מלאכת שלמה על מועד קטן ג
<< · מלאכת שלמה · על מועד קטן · ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
ואלו מגלחין במועד וכו' ואלו מכבסין כו': ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' י"ז י"ח י"ט כ"א ובטור א"ח סימן תקל"א ועיין במ"ש ס"פ כל הנשבעין בשם רבינו ברוך דאלו מגלחין לאו דוקא דאשכחן טפי וכמו שאכתוב בסוף משנתנו. ובגמ' מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר הבא ממדינת הים לא יגלח מפני שיצא שלא ברשות פי' רש"י ז"ל כלומר הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לאו אנוס היא אמר רבא לשוט דברי הכל אסור למזונות דברי הכל מותר לא נחלקו אלא להרווחא מר מדמי לה כלשוט ומר מדמי לה כלמזונות והקשו תוס' ז"ל לוקמה אפי' כר' יהודה ומזונות אפי' ר' יהודה מודה ותרצו שמא כיון דקתני ר' יהודה אומר הבא וכו' משמע שבא לחלוק על המשנה:
והיוצא מבית האסורין: שאינו יכול לגלח [קודם] המועד שאין מניחין אותו לגלח ואפי' מניחין אינו ערב לו לאדם לגלח בבית האסורים תוס' ז"ל:
והמנורה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל: כתבו תוס' ז"ל בשם הירושלמי דמקשה שם הני למה התירו והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו שלשים של נדוי במועד דאין נדוי פחות משלשים יום וכן מי שנשאל לחכם מוקי לה כשבא בחול המועד א"נ לפני המועד לא מצאו לו פתח ע"כ:
ה"ג והמצורע העולה וכו': לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט היא גירסת רש"י ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דגרסי והמצורע והעולה וכו' וכמו שכתב שם המגיד משנה וז"ל הרמב"ם ז"ל בפירושו וכבר ידעת דין התורה בתגלחת נזיר ומצורע והעולה מטומאתו לטהרתו כמו מי שהיה טמא ביום טוב ולא שלמו ימי טהרתו אלא בתוך המועד כגון טמא מת או בא על נדה וכיוצא בו ע"כ. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה על פי ס"א והמצורע והיוצא וכו'. אבל נמוקי יוסף ז"ל כתב ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו דכתי' ביום השביעי יגלח את כל שערו וכשהגיע שביעי בחול המועד מותר בתספורת ולא גזרינן דילמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה ע"כ: וכתוב בתרומת הדשן סי' פ"ו דכיון דנהגינן לגלח בעלי תשובה עפ"י דברי רבינו משה הדרשן כדפי' רש"י ז"ל בפ' בהעלותך שנתן טעם להתגלח הלוים לפי שהיו כפרה על בכורי ישראל שחטאו בע"ז וע"ז קרויה מת ומת איתקש למצורע והמצורע טעון תגלחת וא"כ דמי להא דתנן פ' ואלו מגלחין הנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו מותרין לגלח במועד ותניא עלה בגמ' דנזיר ומצורע אפי' היה להם פנאי לגלח קודם המועד מותרין לגלח במועד כדי שלא ישהו קרבנותיהם ובעלי תשובה נמי נראה להתיר כדי שלא ישהה מהמצות שהרי אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח ויטבול ע"כ בקיצור: עוד בפי' ר"ע ז"ל וגלוח דנתק לא חשיב תנא דמתני' שאינו אלא דבר מועט שמגלת סביב הנתק ע"כ נראה שהם דברי עצמו של הר"ב ז"ל: עוד בלשון ר"ע ז"ל וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד וכו'. אמר המלקט כטעמא דאנשי משמר בפ' שני דתעניות. ובגמ' בעי ר' ירמי' מר' זירא אי דוקא תנן העולה ברגל ולפיכך מגלחין שלא היה להם פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתם או דילמא דלאו דוקא נקט ומשני ליה בהדיא תנינא כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד בשלא הי' להם פנאי אבל היה להם פנאי אסורין נזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהן דנזיר ומצורע אין מביאין קרבנות עד לאחר גלוח כדכתי' בקראי הלכך לא קנסי' להו בדלא עבדי מקמי רגל דאי אסרינן להו במועד נמצא שמשהין הקרבנות ואינם קריבין ביום השמיני בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דתגלחת נזיר לא מעכב מ"מ רגיל הוא לגלח ולשלח שערו תחת הדוד ע"כ. עוד גרסי' בגמ' תנא הכהן והאבל מותרין בגלוח והאי אבל מוקמי' ליה בגמ' שחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל וכהן מוקמינן ליה בדשלים משמרתו ברגל ותנא דידן דקתני ואלו מגלחין דמשמע אלו ותו לא פליג עליה ובגמ' מפרש טעמייהו: ובפ"א דהלכות ביאת מקדש פסק כתנא דברייתא דס"ל דאם שלמה משמרתו בערב הרגל אינו מגלח אלא בערב הרגל ואם שלמה משמרתו בתוך הרגל מותר לגלח ברגל ע"כ. וכתוב שם בכסף משנה בשם הר"י קורקוס ז"ל שהטעם הוא משום דס"ל לרב ז"ל דלא מכרעא מילתא לומר דמתני' פליגא אברייתא דאיכא למימר תנא ושייר כדשייר נמי מי שאבדה לו אבידה ע"כ: (הגה"ה אכן אבידה בעיא היא בגמ' אי מיקרי אונס ויכול לגלח אי לאו ולא איפשטא ומשמע שרוב הפוסקים וגדוליהם פוסקים לחומרא דלא מיקרי אונס כיון שאינה מפורסמת כהנהו דתנן עיין בב"י ובספר הלבוש סי' תקל"א ועיין עוד בסמוך):
משנה ב עריכה
ואלו מכבסין וכו': פי' ואלו כמו שגזרו בגלות כדי שלא יכנס אדם מנוול לרגל כך גזרו בתכבוסת אבל התירו לאלו שלא היה להם פנאי מטפחות סַפְרִים פי' להסתפר ובמספר לכל אותם שהתירום חכמים וי"ג הַסְפָרִים הסמ"ך בשב"א ובירושלמי קאמר עלה מטפחות הספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד ואין נ"ל להביא ראיה דאיירי בכתבי הקדש דאפי' דאיירי באומן המספר שייך כבוד המסתפרין שנותנין אוחם בפניהם וכשמסתפרין אין כבוד להם במטונפים תוס' ז"ל. אבל נמוקי יוסף ז"ל כתב בירוש' גריס הספרים פי' של ס"ת דגרסי' עלה מטפחות ספרים אין מכבסין אותם במי רגלים מפני הכבוד ע"כ:
והזבין והזבות והנדות והיולדות: כתב ה"ר יהוסף ז"ל י"ס דל"ג ד' מלות הללו:
וכל העולים מטומאה לטהרה: במצורע איירי דהא מצורע אסור לכבס כדאמרי' בברייתא בגמ' ומסופק אם נאמר כן בעולה מטומאת מת ונבלה שצריך לכבס בגדיו אי אמרי' דוקא מצורע הואיל ואסור לכבס כל בגדיו. מיהו מה שפירשתי דבמצורע איירי קשיא לן אי אמרי' במצורע אינו נוהג צרעתו ברגל א"כ מאי אריא עולה מטומאה לטהרה אפי' בימי צרעתו נמי מותר לכבס ברגל דלא מצינן למימר לא מיבעיא קאמר כדלעיל בגמ' דא"כ לא שייך שמא ישהו קרבנותיהם דבשלמא גלוח הוא בשעת קרבן אבל כבוס לא שייך וי"ל דכבוס נמי שייך לקרבן תוס' ז"ל. ובטור א"ח סי' תקל"ד:
בפי' ר"ע ז"ל ומי שאין לו אלא חלוק א' וכו' כתוב שם בספר לבוש החור ול"ד למי שאבדה לו אבידה בעי"ט ולא היה יכול לגלח דאמרי' לעיל שאסור לגלח במועד מפני שאין הכל יודעין באונסו ונימא נמי הכא נמי אין הכל יודעין שאין לו אלא חלוק א' ויאסר לכבס לא אמרינן הכי שמי שבא למדה זו שאין לו אלא חלוק א' הוא ידוע ומפורסם לכל וכדומה לזה אמרו בגמ' על זה איזורו מוכיח עליו ע"כ בקיצור:
משנה ג עריכה
ואלו כותבין וכו': ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' י"ב ובטור א"ח סי' תקמ"ה וכתב תוס' ז"ל ואלו כותבין במועד נראה בכל הני הוי דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או תלך היא למדינת הים ע"כ:
ושוברין: מיירי שאבד המלוה שטר חובו דאם לא כן אין שומעין לו ללוה שהרי אינו דבר האבד שאין המלוה מפסיד מאומה:
דִייַתִיקִי: דא תהא למיקם ולהיות שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:
שום: השי"ן בנקודת חול"ם ושין בנקודה בימין:
מזון: בעל שקבל עליו לזון בת אשתו ואם העדים הולכים להם ולא כתבו שטר הקנין יכחיש הבעל הקנין. נמוקי יוסף:
שטרי בירורין: פי' רש"י ז"ל שבררו ב"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה ונמוקי יוסף ז"ל פי' כפי' הרמב"ם ז"ל וז"ל בירורין שהבעלי דינין ביררו כל א' וא' דיין לעצמו ואם לא יכתבו עכשיו שמא ילך לו ויבוטל השלים ע"כ: והרמב"ם ז"ל שם בפ"ז פי' דטעמא דגיטין ושוברין ומתנות משום דכצרכי רבים הם ובאינך כתב דטעמא דשרו מפני שהם דברים דשייכי לב"ד וכשם שמותר לדון כך מותר לכתוב כל הדברים דשייכי לב"ד ואגרות של שאלת שלום מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאד וה"ל כמעשה הדיוט והראב"ד ז"ל כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב כלומר והוי דבר האבד ע"כ:
משנה ד עריכה
אין כותבין וכו': בפרקין דלעיל דף י"ג וביד שם סי' י"ג ובטור א"ח סי' תקמ"ב וסי' תקמ"ה. וכתבו תוס' ז"ל אין כותבין שטרי חוב פירש בתוס' [הר"ב ז"ל] ה"ה שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ולי נראה דהא דלא קתני ליה משום שאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרי' לעיל אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי וה"ה אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אינם ולא יכול לכתוב קודם המועד ע"כ:
אפי' בספר עזרא: ס"ת של עזרא ואני שמעתי עזרה בה"א ופי' ספר מוגה שהיה בעזרה שממנו היו מגיהין כל ספרי גולה רש"י ז"ל. ובפ"ק דב"ב דף י"ד פי' רש"י ז"ל ספר עזרה ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכה"ג ביוה"כ ע"כ: וכתב הר"ס ז"ל ונראה שמשנגנז הארון היה להם ס"ת אחת והוא נקרא ג"כ ספר העזרה ע"כ: וכתב בב"י שם סוף סי' תקמ"ה בשם אורחות חיים י"מ ספר העזרה ספר שקורא בו כה"ג ביוה"כ ועל זה אין מגיהין אותו במועד לפי שאינו צריך עד יוה"כ הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו במועד בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד שאין לך דבר האבד גדול [מזה] כ"כ הריטב"א בשם רבותיו וכן נראה הלכה למעשה ע"כ: וכן כתוב ג"כ בס' תרומת הדשן סימן פ"ה:
ר' יהודה אומר כותב וכו': גמ' ת"ר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ולאחרים בטובה ולא בשכר דברי ר"מ ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו והתוס' ז"ל שקלו וטרו אי ר' יוסי לקולא או לחומרא ומתני' אי ר"מ אי תנא אחרינא דפליג אכולהו ע"ש: ובירוש' משמע דכותב אדם תפילין לעצמו היינו להניח אותם בחול המועד: (הגה בספר לבוש מלכות סי' תקמ"ח גם כן כתב במקום שנהגו להניח תפילין בחוה"מ כגון באלו הארצות כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ע"כ): וסברת רבה בר בר חנה לעצמו אין לאחרים לא אפי' שהן צריכין להם להניחן במועד אבל רב פליג עליה ומפרש המשנה להניח עד לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים והביאו סמ"ג עשין כ"ב:
וטווה על יריכו תכלת לציציתו: פי' שע"י שנוי אבל בתפילין אי אפשר בשנוי שצריך כתיבה תמה ובעשיית תפילין וציצית לא איירי במתני' ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטוייה ומה שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר וכן פירש בתוסי' הרב בשם רבו ז"ל ואפי' ע"י הדחק על יהודי אחד שתפוס [היה] התירו בדוחק גם ע"י היפוך שהוא נקרא מצד אחד לא היו מתירין וגם אי לא אסור משום מלאכה הא אמרינן אפי' טרחא דלאו מלאכה כפ"ק מיהו נהגו לומר דמתני' לא איירי ע"י הפוך ויש כותבין ע"י חלוק האות וכן היה עושה רבי זקני והיוד שאי אפשר היה כותב בכתב הפוך תוס' ז"ל:
משנה ה עריכה
הקובר את מתו שלשה ימים וכו': פי' דעיקר האבלות הם שלשה ימים הראשונים שאסור בהם הנחת תפילין ועשיית מלאכה אפי' אין לו מה יאכל ואינו יוצא מפתח ביתו: [הגהה נלע"ד דלאו דוקא קאמר הנחת תפילין אסור שלשה ימים ולא קאי אלא אעשיית מלאכה דהא אינו אסור בהנחת תפילין רק יום ראשון בלבד וליכא מאן דפליג בהא אלא אם נאמר דמפרש נמוקי יוסף ז"ל דס"ל לת"ק דמתני' כת"ק דבברייתא בגמ' ע"כ]. וכיון שנהגו אותם לפני הרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שהרגל מפסיק אבלותו ואין לו להתאבל עוד אחר הרגל אבל גזרת שלשים דהיינו איסור גיהוץ בגדיו וגילוח שערו חייב לנהוג אותו אחר הרגל שהרי לא היתה התחלתו כלל קודם הרגל ומה יפסיק ובגמ' מוכח שימי הרגל הם מחשבון שלשים נמוקי יוסף ז"ל:
גזרת שבעה: הם י"ב דבר גזרת שלשיס הם ששה וכמו שמונה אותם הרמב"ם ז"ל במשנתנו והביאם ר"ע ז"ל בסמוך במשנה הבאה: וביד בהלכות אָבֵל לא מנה הרמב"ם ז"ל רק י"א בגזרת ז' בפ' חמישי וחמשה בגזרת שלשים בפ' ששי ושלילת הקרע או איחויו לא מנאה. ובגמ' אמר רב גזרת שלשים בטלו אבל ימים לא בטלו ומפרש בגמ' לענין שאם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל פי' דכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב הרגל ולא גלח אסור לגלח אחר הרגל כל שלשים יום כלומר עדיין תלויין ועומדין שאם גלח ערב הרגל לכבוד הרגל יבטלו לגמרי ואם לאו אסור לגלח אחר הרגל עד שלשים יום וכן נמי אמר רב הונא אבל רב ששת אמר אפי' ימים בטלו וברייתא דייקא כרב ורב הונא והקשו תוס' ז"ל דכי מפרש בגמ' לענין שאם לא גלח וכו' תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה ממנו גזרת שבעה אמאי נקט גזרה ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו ותרצו ז"ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד תרצו דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה ממנו גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלו הא ימים לא בטלו לעניין בנוהג דברים שבצנעא ע"כ:
שמנה ימים וכו': דכיון שחל עליו גזרת שלשים יום אחד קודם הרגל דהיינו יום שמיני שנאסר בגיהוץ ותספורת בטלה ממנו גזרת שלשים שהרגל מפסיקן וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן שלשה משום דדין כל שלשים שוה מה שא"כ בשבעה נמוקי יוסף ז"ל. ובגמ' בברייתא פליג אבא שאול אהאי סתמא דסבר שבעה ימים קודם לרגל בטלה גזרת שלשים דמקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן ובגמ' פסיק הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח בע"ש. עוד אמרי' בגמ' ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים דאמרי' מקצת היום ככולו והאי שלשים ילפינן להו פרע פרע מנזיר כתיב הכא ראשיכם אל תפרעו הא שאר אבלים חייבין וכתיב התם גדל פרע שער ראשו מה להלן שלשים שנאמר קדוש יהיה יהיה בגימטריא תלתין הוו אף כאן שלשים וכתבו תוס' ז"ל יש אומרים שאסור לאבל להיות סורק ראשו לאחר ז' משום דאמרינן נזירי חופף ומפספס אבל לא סורק ואנן ילפינן מנזיר ואין נראה כלל דהא בנזיר אסור ודאי שאפי' תלש שערו אסור אבל לענין אבלות שהוא משום יפוי לא ובשעת מעשה שאלתי ממורי ריב"א והתיר לי ע"כ. והרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי מהלכות אבל מייתי לה מדכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. עוד איתא בגמ' דא"ר יוחנן פסק הלכה שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו גזרת ז' והקשו תוס' ז"ל דהא אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה ע"כ. ואבלות ז' נפקא לן בגמ' מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה ופריך בגמ' ואימא עצרת דחד יומא הוא ופריך ההוא איצטרך ליה לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד. וכתבו תוס' ז"ל בירוש' דייק אימא שמנה כשמנה דחג ומשני שמיני רגל בפני עצמו הוא ומויעש לאביו אבל שבעת ימים לא מצי לאתויי דהתם קודם קבורה היה ובירוש' משני דאין למדין מקודם מתן תורה והתם בירוש' מייתי קראי טובא ע"כ. ושמועה רחוקה נקראת כל שהיא לאחר שלשים יום וכולה מתני' עד סוף פרקין ביד שם פ' עשירי ובפי"א עד סוף סי' ה' ובטור א"ח כולה מתני' עד סוף סי' ו' וביורה דעה סי' שצ"ט וסי' ת'. ובגמ' בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבלות בשבת בדברים שבצנעא והני אמרי אין אבלות בשבת מ"ד יש אבלות בשבת דקתני עולה מ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקת ואי ס"ד יש אבלות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא ואלא הא קתני עולה איידי דבעי למתני סיפא אינם עולין ולמ"ד יש אבלות בשבת הא קתני אינה מפסקת משום דקבעי למיתני סיפא מפסיקין תנא רישא נמי אינה מפסקת וכתבו תוס' ז"ל מ"ד יש אבלות בשבת מדקתני עולה. פי' הר"א ז"ל מדקתני עולה ולא פירש ואין בה אבלות אלמא אבלות נוהג בה דאל"כ היה לו לפ' הכא בהדיא אע"ג דעולה לא נהג בה אבלות כיון דעולה משמע דנוהג בה [אבילות] ומשני איידי דקתני סיפא אין עולין סתם תנא ברישא עולה סתם ולא נהירא ופי' ר' שמעון זצ"ל מרבו מ"ד יש אבלות דקתני עולה משמע דעולה לכל מנין ז' ולאבלות שינהג בשבת מה שנהג אתמול ומתוך כך תעלה השבת לחשבונו כשם שע"ש עולה לחשבונו מ"ד אין אבלות בשבת דקתני אינה מפסקת אע"ג דחשיבא כולי האי לבטל אבלות בגווה מ"מ אינו מפסיק דאל"כ פשיטא וקפריך ואלא הא קתני עולה דמשמע דנוהג אבלות כשאר ימים ומשני איידי דקתני גבי יום טוב אין עולין לגמרי לא למנין ולא לאבלות משום שמחה דכתי' בהו כדפרישית תנא רישא נמי עולה באותו לשון עצמו דתנא בי"ט תנא בשבת דלא להפליג בלשון המשנה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דלאבלות ולא סלקא אלא אי נהגא [אבילות] בגוה וא"כ לפי פי' זה הא דמשני לעולם לא נהגא ואיידי דתנא וכו' אין שיטת התלמוד לומר איידי דתנא הא תנא [נמי] הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכא אבל דברים נראות שקר אין לו לשנות ועוד יש להקשות לפי מה שמפרש אי הכי ליתני שבת אינה עולה והוי דומיא דסיפא יותר עכ"ל הר"א ז"ל ע"כ. בפי' ר"ע ז"ל ופריעת הראש שאסור בגלוי הראש ע"כ. אמר המלקט דהאי נמי חשיב דברים שבצנעא וכן פסק ג"כ הרי"ף ז"ל וה"נ איתא בגמ' דרב יוסף איתרע ביה מילתא ואשכחיה אביי בשבתא דפריס ליה סודרא ארישיה ואזיל ואתי בביתיה:
משנה ו עריכה
וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו': ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו אתו לפרש מילתא דת"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים בפ' שני בסנהדרין וההיא דהמקדש [*) צ"ל כההיא דהמזבח מקדש ד' פ"ג.] תוס' ז"ל: (הגה"ה לא נודע לי מה היא) ונמוקי יוסף ז"ל פי' ר"א אומר וכו' עצרת כשבת דקסבר ר"א בטעמא דרגלים מפסיקין שהרי דינם היה לעלות בשבת אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל דז' ימים נינהו וכן עצרת בזמן שבית המקדש קיים שהיו לו תשלומין כל ז' וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין ז' אבל משחרב בהמ"ק שאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינה עולה אלא יום אחד הרי היא כשבת דעולה ואינה מפסקת וה"ה לר"ה ויום הכפורים:
ר"ג אומר ר"ה ויה"כ כרגלים: וכ"ש עצרת אפי' בזמן הזה שהרי לר"ה ויה"כ ליכא תשלומין אפי' בזמן שבהמ"ק קיים:
וחכמים אומרים וכו': הן מכריעין עצרת שהוא כתוב בחשבון שלש רגלים יש לו דין הרגלים שמפסיקין ואין עולין אבל ר"ה ויה"כ שאינו חייב לעלות בהן ברגל אין בהם אלא דין השבת שעולין ואין מפסיקי' ע"כ. ובגמ' אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כר"ג. עוד אמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל והקשו תוס' ז"ל כיון דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל אמאי איצטריך למפסק הלכה כר"ג וי"ל דחומרא נמי היא דאם קברו סמוך לחשכה ולא היה לו שעה לנהוג בו אבלות או קברוהו נכרים בי"ט או שמע שמועה בי"ט אם הם כרגלים אינם עולין למנין ז' ואם הם כשבת עולין ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל וכן אם קבר מתו אפי' שעה אחת קודם עצרת או לפני יה"כ ור"ה יחשוב אחריהן ששה עשר יום לפי שהן כרגלים ולפיכך כשנקבר לפניהם ז' ימים בטלה ממנו גזרת שלשים ע"כ וכן דעת כל הפוסקים אע"פ שהוא חזר בו. וכתב בהלכות אָבֵל בפ' עשירי וכל הקובר את מתו אפי' שעה אחת קודם הרגל או קודם ר"ה ויה"כ בטלה ממנו גזרת ז' נמצא מונה לאחר ר"ה ויה"כ כ"ג יום ולאחר הפסח י"ו יום שהרי בטלה גזרת שבעה ושבעת ימי החג הרי י"ד וכן אם קבר קודם עצרת מינה אחריה י"ו יום אע"פ שהוא יום א' הרי הוא רגל ועולה לז' ימים ע"כ ושם בהשגות א"א יש כאן שבוש שהרי יום א' לפני ר"ה הרי הוא ז' ור"ה ז' ע"כ. ומ"ש הר"ב ולא ישלול ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב ונ"ל שהוא מלשון שלל וביזה שכן השלל אחת הנה ואחת הנה ואינו מונח וצבור ע"כ וכן ג"כ בלשון ערבי קורין לתפירה שהיא כְשִינֵי הכלב שללא:
משנה ז עריכה
אין קורעין וכו': ביד פ' ששי דהלכות יו"ט סי' כ"ג ובטור א"ח סי' תקמ"ז כולה מתני' עד סוף פרקין:
ולא מברין: סעודה ראשונה דאמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. וכתבו תוס' ז"ל כל יום ראשון אסור אפי' אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה ע"כ. וכתוב בנמוקי יוסף וקמ"ל תרתי חדא דאין קורעין במועד אלא הקרובים החייבים באבלות ואידך שמותר לעשות הבראה הקרובים בלבד וי"מ דאתא לאשמועינן דנהי שהאבלים אוכלים ויושבים וישנים על מטה כפויה החברים האוכלין שם אין מברין אלא על מטות זקופות ע"כ: ואי הוי אמרי' דבין האבלים בין הבאים להברות כולן יושבין על מטות זקופות הוה ניחא קצת הא דלא ערבינהו ותנא ואין מברין אלא קרוביו של מת על מטות זקופות כך נלע"ד. וכתוב עוד בנמוקי יוסף בפ' שני דסנהדרין בשם התוס' ז"ל עכשיו לא נהוג בכפיית המטה אע"ג דתניא כשהוא כופה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו משום דאמרי' בירושלמי דמועד קטן הישן בפונדק אינו חייב בכפיית המטה שלא יאמרו חרש הוא ובזמן הזה כיון שגוים מצויין בינינו ועבדים ושפחות מצויין בבית חזרו כל הבתים להיותם כפונדק ע"כ:
ואין מוליכין לבית האבל וכו': גמ' תני בר קפרא אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל ברוכי הוא דלא מברכינן הא אתויי מייתינן ובתר הכי מייתי בגמ' מתני' ואחריה האי ברייתא דתניא בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שיהיו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. וכתבו תוס' ז"ל ואין מוליכין לבית האבל זאת המשנה על כרחך נסדרת בהיפוך ושמא כל זה מן הברייתא דלמעלה כמו שפי' בתוס' בההיא דלעיל ותמהני מדוע לא פירשו גם כאן כמו שפי' למעלה ושמא בספר הרב היתה כתובה מגוף הברייתא ולא הוצרך לפרשו או לא היתה כתובה בספרו כלל ואין מוליכין וכו' וכן מוכיח מתוך פי' התוס' שפי' לא ידענא אי קאי האי בראשונה היו מוליכין אמוגמר ובשמים דאמר אין מברכין הא אתויי מייתינן אי אמתני' קאי דקתני אין מברין ואותה הבראה היתה בראשונה מוליכין וכו' דאמתני' קאי ועוד כיון שפי' התקינו שיהו הכל מוליכין וכו' ומתני' לאחר תקנה ע"כ:
ופוטרין את הרבים: מיד שילכו לאהליהם ולא יסבו ויברכו ברכת רחבה הנוהגין בשאר ימות השנה והראב"ד ז"ל פי' ובזה שעשו נפטרו הרבים מלעשות אחר המועד שורה ותנחומין שכבר נתעסקו עמו ברגל נמוקי יוסף ז"ל:
משנה ח עריכה
אין מניחין את המטה ברחוב וכו': ביד שם סימן כ"ג כ"ד ובפ' י"ב דהלכות אבל סי' ה' ובטור יור"ד סימן שנ"ה וסימן ת"א. וכתוב בנמוקי יוסף אין מניחין את המטה ברחוב לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות כשהוא מת במועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן ע"כ:
שלא להרגיל את ההספד: ס"א את הַסַפָד ה"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' אמר רב פפא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ואמרי' בגמ' דיום שמועה כפניו דמי:
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד: י"מ שמא יהיו שופעות דם ויהיה בזוי וי"מ מפני כבוד הנשים שגנאי הוא לנשים החיות כשהאשה מתה עומדת בתכריכיה לבושה לפני האנשים נמוקי יוסף ז"ל. ובגמ' אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה שמתה מחמת ולד שהיא שופעת אבל שאר נשים מניחין ר' אלעזר אומר אפי' שאר נשים נמי דכתיב ותמת שם וכו' כדפי' ר"ע ז"ל. אמר עולא הספד על לב דכתיב על שדים סופדים טפוח ביד קלוס ברגל. ורש"י ז"ל פי' במגלה דף ג' ולא מטפחות על לבן ותוס' ז"ל כתבו שם מטפחות יד על יד או על ירך או על פנים ע"כ. ובמכלתין כתבו הם ז"ל אבל לא מטפחות פי' סופק כפיו זו בזו וא"ת התנן בפ' משילין אין מטפחין בי"ט ופי' בקונט' משום שיר או משום אבל ומאי אריא ביום טוב ומשום שמא יתקן כלי שיר אפי' בחולו של מועד אסור משום צער וכו' ומספקין פי' בקונט' בביצה כף על ירך וא"כ מספק את כפיו הן כף על ירך שתי כפים על שתי יריכים וצ"ע ע"כ ועיין במ"ש שם:
ר"ש אומר הסמוכות למטה מטפחות: כך צ"ל אלא דבמגיד משנה כתוב רשב"ג ונראה שגם שם נפל טעות דאי הכי לכל הפחות הל"ל אין הלכה כרשב"ג אע"ג דקיימ"ל הלכה כרשב"ג בכל מקום ששנה במשנתנו דהא האי כללא לאו דוקא כמ"ש בס"פ שני דברכות. ופי' הסמוכות למטה מטפחות מפני שהמת לפניהם:
משנה ט עריכה
בזה ובזה אבל לא מקוננות: בגמ' במתני' ל"ג מלת אבל וכן ברב אלפס והרא"ש ז"ל גם במגיד משנה ס"פ הנז' גם בשבלי הלקט סוף סימן מ"ט ליתה למלת אבל וה"ר יהוסף ז"ל ג"כ כתב ס"א גרסי' ולא מקוננות: אבל בירוש' גרסי' ליה ונמוקי יוסף ז"ל נראה דגריס אין מקוננות שפירש אין מקוננות כדמפרש בסמוך שהאחת אומרת וכו' ע"כ וכן בהלכות אָבֵל פי"א הלשון כך בר"ח בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה ע"כ וכן ג"כ בסמ"ג: וראיתי בספר השרשים לרד"ק ז"ל שרש ענה שכתב וז"ל וכן בדברי רז"ל מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות וצ"ע אם לא נפל שם טעות. ופירוש בזה ובזה אבל לא מקוננות נראה שר"ל בין במועד בין בר"ח חנוכה ופורים עיין בספר כל בו סוף סי' ס' וגם בסי' קי"ד סמוך לסופו וביד בהלכות יו"ט פ' ששי סי' כ"ד:
נקבר המת וכו': בטור א"ח סימן ת"כ וסימן תרצ"ו:
ולא מטפחות: וכ"ש דאין מקוננות וכן הוא בספר הלבוש שם סי' תרצ"ו כתוב שלשתן. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות ולא מקוננות ותימא שבטור ובש"ע כתב לא מענות ולא מקוננות ואין שם מלות ולא מטפחות וביורה דעה סי' ת"א בטור ובש"ע כתוב כלשון המשנה:
אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח: משום דלא ליסליק במילתא דאבלות אמר הכי דמועד קטן סלוק כל סדר מועד הוא נמוקי יוסף ז"ל: וז"ל תוס' ז"ל בלע המות כדי לסיים בדבר טוב משום דמועד קטן היא סוף סדר מועד ומהאי טעמא מתרץ ה"ר יעקב מאורלונאש הא דאתחיל סדר נשים בחמש עשרה נשים אע"ג דאתחולי בפורענותא לא מתחילינן כדאמרינן ביש נוחלין ותירץ דסומכין פורענות דמ"ק אצל פורענות דיבמות דסמכינן פורענותא לפורענותא ונחמתא לנחמתא ע"כ אבל בהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זרעים מהדר שם מסכת חגיגה אחר מועד קטן והיא סוף הסדר וכמו שאכתוב בסמוך בסיעתא דשמיא:
סליק פירקא וסליקא לה מסכת מועד קטן: בעה"י המסיר כל אנחה ותוגה. וענה ליונה במעי הדגה. נתחיל מסכת חגיגה: