מלאכת שלמה על גיטין ח
<< · מלאכת שלמה · על גיטין · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הזורק גט: וכו'. ביד רפ"ה דהל' גירושין וסי' ב' וח'. ואיתה בתוס' פ' כל גגות (עירובין ד' צ"ב:)
והיא בתוך ביתה: של נכסי מלוג. ואיכא מ"ד בירושלמי דבעינן שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכן נמי בגמרא ואמרי דבי ר' ינאי דוקא בכותב לה בעודה ארוסה קודם שזכה בנכסים וליכא תו למפרך מה שקנתה אשה קנה בעלה ורבא משני אטו עבד למ"ד בפרק קמא דקדושין בשטר ע"י עצמו לא דמיא ידו כיד רבו אלא גיטו וידו באין כאחת הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחת:
ה"ז מגורשת: כדמוכחינן בגמרא מדכתיב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מייתר לדרשא ומרבינן מיניה חצרה א"נ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות הר"ן ז"ל. וז"ל הגמרא בפ' כל גגות ד' י"ב אשה בחצר הגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בחצר הקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' ושתיהם שלה דאיכא למ"ד בגיטין הא דתנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה ה"ז מגורשת דדוקא דעומדת בתוכה באותה שעה אבל אינה עומדת בתוכה לא אע"ג דשלה היא וצריך לומר הא דאמרינן התם בגמרא והוא שעומדת בצד ביתה לאו אצל ביתה קאמר אלא בתוך ביתה ממש קאמר כדקתני התם במתני' בתוך ביתה דהא הכא אמרינן אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מגורשת אע"פ שעומדת אצל הגדולה ע"כ. וכן פי' בחדושי הרשב"א ז"ל:
אפילו הוא עמה במטה: פי' שנפל הגט במטה וי"ס דלא גרסינן מלת הוא ובגמרא וגם בברייתא דוקא במטה שלו אבל במטה שלה בתוך ביתו מגורשת דמיירי בשמטתה גבוהה דהויא רשותא לנפשה וכרעי המטה שמונחים בארץ לא קפדי אינשי לכל הפחות באשתו דהואיל וגבוהה עשרה נוח להשתמש תחתיה ולא קפיד:
זרקו לתוך ביתו או לתוך חצרו: תוס' פ"ק דמציעא ד' י"א:
לתוך חיקה: וכו'. פ' הספינה ד' פ"ה. בפי' ר"ב ז"ל מקום חיקה קנוי לה וכו' והקשו תוס' וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה ואומר ר"י דר' יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ והשתא אי לאו טעמא דמקום חיקה קנוי לה לא הוה מהני מידי כיון שאינה קשורה ותלויה בה פי' אלא נגררת ודלא כמ"ד בגמרא אם קשורה קלתה בה אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת בקרקע ה"ז מגורשת. ואיתה בפ"ק דב"מ ד' ט' לפי' רש"י ז"ל דהתם:
אמר לה כנסי שטר חוב זה: וכו' ביד פ"א דה"ג סי' ט' י' י"ב ובטור א"ה סי' קל"ו וסי' קל"ח וסי' קל"ט:
או שמצאתו מאחוריו: מפרש בגמרא כגון דעריק לה חרציה פי' שעקם דאי לא עקם לא מהני כלל דונתן בידה בעי וליכא ומאי מצאתו מאחוריו נמי שלפתו מאחוריו כגון שהיה תחוב בין חגורו למתניו ושלפתו משם והכי תניא בהדיא בברייתא או שלפתו מאחוריו דאי לאו הכי אפילו כשאמר לה טלי גיטיך לא מהני דה"ל כאומר טלי גיטיך מע"ג קרקע דקיימא לן דלא אמר כלום:
נתן בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי הוא גיטה: כשהיא קוראה בו רואה שהוא גיטה אינו גט אע"פ שהיו מתחלה עסוקים באותו ענין ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו גט שאני נותן לה דישנה לאו בת איגרושי היא כדאיתא בגמרא דאע"ג דלא בעינן דעתא דידה מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר וכיון דמהאי טעמא הוא אין ספק שאם נתנו לשליח קבלה שלה אפי' בשעה שהיא ישנה שמתגרשת דהא מינטר ומיהו בחצרה כיון דבעיא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה כל שהיא ישנה אינה מתגרשת ע"י חצרה עכ"ל הר"ן ז"ל. וז"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו אמר לה כנסי ש"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך ולא שיאמר לה בשעת נתינה קאמר אלא עד שיאמר לה עכשיו הא גיטיך והכי מוכח בגמ' והא דאמרינן דכי אמר לה כנסי ש"ח זה דאינה מגורשת דוקא בשלא אמר לעדים מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי אבל אי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לה אע"ג דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כיסופא הוא דאמר לה הכי וכדאיתא בפ' הניזקין והה"נ בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אא"כ עסוקים באותו ענין וכדאמרינן בפ"ק דקדושין היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין. ותמה לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב זה לשמעינן בנותן לה סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי שטר חוב זה יש לומר דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי לא מיירי וא"נ י"ל דעיקרא משום דהתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שטר חוב אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטיך סגיא כנ"ל וטעמא דמתני' דקתני אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט יש לפרש משום דבטולי בטליה כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת ש"ח דאינו מגרש וה"נ משמע בפ' הניזקין דאמרינן מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי ש"ח זה ה"ז גט ואמרינן פשיטא מהו דתימא בטולי בטלים קמ"ל אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא הוא אלמא כי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דאמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי השתא הוה מודע להו לית אנא יהיב ליה בתורת גיטין כדאמרי לכו אלא כנתינת שטר חוב לחוכא בעלמא הא לאו הכי כי אמר לה כנסי ש"ח זה בטולי בטליה ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר שטר חוב והלכך כי אמר לה הא גיטיך מתגרשת בו. והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושיון שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת ש"ח או מזוזה וכו' אינו גט ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט וא"ת ותיפוק ליה משום דילמא בטולי בטליה איכא למימר אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר וכדאמרינן בפ' הניזקין ולאו טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהדי הוה מודע בינו לבינם והא דאמר לה הכי משום כיסופה דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה עכ"ל ז"ל:
עד שיאמר לה הא גיטך: שצריך שיתננו לה בתורת גירושין כדכתיבנא ומתני' רבי היא דס"ל דאפילו בעודו בידה יכול לומר לה כן כשנעורה ור"ש בן אלעזר פליג עליה בברייתא בין ברישא בין בסיפא דאינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה ויאמר לה הא גיטיך ובגמרא יהיב צריכותא דאי אתמר בהך קמייתא בההיא קאמר רבי משום דבת איגרושי היא שהרי נעורה ולא מחסרא אלא אמירת הא גיטיך אבל נתן בידה והיא ישנה דלא בת איגרושי היא אימא מודי ליה לר"ש בן אלעזר ואי אתמר בהא ה"א בהא קאמר ר"ש בן אלעזר אבל בהך אימא מודי ליה לרבי צריכא:
היתה עומדת בר"ה: וכו' פ"ד אחין דף ל"א. וביד פ"ה דהלכות גירושין סי' י"ג י"ד:
קרוב לה מגורשת: וכו' ובגמרא ה"ד קרוב לה ה"ד קרוב לו אמר רב קרוב לה מגורשת פי' בארבע אמותיה קרוב לו אינה מגורשת פי' בד' אמותיו דרבבן תקינו ד' אמות קונות משום עגונא ופי' הר"ן ז"ל ולמ"ד בפ"ק דב"מ דד' אמות של אדם קונות לו ואפי' בר"ה ממש ואליבא דמ"ד שאין קונות אלא בסימטא הכא נמי בסימטא ואמאי קרי ליה במתני' ר"ה לפי שאינו רשות היחיד כדמפרקינן בעלמא ע"כ ובתר הכי איכא מאן דמפרש בגמרא מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות ופרכינן וליחזי הי מינייהו קדים לבוא במעמדו ואם קדם הוא זכה בכל ד' אמות הסמוכות לו ואם קדמה היא זכתה בכל ד' אמות הסמוכות לה ושוב לא נכנסה זכותו לתוכן וכי תימא דאתו תרוייהו בהדי הדדי והא אי אפשר לצמצם שלא יקדים האחד ותירץ רב כהנא הכא בשמנה אמות מצומצמות עסיקינן וגט יוצא מד' אמות שלו לד' אמות שלה כלומר שמקצתו בד' אמות שלה ומקצתו בד' אמות שלו ופרכינן והא אגיד גביה כלומר שעדיין הגט ברשותו ואנן ונתן בידה בעינן שיהא כולו ברשותה ואסיקנא אלא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה ובתר הכי אמרינן ור' יוחנן אמר קרוב לה שנינו ואפילו ק' אמה אם היא יכולה לשמרו ולא הוא דס"ל שהשמירה היא הקורבה וכדפי' רעז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דר' יוחנן לא אתא לאפלוגי עליה דרב בדין ד' אמות דהא ר' יוחנן גופיה קאמר בפ' שני דב"מ דקטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות דיליף מציאה מגט אלא דמסתבר ליה פירושא דמתני' הכי עדי' טפי דלשון קרוב לה וקרוב לו לא משמע בד' אמות אלא אפי' רחוק ממנה הרבה וכן מחצה על מחצה אינה מתפרש יפה אליבא דרב לכך נ"ל לפרש קרוב לה אפילו מאה אמה ומשום עגונא תקנו חכמים בגיטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ע"כ: ובתר הכי מסיק בגמרא דא"ל שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו דהיינו פחות מד' אמות הוי קורבה דמתני' ואפ"ה לא תעביד עובדא להתירה לשוק עד דמטו גיטא לידה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב והוה עובדא שזרקו קרוב לה ומת ואצרכוה חליצה ע"כ ומשמע דר' יוחנן ושמואל תרוייהו ס"ל דר"ה ממש קתני מתני':
מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת: גרסינן בגמרא א"ר יוחנן לגיטין ולקדושין אמרו דין קריבה ולא לדבר אחר כגון אם אמר לו זרוק לי חובי דבגט משום דבעל כרחה הויא נתינה הלכך כשהוא קרוב לה לאלתר הוי גיטא משום עיגונא ובקדושין נמי משום דאתקש הויה ליציאה אבל בעלמא לא ומתני' דבסמוך מוקמינן באומר זרוק לי חובי בתורת גיטין וכו' כדפי' רע"ב ז"ל. ואיתה בירושלמי פ"ק דב"מ ובטור ח"מ סי' ק"ך:
וכן לענין קדושין: ביד פ"ד דהל' אישות סי' כ"א כ"ב ברפט"ז ובטור א"ה סי' ל' וסי' קל"ט: וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכן לענין הקדושין ולענין החוב אמר לו זרוק לי חובי וכו' ומחק השאר:
אמר לו בעל חובו זרוק לי חובי: בגמרא מוקמינן לה וכו' עי' בפי רעז"ל. אמר המלקט והא קמ"ל דלא תימא מצי אמר ליה משטה הייתי בך כשאמרתי לך זרוק לי חובי בתורת גיטין: בסוף פי' לשון ר"ע ז"ל מכיון שזרקו לה בכל ענין פטור. אמר המלקט בפי' הרמב"ם ז"ל כתוב אבל אם אמר לו זרוק לי חובי והפטר ולא אמר בתורת גיטין וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה ה"ז אינו פטור ושם נראה שנפל טעות סופר שלא כתוב כן ג"כ ברפי"ו דהל' מלוה ולוה אלא פטור כדמוכח בגמ': מחצה על מחצה שניהם יחלקו הכא לא שייך לומר המע"ה דאין כאן ספק תוס' ז"ל:
היתה עומדת על ראש הגג: וכו' אי בגג וחצר דידה לא בעינן את אויר הגג ואי בגג וחצר דידיה אפילו הגיע לאויר הגג מה מועיל אלא בגג דידה וחצר דידיה וסיפא אפכא בגג דידיה וחצר דידה ומיגרשא באויר חצר אבל אי תרוייהו דידיה וברישא מיירי דאושלה מקום גג אפשר דלא קפיד נמי אמקום גג דתרי מקומות נמי מושלי אינשי ואיכא מ"ד למילף ממתני' דדוקא חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי ותרוייהו גג וחצר דידיה בין ברישא בין בספא ודחינן לה כדכתבינן דמידי אריא רישא בגג דידה וחצר דידיה סיפא בגג דידיה וחצר דידה:
היתה עומדת על ראש הגג: תוס' פ"ק דשבת דף ה' ובירוש' בפ' המוצא תפלין:
לאויר הגג: לפחות משלשה סמוך לקרקעות הגג דכלבוד דמי דאי לאויר הגג ממש הא לא מינטר אויר הגג ואתי זיקא ושדי ליה מקמי דלינח וכי לא שדייה זיקא ואירע לו דבר אחר שבא כלב וקלטו או גשמים ומחקוהו אמאי קתני מגורשת מן האויר הא בעינן אויר שסופו לנוח. ושמואל אוקי לה בגג שיש לו מעקה דמינטר כלומר ומתני' דקתני כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת היינו דוק' כשהגיע לאויר מחיצות המעקה:
כיון שיצא מרשות הגג: וכו' בגמרא פרכינן והא לא מינטר דקס"ד שהגג גבוה מחומת החצר והיכי קתני כיון שיצא מרשות הגג מגורשת הא אין סופו לנוח אפילו לא באה דליקה דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות החצר ומוקמינן לה כגון שהיו מחיצות התחתונות של חצר עודפות על מעקה של גג דכי נפיק מגג מטא לאויר מחיצות חצר ומש"ה בעינן עודפות דהאי דקאי בתוך מחיצות מעקה זרקו כלפי מעלה כדי שיעבור את המעקה ויפול לחצר ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי לענין שבת דקלוטה לאו כמו שהונחה דמיא מודו הכא דמשום אנטורי הוא והא מינטר. והקשו תוס' ז"ל תימה אמאי נקט תלמודא רבי דלא איירי אלא ברה"י מקורה משום דביתא כמאן דמליא דמי ודר' עקיבא דבר"פ הזורק דשבת ה"ל למנקט דאית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא אפילו בר"ה ונראה דהשתא ס"ד דטעמא דרבי לאו משום קרוי אלא משום מחיצה אית ליה דכמאן דמליא דמי ולהכי קאמר כמאן כרבי דכר"ע לא מתוקמא מדמצרכא מחיצות החיצונות עודפות ולר' עקיבא אית ליה דכמי שהונחה דמיא אפילו בר"ה אלא ודאי כרבי מוקמת לה ומשני אפילו תימא רבנן וכו' ולפי זה יכול להיות טעמא דרבי משום קרוי כדאמרינן בשבת עכ"ל ז"ל:
ונמחק: גמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא שנמחק או נשרף דרך ירידה כשזרקו כלפי מעלה כדי להעבירו את המעקה לא נמחק או נשרף עד שיגיע לחזור ולירד אבל נמחק או נשרף דרך עליה אע"פ שיצא מאויר הגג לאויר החצר ומחיצות התחתונות עודפות אינה מגורשת דדרך סלוקו לא מיקרי נתינה אלא דרך הנחתו לבוא לרשותה. וכתב הר"ן ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל דהא דתנן כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ולא קתני נמחק אי נשרף כדקתני סיפא משום דאורחא דמילתא נקט למעלה בגג שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד ובחצר שכיחי מים ואש ומש"ה קתני נמחק או נשרף ותימה מן הר"ר משה הספרדי שכתב בפ"ה דהלכות גירושין כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח אבל אם נמחק או נשרף הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט וזה אי אפשר שאם כדבריו היכי תנן מגורשת הא כיון שנשרף או נמחק אינה מגורשת ע"כ. אבל לפי דעת הרמב"ם ז"ל נ"ל שהוא סובר דברישא דמתני' דהיתה עומדת בראש הגג איכא דרך עליה ודרך ירידה דרך עליה היינו קודם שהגט מתחיל לירד ודרך ירידה היינו משהגט מתחיל לירד ומש"ה לא תנא ברישא דמתני' נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת דהיינו נמחק או נשרף דרך עליה אבל בסיפא דהוא למעלה והיא למטה מסתמא לעולם הוא דרך ירידה וכי אוקימנא כגון שהיו מחיצות התחתונות עודפות לאו משום דאית ביה דרך עליה אלא לפי שא"א לצמצם אוקימנא בעודפות וכי אמרינן לא שנו אלא שנמחק דרך ירידה אבל דרך עליה לא הכי מפרש לה ז"ל לא שנו דנמחק או נשרף מגורשת אלא דרך ירידה כסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומ"מ לא מצי תני ברישא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דלאו מילתא פסיקתא היא שאילו נמחק קודם שירד לנוח אינה מגורשת ומיהו ודאי אם נמחק לאחר שהיה יורד לנוח מגורשת זהו דעתי בדבריו ז"ל עכ"ל הר"ן ז"ל. ועיין שם ביד פ"ה דהל' גירושין סי' ג' ד' ה':
בגט ישן: שכתב לגרש את אשתו ואחר שנכתב הגט נתייחד עמה עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט גם הרמב"ם ז"ל כן פירש ואינו יודע מה מלמדנו לכל הפחות נלע"ד שכך צ"ל בפי' רעז"ל בגט ישן כדמפרש ואזיל שכתב לגרש וכו' וכן הוא בלשונו ז"ל בעדויות פרק ד' סי' ז':
וב"ה אוסרין: דקדק הר"ן ז"ל בפ' המגרש דף תר"א דמשום דלא קתני הכא וב"ה פוסלין מש"ה ללישנא בתרא דבגמרא אם נתגרשה תנשא לכתחלה ואפילו ללישנא קמא אם נשאת מיהא לא תצא אבל כל האמור בהן פסול אם נשאת תצא אם לא היו לה בנים שאם היו לה בנים לא תצא שלא להוציא לעז על בניה ע"כ: ואיתה למתני' בברייתא פ"ק דיבמות ד' י"ד. ובירושלמי רב יהודה בשם שמואל וכולן אם נישאו לא תצא שלא להוציא ליזה על בניה אנן תנינן מאחר שכתבו לה אית תנאי תנו מאחר שנתנו לה מ"ד מאחר שכתבו לה מסייעא לב"ש מ"ד מאחר שנתנו לה מסייע לב"ה. וביד פ"ג דהלכות גירושין סי' ה' ובטור א"ה סי' קמ"ח. בפי' רעז"ל ב"ש סברי לא אמרינן גזרה וכו' אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל בירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דב"ש אית להו לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה וב"ה אית להו אפילו הקדיחה את תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו שבא עליה וכה"ג פליגי לקמן בהמגרש ולנה עמו בפונדק למאן דמוקי לה בלא ראוה שנבעלה ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לה וטעמא מפרש בגמרא גזרה שמא גיטה קודם לבנה וקשיא לי לר' יוחנן לקמן גבי מתני' דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דאמר מחלוקת כשראוה שנבעלה אבל לא ראוה שנבעלה דברי הכל אין צריכה ממנו גט שני דלכולי עלמא לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה א"כ נתייחד עמה אחר שכתבו לה אמאי פסול דהא מסתמא לא בא עליה דהא לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ומאי גזרת גיטה קודם לבנה איכא וי"ל דהתם במגורשת גמורה מסתמא סנו אהדדי ומסתמא לא בא עליה אבל הכא דאכתי לא גירשה איכא למיחש שמא בא עליה וב"ש סברי לעולם מכיון שכתב לה גיטה מזוהמת היא בפניו ותו לא חיישינן לשמא בא עליה דחזקה לא בעל ושניהם הלכו לשיטתם דתנן בפ' המגרש בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה ובה"א אפילו הקדיחה את תבשילו הלכך לב"ש שהוא מגרשה משום דבערוה מזוהמת היא בפניו משכתבו לה אינו בא עליה ולב"ה אינה מזוהמת בפניו עד שיגרשנה לגמרי ולמאי דאוקימנא מתני' לקמן בלא ראוה שנבעלה מתני' דהכא אתיא שפיר דב"ש לטעמייהו וב"ה לטעמייהיו כדאיכא בירושלמי א"ר מנא ב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון ב"ש דאינון אמרי פוטר הוא אדם את אשתו בגט ישן אינון דאינון אמרין אינה צריכה גט משני וב"ה דאינון אמרין וכו' א"ר יוסי ב"ר בון ב"ש כדעתהון וב"ה כדעתהון ב"ש דאינון אמרין לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערוה אינון דאינון אמרין מזוהמת היא לפניו ולפום כן אינה צריכה ממנו גט שני ב"ה דאינון אמרין אפילו הקדיחה תבשילו אינון דאינון אמרין אינה מזוהמת מלפניו והוא חשוד עליה לפום כן צריכה ממנו גט שני ומסתברא מדלא קתני הכא ומודים בנתגרשה מן האירוסין שפוטר אותה בגט ישן כדקתני לקמן גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דהכא בין בזה ובין בזה מחלוקת דאע"ג דבמגרש את אשתו אמרינן בגמרא דנתגרשה מן האירוסין אין לבו גס בה ולא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה התם הוא שהיא מגורשת גמורה כיון דאיכא תרתי שאין לבו גס בה ונתגרשה אינו חשוד לבוא עליה אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתי עליה וגייסי אהדדי וחוששין שמא בא עליה כך נראה לי עכ"ל ז"ל:
כתב לשם מלכות: פרק האשה רבא ד' צ"א:
שאינה הוגנת: אומר רבינו אלחנן דלהכי קרי לה שאינה הוגנת לאשמועינן דאע"פ שאין לה לא כתב ולא לשון אלא משל אומה אחרת אעפ"כ מתקנאין בה תוס' ז"ל וגם רש"י ז"ל בכ"ק דע"ז ד' י' פי' דלשון מאומה אחרת בא להם ואחרים תקנו להם כל ספריהם ע"כ:
לשם מלכות מדי: בהרא"ש ז"ל כתוב לשם מלכות מדי ופרס ע"כ ופי' רש"י ז"ל דהא דקתני במתני' לשם מלכות מדי ויון רוצה לומר שמונה למנין שהתחילה מדי למלוך בימי דריוש או למנין שהתחילה יון למלוך ע"כ:
לבנין הבית או לחרבן הבית פסול: מפני שלא כתב לשם המלכות ובטור א"ה סי' קכ"ז וקכ"ח וקכ"ט. וכתב הרשב"א ז"ל כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשם מלכות יון לשם מלכות מדי לבנין הבית לחרבן הבית פי' בזמן שהאומות מונין למלכיהם ומלכיות מקפידות בדבר אם היה במלכות זה וכתב לשם מלכות אחרת אפילו לשם מלכות שאינה הוגנת משום הכי מזכירו כאן בלשון מלכות שאינה הוגנת מה שאינו מזכירו כן בשאר מקומות משום דסד"א כיון שאינה הוגנת לא יקפידו בה קמ"ל ואע"ג דבגמרא עבידי מינה צריכותא אחריתי האי צריכותא אשמועינן בלשון שאינה הוגנת ולא עוד אלא אפילו למלכות שכבר עברה כמלכות מדי ויין דסד"א מאי דהוה הוה קמ"ל. וכתוב עוד שם וגם בהר"ן ז"ל דבגמרא עבדינן צריכותא מאלו השנויין במשנתי' דוקא שהם שנוי שם מלכות ובנין הבית ומלכות שלמה דחשיבותא דידן וחרבנו נמי שהוא תוקף מלכות נבוכדנאצר וחשיביתא דידן הוא שמונין אנו להפסק מלכות שלנו ולא לכתחלת מלכות של אחרים אבל ליצירה בכבוד שמים אין אדם מקפיד ולא תקנו כן תדע מדלא תני ליצירה דרבותא הוה טפי מחרבן הבית ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל ומה שאנו כותבין לבריאת עולם משום דהשתא ליכא שלום מלכות בכך שאפילו גויים אינם מונים לשנות מלכים אבל בימי חכמים היו רגילין למנות לשנות מלכים כדאמרינן בגט פשוט מנהגה של אומה זו מלך שנה מונין לה שתים פי' שהיו כותבין כן בשטרותיהם לכבוד המלך לומר מלך הרבה ותקנו בגיטין ולא בשטרות משום דבגיטין יש לחוש לשלום מלכות שהוא דבר גדול שמפרידין בין איש לאשתו אבל בשטרות לא חששו דהא אמרינן בפ"ק דע"ז דבגולה לא היו מונין אלא למלכי יון ע"כ וביד פ"א דהלכות גירושין סי' כ"ה כ"ז:
היה במזרח: פי' סופר. וכתבו תוס' ז"ל שם בהאשה רבה דליכא פסול משום שנוי מקום סופר אלא משום מקום עדים והא דקתני היה לשון יחיד לאו דוקא משום סופר אלא משום דאורחא דמילתא דבמקום שהסופר כותב שם עדים חותמין ולעולם אין קפידא אלא על מקום עדים ע"כ. והיא דעת רבים ע"ש בטור ריש סימן קכ"ח והקשו תוס' והרא"ש והר"ן ז"ל דמדלא מוקי בגמרא להאי בבא דהיה במזרח ג"כ בבעל ושם עירו היינו מקום דירתו והיה במזרח וכתב במערב היינו מקום עמידתו ביום הכתיבה דומיא דהא דמוקי לה בסופר אלא ודאי מדלא מוקי לה הכי משמע שאין צריך לכתוב מקום עמידת הבעל והאשה ביום הכתיבה דכל גיטין הבאין ממדינת הים מי יודע באיזה מקום האשה עומדת והה"נ באיש ע"כ:
תצא מזה ומזה: הכריח הר"ן ז"ל דהכא ה"פ תצא מן הראשון מן הדין מפני שקידושי שני קדושין גמורים שהרי נתגרשה מן הראשון מדאורייתא ומן השני נמי תצא כיון שהגט פסול מדבריהם הרי הוא כאילו זנתה עם השני הלכך אפילו נתגרשה מן הראשון בגט אחר כשר אסורה על השני דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריכה גט מן השני מן הדין ומראשון מדבריהם והיא דעת התוס' ודלא כרש"י ז"ל שפירש בהפך וכסגנון דהתם פ' הארה רבה:
ולא פירות: פי' רש"י ז"ל דין פירות שתקנו לאשה פירקונה משביה תחת פירות ועל אלו אין להם כלום אבל בירושלמי אמרו ביבמות עלה דמתני' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו' ואמרינן בה שאינה יכולה להוציא ממנו אכילת פירות שאכל הדא דתימא כשאכל עד שלא בא הראשון אבל אם אכל משבא הראשון מוציאה ויש ללמוד ממנו כאן לחלק בין קודם שנודע פסול הגט לאחר שנודע הר"ן ז"ל:
ולא בלאות: פי' רש"י ז"ל בלאותיה הקיימין ואין נראה דבהדיא אמרינן בס"פ אלמנה נזונות זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין אלא בשאין קיימין איירי הכא תוס' ז"ל. וכן כתב הר"ן ז"ל וכתב בסוף דבריו דכן פי' הרי"ף ז"ל ביבמות והרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות גירושין:
ואם נטלה מזה ומזה תחזיר: ירושלמי הדא דתימא כשנטלה משבא הראשון אבל נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מינה ויש ללמוד ג"כ ממנו לחלק בין קודם שנודע פסול הגט לאחר שנודע:
והולד ממזר מזה ומזה: פי' רש"י ז"ל אם החזיר הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן אבל הר"ן ז"ל הכריח דל"ד פי' האי מתני' לההיא דיבמות ר"פ האשה רבה וכמו שרמזתי בשם התוס' ובשמו ז"ל דהכא מיירי בשבעל ראשון בא עליה בעודה תחת השני דכיון דנשואי שני נשואין גמורין ממזר גמור הוא אבל בנה משני קודם שיגרש ראשון בגט אחר כשר הוי ממזר דרבנן ואסור בממזרת וכן משמע ג"כ מהתוס' ז"ל. ועוד פי' לפי דרכו ז"ל וז"ל חולצין אחיו של שני צריך לחלוץ מדאורייתא ושל ראשון מדרבנן ולדברי רש"י ז"ל אפכא ע"כ. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ דסבר דגט נפסל משום שלום מלכות ואומר היה ר' מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אבל חכמים אומרים אפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר ה"ז מגורשת ול"ד להא דהאשה רבה דחד הוי מדבריהם אפילו לרבנן עוד גרסינן בגמרא א"ר אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה הא מאן קתני לה אילימא ר"מ ליערבינהו וליתנינהו בהדי מְשַׁנֶה שם מלכות דחד פסולא הוא אלא ש"מ רבנן היא ש"מ ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל דהאי מימרא דרב אפִסְקא דהולד ממזר אתמר בגמרא והעלה הוא ז"ל דשמואל ה"ק זו דברי ר"מ דחייש טפי טובא לשלום מלכות דס"ל דהולד ממזר דאע"ג דלא עביד הולד ממזר בכל פסולי דרבנן דהרי בשלשה גיטין פסולין דלקמן בפ' המגרש מודה דהולד כשר הכא מחמיר ביה טפי ולדידיה ודאי בעינן שיכתוב לשם אותה מלכות ממש אבל רבנן לא מחמירי ביה כולי האי וסברי שאפי' לא חלק כבוד למלכות אלא לכתוב בו לשם סנטר שבעירו ה"ז מגורשת ותנשא. ולישנא דאפילו לא כתב אלא לשם סנטר שבעיר הכי מוכח דאם לא כתב אפילו לשם סנטר שבעיר ולא חלק כבוד מלכות כלל אפילו לרבנן אינה מגורשת מיהו הולד כשר לרבנן והיינו מימרא דרב דקיימא אפסקא דהולד ממזר מזה ומזה עכ"ל ז"ל. ועוד כתב בפ' המגרש ד' תר"א בשם הרמב"ן ז"ל דמשום דידע רב דכל פסולי גיטין לחכמים הולד כשר פריש רב מימרי' אמתני' דהכא דלא אתמר בה מניינא למעוטי מידי כי ההיא דתנן לקמן בפ' המגרש ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ומש"ה ילפינן מהכא שכל מקום שאמרו חכמים שהגט פסול הולד כשר כי הכא ודלא מהרי"ף ז"ל שכתב בתשובה דליכא גט פסול והולד כשר בר מהני דמנינן גבי גיטין פסולין ע"כ. וכתבתי המכוון בקיצור כפי ע"ד אע"פ שאין הלשון שם כן. ובירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו את הולד ממזר מפני הסכנה רב הונא בשם רב כל הדא פירקא דר"מ חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה ר' מנא בעא קומי ר' ייסא אף המגרש א"ל לית פירקא דידכון אלא דידן ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל בשם תוס' ר' אליעזר מטוך ז"ל דלאו שנוי ממש קאמר אלא כגון שהלך מיהודה לגליל ושמו יוסי וקורין לו יוחנן וכן שם עירו ושם עירה לא איירי בשינה ממש אלא שיש לאותה העיר שני שמות בשני מקומות ושם עירו ושם עירה אומר ר"י ז"ל דהיינו דוקא בעיר שדרים בה אבל עיר שנולדו בה אפילו שינה כשר כיון שאין צריך לכתוב כלל והקדמונים שהרגילו לכתוב אותו משום שמא אירע שיש שם יוסף בן שמעון אחר יהיה בו סימן ע"י מקום הלידה ותדע כי כמה פעמים כותבין מקום הלידה על פי הבעל או האשה ואם איתה דשינה פסול לא היה נכון לכתוב אלא על פי עדים אלא ודאי אפילו שינה כשר עכ"ל ז"ל. וביד פ"א דהלכות גירושין סי' כ"ד ובפ"ג סי' י"ד ובפ' עשירי סי' ד' ז' ועיין בסמ"ג עשין סי' נ'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נפסלה מן הכהונה פי' משום דהויא זונה נפסלה מכל אלו ואע"ג דפשיטא דאסורה לכהן שהרי גרושה היא י"ל דאיצטריך למימר כגון כשמתו שני בעליה ולא נתנו לה גט אחר והרי הגט הראשון פסול הוא ואינו גט וא"כ לא הויא גרושה אלא אלמנה אפ"ה אסורה משו' דהויא זונה ע"כ. וכן כתבתי ג"כ בשמו ריש פ' האשה רבא:
שינה שמו ושמה: פ' המביא תנין דף כ' וע"ש בתוס' שנראה שכתבו שם הפך ממה שכתבתי לעיל דמתני' דשינה שמו ושמה אתיא אפילו כרבנן וכבר האריך בזה החכם הר"י ן' לב וגם הר"ר שלמה לוריא ז"ל. ושם כתבו התוס' ז"ל ג"כ בשם ר"י דלא מיירי בשינה שמו ממש דא"כ ה"ל למינקט לא כתבו כלל דפסיל לר"מ דהוי רבותא טפי אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה ע"כ בקיצור. וכבר רמיתי בסמוך בשם הר"ן ז"ל ובתוי"ט הביא שכתב בית יוסף סי' קכ"ט דלאו בשנוי ממש קאמר דאי בשנוי שם ממש פשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל וכן מדאצטריך למימר בגמרא דחכמים מודים לר"מ בזו ואם שינה ממש מאי צריכא למימר ועוד דדבר הלמד מענינו הוא דכולה מתני' בשנוי מטבעות שטבעו וכו' ע"כ. והזכיר כמה פוסקים שסוברים כן ולא כתב שיחליק אחד מהם וגם לא הזכיר מה היא דעת הרמב"ם ז"ל ובעיני נראה שהרמב"ם ז"ל היה חולק וס"ל דפירוש המשנה הלזו בשנוי ממש לגמרי והכריח כן מפי' משנה ב' דבפ' השולח וגם מחבורו וההיא מתני' דבפ' השולח גם הרמב"ם ז"ל מפרש לה בשני שמות כדפירשה הרא"ש ז"ל שם וא"כ אפשר שהרא"ש ז"ל יסבור במשנתנו זו דשינה שמו דהכא לגמרי קאמר וגם רש"י ז"ל אפשר שיסבור כן דגם הוא ז"ל לא פירש בשני שמות רק על ההיא דפ' השולח ודלא מבית יוסף שמביא ראיה ממה שפירשו שם שסוברים גם פה וכן ג"כ כתב בשלטי הגבורים בשם הרשב"א ז"ל שי"מ ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמו יוחנן ופסולו דאורייתא ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו' ע"כ. ולי נראה לתרץ דאיצטריך לאשמועינן דהא דצריך שיהא נכתב לשמו לא לשם העצם אלא הכוונה לאותו הא"ש שהוא יגרש בו והרי דעת קצת פוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל שהוא כשר כמו שכתב בב"י והלכך ה"א דכי מסיק שמיה בשם אחר משם שנקרא בו מיום היותו דלא מיפסיל בכך כיון שעל דעת זה האיש המגרש הוא נכתב ובשם עירו ועירה כתב ג"כ הרא"ש ז"ל דאין עכוב בכתיבתן ע"כ. והאי בבא דשינה שמו ושמה עד בבא דכתב סופר וכו' והיא בכלל איתנהו בפרק האשה רבא דף צ"א. ואיתה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' אל"ף רי"ג:
וכל הדרכים האלו בה: שלשה עשר דבר הם הכי איתא בירושלמי והביאי רב אלפס ז"ל בפרק האשה רבא דף תל"ד:
כל העריות: וכו'. ביד שם פ' עשירי סי' ח' ובהלכות יבום פ' ששי סי' כ"ג ובטור א"ה סי' קע"ג ובגמרא בלשון ראשון נישאו אין זינו לא פי' תוס' והרשב"א ז"ל מדלא נקט זינו דהוה שמעינן תרויהו משמע דנישאו דוקא ע"כ בקיצור. לימא תהוי תיובתא דרב הממנונא דאמר רב המנונא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה לא נישאו והוא הדין לזינו והאי דקתני נישאו לישנא מעליא נקט אבל בהר"ן ז"ל כתוב ודוקא כשנישאו אבל זינו לא דליתא וכו' כמו שאכתוב בסמוך:
הכונס את יבמתו: גמרא וצריכא דאי אשמועינן בהך קמייתא משום דלא איקיים מצות יבום אבל הכא דאיקיים מצות יבום כשנשאת זו לשוק ע"י שנתייבמה צרתה אימא תו לא ה"ל לאמתוני ולא נקנסה קמ"ל ואי אשמועינן הכא בסיפא משום דקא רמיא קמיה אבל התם דלא רמיא קמיה אימא לא צריכא פי' רש"י ז"ל משום דרמיא קמיה דשתיהן נפלו תחלה להתייבם כאחת וכשנתייבמה האחת קודם שתביא שתי שערות היה לה לצרתה להמתין עד שתראה שיהו יבומי חברתה כשרין דכיון דאתרמאי קמיה צריכה לצאת מידי זיקתו ביבומין ודאין אבל צרת ערוה מתחלת נפילתה היתה הצרה הזאת סבורה דלא רמיא קנויה ליבום שהרי הערוה מוציאתה מידי זיקתה הלכך לא ה"ל לאסוקי אדעתה ולאמתוני שמא תמצא הערוה אילונית הואיל ומסולקת היא ממנו לא מסקא אדעתה ולא ליקנסה מלהתייבם ומליטול כתובה דהא אנוסה היא קמ"ל. ומסיק בירושלמי זו דברי ר"מ שאמר משום ר' עקיבא רבו אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה הא לצאת מזה ומזה ד"ה תצא וכן כתבו ג"כ בתוס' שמצא ר"י בתוספתא דקתני על מתני' זו דברי ר"מ שאמר משום ר' עקיבא דמשמע דכרבנן לא מיתוקמא מתני' ולפי זה חולקת על תלמוד שלנו ע"ש וכן כתב ג"כ הרי"ף ז"ל להאי זו דברי ר"מ וכו' ופי' הר"ן ז"ל זו דברי ר"מ שאמר משום ר"ע רבו דס"ל דיש ממזר מחייבי לאוין וכיון שכן הולד מן השני דהיינו יבם ממזר מן הדין ומן הראשון מדרבנן והצריכוה גט מן השני כדי שיהא בנה מן הראשון ממזר אבל לרבנן כיון דסברי שקדושין תופסין בחייבי לאוין אין הולד ממזר כלל דאע"ג דמודו רבנן בשינה שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא ומש"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה מן הראשון אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה והכי אוקימנא לה ביבמות ומיהו תצא מזה ומזה ודוקא כשנישאו אבל זינו לא דליתא לדרב המנונא דאמר שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה דהא אידחי ליה במסכת סוטה פ' היה מביא עכ"ל ז"ל:
כתב הסופר גט: וכו'. תוס' פרק המביא תניין (גיטין דף י"ט) והגרסא בירושלמי כתב הסופר וטעה ונתן גט וכו'. וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וכן הוא ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל וגם בגמרא בפִּסְקא וכן בכמה דוכתי אבל מכל מקום סתמו ודאי כפירושו וביד שם פ' עשירי סי' י"א ובטור א"ה סימן קנ"א:
ר' אלעזר אומר: בלתי יו"ד גרסינן ליה:
אם לאלתר: רב אדא בר אהבה מפרש למתני' כדפי' רעז"ל אבל רב יהודה אמר שמואל מפ' כל זמן שיושבין זהו לאלתר עמדו זהו לאחר זמן ומאי שני דקתני מתני' זכות הראויה להנשא לשני משיצאת מלפני העדים בחזקת מגורשתי וכתב הרי"ף ז"ל ומסתברא כדקא פריש רב אדא בר אהבה דלישנא דסיפא דמתני' דייקא כותיה ואע"ג דפריק שמואל שנוייא בעלמא הוא ולא סמכינן אשנוייא ע"כ. ועוד הוסיף הרא"ש ז"ל וז"ל ועוד דלא מסתבר טעמא דשמואל כלל דלאחר שעמדו אמאי חייש ר' אלעזר מה קניניא שייך הכא אם הם מתחרטין על הגט יכול לקדשה פעם שנית ע"כ: בפי' רעז"ל דאמרינן קנוניא היא ביניהם והחליפו השטרות לאחר שנשאת הוא פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו התוס' וא"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה וי"ל דפעמים שאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא הך מתני' היכי משכחת לה דהא אמרינן בפ' המביא תניין דהני בי תרי דיתבי קמייהו צריכין למקרייה לגיטא ומוכח התם דאי לא קריוה אינה מגורשת מדפרכינן התם מברייתא דקתני ה"ז מגורשת ולא פרקינן לה בדלא קריוה וכיון שכן במאי עסקינן אי דלא קריוה בלאו הכי נמי תצא מזה ומזה ואי בדקריוה היכי הוחלף הגט בשובר וי"ל דמשכחת לה בקריוה ואחר מכאן הוחלף ואף על פי שקראוהו מתחלה קנסינן ליה משום דאיבעי לה לאקרויי גיטא סמוך לנתינה מיד או תכף אחר נתינה ומהא משמע דאע"ג דאמרינן בפ' המביא תניין דאע"ג דעייליה בעל לידה ואפקיה לא חיישינן דילמא חלופי חלפיה היינו לומר דבדיעבד מגורשת אבל לכתחלה חוזרין וקורין אותו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ג וכן היה נוהג ר"י ז"ל לקרות קודם נתינה ולאחר נתינה עכ"ל ז"ל:
ולא נעשה התנאי: פי' אם לא נעשה התנאי אבל היכא דכתב גט לדביתהו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אע"ג דלא משתריא לעלמא מ"מ אפילו לב"ה אפסילא לה מן הכהונה דתניא ואשה גרושה מאישה אע"פ שלא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט דפוסל בכהונה:
המגרש את אשתו: וכו'. ביד שם פ' עשירי סי' י"ח ובטור א"ה סימן קמ"ח וסימן קמ"ט ובספר תרומת הדשן סי' ר"ט:
ולנה עמו בפונדקי: ר' יוחנן וכן בברייתא ר"ש בן אלעזר אומר לא נחלקו על שלא ראוה שנבעלה שאינה צריכה הימנו גט שני על מה נחלקו על שראיה שנבעלה שבש"א אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובה"א אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולשם קדושין בעל וצריכא גט. וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו הא דאמרינן הכא להאי לישנא דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות וב"ה סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות קשיא לי דהא אפכא שמעינן להו ביבמות פ' בית שמאי דבית שמאי אמרי ממאנין את הארוסות ואין ממאנין את הנשואות ובית הלל אומרים בין ארוסות בין נשואות וקפריש טעמא התם בגמרא משום דב"ש סברי אין אדם עושה בעילת זנות וממנעי ולא נסבי וי"ל דהכא אזלי ב"ש לטעמייהו דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה והלכך כל שהוציאה מביתו מחמת דבר ערוה חזקה מזוהמת היא בפניו ואינו מחזירה והשתא בעילת זנות הוא דקא עביד וב"ה נמי אזלי לטעמייהו דאפילו בשהקדיחה לו תבשילו מוציאה ולפיכך י"ל דנתפייס ומחזירה ולא עשה בעילת זנות וההיא דממאנין אפילו את הנשואות ולא חיישי ב"ה דילמא ממנעי ולא נסבי היינו משום דכיון דבתקנת חכמים נשא לא ממנע דלאו בעילת זנות היא לו וכדאמרינן התם וב"ה סברי כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתו למימר דבעילת זנות היא כך נ"ל עכ"ל ז"ל ועיין ג"כ על זה בתוס' ועיין בגמרא פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ג ע"ב):
ומודים בשנתגרשה מן האירוסין: וכו'. מפני שאין לבו גס בה מהאי סיפא פרכינן בגמרא עליה דר' יוחנן דאי מתני' כשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנשואין הא חזינן דבעל ואין אדם בועל את אשתו בזנות לב"ה אלא ודאי מתני' בשלא ראוה שנבעלה וסיפא היינו טעמא דכיון דאין לבו גס בה לא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכיון דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ובגמרא אמר איהו גופיה דהיכא דלא ראוה שנבעלה לא בעיא גט לכ"ע כדכתיבנא דס"ל כר' שמעון בן אלעזר ש"מ דתרי אמוראי אליבא דר' יוחנן. וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל ומיהו אפילו מן האירוסין היכא דחזינן להו דגייסי אהדדי איכא למימר דצריכה הימנו גט שני וכדמוכח בפ' האשה שנתאלמנה לענין דהתם וה"ה לעניינא דהכא ואיתה למתני' פ"ק דיבמות ד' י"ד ותוס' ר"פ ב"ש דיבמות ודפ' מי שאחזו (גיטין ד' ע"ג) ובגמרא פ' האומר דקדושין ד' ס"ה:
כנסה בגט קרח: פ' האשה רבא ד' צ"א:
וכל הדרכים האלו בה: לקמן בפ' בתרא מוקי לה כר"מ אבל לרבנן תצא והולד כשר תוס' ז"ל וכמו שכתבתי לקמן בפ' בתרא סימן ד':
גט קרח: וכו'. ירושלמי דפירקין ודר"פ גט פשוט ומנין לגט מקושר א"ר אמי כתיב ואקח את ספר זה פשוט ואת החתום זה המקושר ואת הגלוי זה הפשוט שבמקושר ואת המצוה ואת החוקים חוקים ומצות בין זה לזה שזה בשנים וזה בשלשה זה מתוכו וזה מאחוריו ר' בא בשם רב יהודה פשוט עדיו לרחבו מקושר עדיו לארכו ע"כ:
אלא הקרובים הראוין להעיד במקום אחר: פי' מפני שראוין להעיד במקום אחר אבל אם הוא אויר לבד פנוי בלי שום עד פסול ואל תתמה שהרי בסוכה אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בד' הכא נמי אויר פוסל וקרוב משלים הכי מפרש בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב) אמילתא אחרינא כי האי גוונא: בפי' רעז"ל אבל עבד או גזלן לא. עבד דילמא אתי לאסוקי ליוחסין. אמר המלקט בגמ' פריך עליה דהא אי הכי גזלן דבר יוחסין הוא ליתכשר ומסיק אלא לעולם דטעמא הוי כדאמרינן מעיקרא משום דילמא אתו לאכשוריה לעבד לעדות ודקשיא לך קרוב נמי אתי לאכשורי לעדות ומ"ש דמודה בו ר"ע ל"ד. דעבד איכא למימר שחרורי שחרריה ואפילו המכירין אותו שהוא עבד ובקיאין בהלכות עדות אתו לאכשוריה לעדות דאמרי מדאחתמוה ש"מ שחרריה מאריה וכן גזלן אתו למימר מדאחתמוה ש"מ תשובה עבד אבל קרוב מאי איכא למימר קרוב כ"ע ידעי דקרוב הוא. וז"ל הר"ן ז"ל תנן בפירקין גט קרח הכל משלימין עליו כדברי בן ננס ר' עקיבא אימר אין משלימין עליו אלא קרובין הראייין להעיד במקום אחר. איזהו גט קרח כל שקשריו מרובין מעדיו וה"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה בו הסופר קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפי' פסולין דליתא להא השלמה אלא משו' חששא בעלמא שמא כשיצא לאחר זמן בב"ד יפסלוהו שיהיו סבורין שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם ור' עקיבא פליג ואמר דאין משלימין עליו אלא קרוב שהוא ראוי להעיד עדות אחרת שאין עליו פסול עדות אלא קורבה אבל עבד וגזלן לא. ומפרשים בגמרא טעמא משום דבעבד אתו למימר תשובה עבד כלומר שיטעו לומר שאין הכשירו מפני שאינו צריך לעדות שכבר נתקיים בשאר אלא יאמרו שהעבד משוחרר הוא ושהגזלן עשה תשובה ויכשירוהו לעדות אחרת אבל בקרוב ליכא למיטעי דמידע ידעי דקרוב הוא ויתנו אל לבם שלא הוכשר גט זה אלא מפני שהעדות מתקיימת בשאר. ותמיהני דכיון שמשלימין עליו קרוב משמע דכי תנן כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה ויהבינן טעמא בגמרא משום כולכם דלאו לכולכם עדים חיישינן שא"כ היאך משלימין עליו קרוב יהרי יבא ב"ד אחר לפוסלו משום חשש כולכם דהא אמרינן בפ' המביא תניין וכו' עד אלא ודאי כי חיישינן לכולכם היינו משום תנאי אי לר' יוחנן דבפ' המביא תניין מפני שהדין כך אפי' בפשוט דהא אמר התם שנים משום עדים וכולן משום תנאי ואי לריש לקיש וכו' עד ומעתה למה אמרו כנסה בגט קרח תנא מזה ומזה משום חשש כולכם והא אפילו אמר כולכם כיון דלא משמע אלא משום תנאי יכולה היא לקיים תנאה אפילו לאחר שנשאת כדאמרינן בפ' המגרש וכו' עד ומעתה למה תצא ליבדוק אם אמר כולכם ותחתימם עכשיו כיון דמשום תנאי אמר הכי. ואפשר שאע"פ שמשום תנאי הוא כיון שהתנאי בגופו של גט אין רצונו שתתגרש אלא לאחר שיהא הגט נשלם כפי תנאו ומש"ה תצא ולפי זה אפשר וכו' עד ואפשר עוד לומר דכי אמרינן גזרה משום כולכם משום עדים קאמרינן דבגט קרח מסתמא עדיו למנין קשריו הם ואפ"ה משלימין עליו לפי שלא יבא ב"ד אחר לפוסלו דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בשלשה עדים הצריכין בו עד אחד קרוב כשר משום דשלשה במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמרא אפי' אמר כולכם עדים לאו לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותו בטלה אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינם והקרוב כדינו וכן נראה עיקר דהא ודאי כיון שהצריכו חכמים שלשה במקושר אף השלישי משום עד הוא ולא משום תנאי ואי חתים בי תרי מינייהו ביומיה והשלישי מכאן ועד עשרה ימים הוי מוקדם ופסול לפי שאינו ראוי לגרש בשנים ואפ"ה אין הקרוב פוסל שנים הכשרים הלכך כי אמרינן גזרה משום כולכם משום עדים קאמר בין לר' יוחנן בין לריש לקיש דמסתמא הבעל כמנין קשריו הזמין עדיו ואעפ"כ אין הקרוב פוסל בו מן הטעם שכתבתי עכ"ל ז"ל בקיצור. ובגמרא אמר רב אדא בר אהבה ותניא נמי הכי גט קרח קשריו שבעה ועדיו ששה. ששה ועדיו חמשה. חמשה ועדיו ארבעה. ארבעה ועדיו שלשה ע"כ מחלוקת בן ננס ור' עקיבא שאם השלים עליו עבד או גזלן. בן ננס אומר הולד כשר ור"ע אומר הולד ממזר אבל קשריו שלשה ועדיו שנים ד"ה אין משלימין עליו אלא קרוב ורב יוסף תני אין משלימין עליו אלא כשר. ותו גרסינן בגמרא א"ר יוחנן לא הכשירו בגט קרח אלא עד א' קרוב בלבד אפל בשני קשרים אין משלימין בו שני קרובים אלא אחד קרוב וא' כשר ואפילו היו חתומין בו כבר שלשה כשרים לא. דחיישינן דילמא היום ולמחר אם יקרא עליו ערער לפוסלו ויביאיהו לב"ד ואין העדים בפנינו ויבואו עדים מן השוק שיכירו שלש מן החתימות הללו ויקיימוה בכך דתרי קרובים וחד כשר כי שמא העדים לא יכירו אלא חתימת שני הקרובים וא' מן הכשרים וב"ד אינם יודעין שהן קרובים ויקיימוהו בעדות פסולה אמר רב אשי הך ברייתא דלעיל נמי דייקא דקתני קשריו שבעה ועדיו ששה או ששה ועדיו חמשה וכו' ומדלא אישתמיט ותנא בחד שני קרחות כגון קשריו חמשה ועדיו שלשה ש"מ לא פליגי בה דבההוא גוונא אפילו קרוב לא מיתכשר: