבתי טעמו לעיל פ"ק בסימן ב'. ועיין בתוספות דר"פ אע"פ דף נ"ו שיישבו מתני' לדעת ר' מאיר דבעי תנאי כפול:
אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ה"ז אסור: [עי' בתוי"ט וכו'] והראב"ד ז"ל יאמר דערבך ערבא צריך דגם זו מנין לו ע"כ. ולע"ד נראה דמאתר דלא פליג עליה משמע דמודה לו הוא ז"ל בהא. וכתוב עוד בתוספות יו"ט [ד"ה ר"ש] דאיכא לסיועי להראב"ד ז"ל מדתני בסיפא ור' שמעון אוסר מטעמא דסבר צריכין שאלה משמע דע"י שאלה מותרין אף לר' שמעון והה"נ לאסור דקאמר ת"ק:
מפני שאיני יכול לחיות בלא יין: מפני שאני חולניי או מפני שאני חלוש או מפני שאני צריך להטמאות למתים וליטפל בהן בשכר מפני דוחקי וזהו אומנותי לפרנסת ביתי או מפני שאין קברין במקום הזה אלא הוא ה"ז מותר ור"ש אוסר. ובגמרא פריך אפכא איבעי ליה למיתני ור"ש מתיר כמו ברישא דהכא נמי חצי נזירות קביל עליו ואיהו ס"ל דאין נזירות לחצאין ומשני אימא נמי הכא בסיפא ה"ז אסור ור' שמעון מתיר ואב"א לא תיפוך דהתם ברישא כגון דנזר מחדא לרבנן דאמרי דאפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר מש"ה אסור ולר"ש דס"ל עד שיזיר מכולן מש"ה מותר אבל סיפא מיירי דנדר מכולהו ואתשיל מחדא דקאמר אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי וכו'. לרבנן דאמרי אפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר כאיסורו כך התרו הלכך נמי כי מתשיל מחדא מינייהו אשתרי ולר"ש דאמר עד שיזיר מכולן כי מתשיל נמי לחכם אחדא מינייהו לא מפקע נזירותיה מיניה עד דמתשיל אכולהו מש"ה קתני ור"ש אוסר ואיבעי' אימא בנדרי אונסין קמיפלגי ובפלוגתא דשמואל ורב אסי רבנן סברי כשמואל דלא בעו שאלה לחכם ור"ש ס"ל כרב אסי דבעי שאלה לחכם וכדפי' רעז"ל והקשו התוס' וא"ת ומי דמי לנדרי אונסין התם בשעת הנדר לא ידע האונס והוא סבור לילך ולאכול וגמר ונדר ולהכי צריך לשאול מדרבנן למ"ד אבל הכא בשעת הנדר ידע האונס ובסתמא לא גמר ונדר ואיכא למימר דלכ"ע לא בעי שאלה. ומפרש ר"ת נמי שהאונס בא אחרי כן כגון דבשעת הנדר היה ברי וחזק ויכול לחיות בלא יין ולבסוף החליש או תחלה היה עשיר ולא היה צריך ליטפל למתים ולבסוף העני א"נ הכא פליגי היכא דאין פיו ולבו שוין כדפליגי בהא התם אמוראי וכמו כן במתני' פיו היה להיות נזיר מיין אבל לבו לא היה ומאי דאמר אבל כסבור הייתי פי' בלבי כשעשיתי הנדר ע"כ. וכזה הלשון האחרון פי' ג"כ רש"י ז"ל בלשון שני:
משנה ה עריכה
הריני נזיר ועלי לגלח נזיר: וביד כולה מתני' עד סוף סימן ו' פ"ח מהלכות נזירות סימן י"ח עד סוף הפרק:
משנה ו עריכה
ושמע חברו ואמר ואני: בכדי נקטיה דהא בראשון נמי פליגי תוספות ז"ל:
משנה ז עריכה
הריני נזיר לכשיהיה לי בן: וכו' עד סוף סי' ח' שם ביד ספ"א:
נולד לו בת טומטום: ה"ר יהוסף ז"ל מחק מהאי רישא מלות נולד לו:
ואם אמר כשאראה לי ולד: וכו' ה"ג לה בקצת נוסחאות בגמ' וי"ס דגרסי כשאראה כשיהיה לי ולד ומ"מ קשה דאמאי איצטריך למתני מלת כשאראה ובגמ' מפרש דהא קמ"ל דלא תימא ולד דמיתשב ביני אינשי בעינן דהיינו בן ולא טומטום ואנדרוגינוס קמ"ל הואיל והני נמי איקרו ולד הרי זה נזיר. ונראה לע"ד דבהא מתורץ קצת מלת כשאראה דה"א דלא מחייב בנזירות לכל הפחות עד שיראה אותו גדול אותו הבן או אותו הולד כל דהי קמ"ל דאפי' הכי מיד שנולד מתחייב בנזירות. ומיהו שם ביד ס"פ שני לא קתני מלת כשאראה רק כשיהיה כמו ברישא: וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת כשיהיה:
משנה ח עריכה
בפי' ר"ע ז"ל: ומתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש נפשיה אספיקא. אמר המלקט בברייתא גבי הריני נזיר ע"מ שיש בכרי הזה מאה כור והלך ומדדו ומצאו שנגנב או שאבד ר"ש אוסר שספק נזירות להחמיר ור' יהודה מתיר שספק נזירות להקל ובטור הביא מילתיה דר"ש באבן העזר סימן קנ"ו:
חזרה וילדה: פי' בתוס' מהריון אחר ה"ז נזיר ודאי לר' יהודה ע"כ:
משנה ט עריכה
הריני נזיר ונזיר לכשהיה לי בן: וכו' עד סוף הפרק ביד פ"ד דהל' נזירות סי' ג' ד' ה':
משנה י עריכה
בסוף פי' רעז"ל: ונמצא מפסיד כל אותן הימים שמנה יותר משבעים. אמר המלקט פי' הרמב"ם ז"ל ולשונו ז"ל שם בפ"ד סותר עד שבעים ע"כ אבל רש"י ז"ל פירש סותר הכל וצריך למנות מאה אחר שישלים תגלחת בנו ופי' ז"ל עוד וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנא לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו ואינו סותר וטעמא כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחד נזירות אריכא הוא וז"ל תוס' ז"ל עד שבעים לא הפסיד כלום פי' דאע"ג דמיד כשיולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו שהרי קבלו תחלה כדאמרי' לעיל אפ"ה כיון דשל בנו מובלעים בתוך המאה יום עולין לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה"ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום ראשון דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי שלשים יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפילו נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים ק' יום ברישא כשקבל עליו תחלה דלא חייל נזירות בנו עליו קודם השלמת נזירותו אלא משלים נזירות מאה ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו שלשים יום ויגלח לשלשים ויביא קרבן:
לאחר ע': והיינו ע"א סותר ולא גרסינן שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה"פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר אלא כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים לבנו:
שאין תגלחת פחות משלשים יום: פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' יום לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא שלשים יום עד גמר השלמת ק' ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי הל"ל שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר דכשישלים של בנו יחזור למניינו וישלים נזירות המאה יום ויגלח בסוף כל המנין אחת לכולם אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דא"כ לא יוכל להשלים אח"כ נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר רב יום ע' עולה לכאן ולכאן ופירשו תוס' ז"ל לפי שיטתן פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן הקו"ף שהוא יום שלשים וא' ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחלת הנזירות ולא ימנה אלא עד כ"ט יום הרי ביום צ"ט שלמו שלשים לבנו ונפקא מינה השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום הק' שהוא יום ל"א מתוך שאותה תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום שלשים לבנו עולה נמי גם לנזירות דנפשיה שהוא ק' יום אע"פ שאם לא נולד לו הבן לא יהיה יכול לגלח על נזירותו אלא ביום ק' וא' השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום המאה ע"כ. ומ"מ רב נשאר מוקשה ממתני' אלא דקאמר תלמודא דאיהו ס"ל כותיה דר' דמשמע בברייתא דסבירא ליה דמקצת היום ככולו: