מלאכת שלמה על בכורות ב
<< · מלאכת שלמה · על בכורות · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משנה א עריכה
הלוקח עובר פרתו וכו': ביד פי"ב דהלכות בכורים סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סי' ז' ובפ"ד סי' ב' ובטור יו"ד סי' שט"ו שי"ח ש"ך כוליה פירקין:
לא נפטרו מבכור וכו': בפ"ד דמכלתין ד' ד'. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ל"ג לא נפטרו מבכור בהמה טהורה ע"כ. וכתוב בספר הלבוש יו"ד סי' ש"ך וז"ל ואין להקשות נילף מההוא ק"ו גופא שיפטרו מבכור בהמה טהורה כמו שהם פטורין מפדיון הבן ונאמר דהא גם בהמת הלוים הפקיעו קדושת בכורי בהמה טהורה של ישראל במדבר ק"ו שבהמתן עצמן תפקע מהן קדושת הבכור שבהם והרי היו פטורין מבכורי בהמות טהורות שהיו להם במדבר ה"ה גם עכשיו יהיו בהמותיהן פטורין דל"ד דהתם הלוים הוקדשו משם והלאה קדושת הגוף ואתיא קדושת הגוף של הלויות ופקעה קדושת הבכורה מישראל ומבכוריהם עצמם וקדושתם שנשארה עליהם ועל זרעם מאותה הפעם עדיין היא פוקעת הבכורה מבניהם הנולדים להם אבל הבהמות שלהם שהפקיעו קדושת בהמת בכורי ישראל לא משום שהיה שום קדושה בבהמת הלוים יותר מבהמת ישראל אלא שלקחם השי"ת לפדיון תחת בכורי בהמות בכורי ישראל וגם תחת בהמת הלוים עצמן כלומר אמר הש"י שתלה קדושת כל הבכורים שהיו בעולם באותו זמן על הבהמה של הלוים שהיו שם אבל כל בכורי בהמה טהורה שנולדו משם ואילך אמר הש"י שיהיו קדושים קדושת הגוף ע"י פטר רחם ולא יפדו דכתיב אך בכור שור וגו' לא תפדה בין נולדו מבהמות ישראל בין נולדו מבהמות כהנים ולוים וא"כ מי יפקיע קדושתן מהם קדושת הלוים לא תפקיע קדושת בהמתן ולפיכך הכהן צריך לקיים מצות הפרשה ויעכבנו לעצמו והלוי לא עדיף בזה מישראל וצריך ליתנו לכהן נ"ל עכ"ל ז"ל:
משנה ב עריכה
כל הקדשים וכו': פ"ק דתמורה ד' י' ובס"פ בתרא וביד פ"ט דהלכות בכורים סי' ב' ובפ"א דהלכות איסורי מזבח סי' י"א ובפ"א דהלכות מעילה סי' ט' ובפ"א דהלכות בכורות סי' ה' ובפ"ה סי' ח' ובפ"א דהלכות תמורה סי' י"ג ובפ"ג סי' ד' וכולה הך מתניתין מתנייא בחולין פ' הזרוע והתם תני לה משום מתנות והכא תני לה משום בכורות:
והשוחטן בחוץ פטור: גמ' ר' אלעזר מתני חייב כלומר מלקות ולא כרת ומוקי להאי חוץ בבמת יחיד כגון במת מנוח וגדעון ושמואל בשעת היתר הבמות ויליף לה בגמרא ר' אלעזר לחייב הזובח בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות מלקות מלא תזבח לה' אלהיך שור ושה אם אינו ענין לבמה גדולה וכו':
ואין עושין תמורה: דאמר קרא טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע למידרש האי טוב הכי טוב מעיקרו פי' שנתפש בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ועיין בפי' רעז"ל ובמה שכתבתי בפ"ק דתמורה סי' ב'. ועיין ג"כ בתוס' שם בגמרא דמשמע דהאי סוגיא דהכא לא כאביי דהתם והם ז"ל ישבו דאתיא כאביי:
ואם מתו יפדו: גמרא אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"ש ומחלוקתו שאמרו קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו וחכמים היינו תנא דבי לוי דתנא במתניתיה הכל היו בהעמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו ואפילו חיה ועוף אבל חכמים דפליגי עליה דר"ש במסכת תמורה פ' בתרא גבי קדשי בדק הבית דקאמר ר"ש התם קדשי בדק הבית אם מתו יפדו לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה ויפדו וממאי דתנא דמתני' ס"ל קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה פי' שצריכין שיהיו חיים בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן אם מתו יקברו ודייק בנמרא דטעמא דמתני' משום העמדה והערכה ולא משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מדהוה מצי למיתני סיפא ואם נעשו טרפה יקברו דהוה משמע אע"ג דמצי למיעבד בהו העמדה והערכה יקברו הואיל ולא חזו אלא לכלבים ומדנקט מתו ש"מ טעמא משום העמדה והערכה. ומצי רב למיסבר כר' יוחנן דאמר התם בתמורה דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית הוו בכלל העמדה והערכה ומיתוקמא סיפא דמתני' כרבנן ורישא נמי מיתוקמא לדידהו דבבעל מום מעיקרו כולהו מודו. ועיין במ"ש בפ' הזרוע דיש גורסי' בסיפא דמתני' והשוחטן בחוץ פטור ונראה שהיא גירסת הרמב"ם ז"ל:
משנה ג עריכה
או מום עובר להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורים: כצ"ל:
ואינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד: דאמר קרא תזבח ולא גיזה והה"נ עבודה דממעטינן מהאי קרא דשניהם שוין. תוס' חיצוניות. ואם מתו יקברו. תוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ט:)
משנה ד עריכה
המקבל צאן ברזל וכו': ירושלמי דיבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול:
ולדות פטורין: משמע בגמרא דאיכא מאן דגריס במתני' הן וולדות פטורין. אבל הרא"ש ז"ל פי' דההיא ברייתא היא. ובגמרא מפרש רבא למתני' כמו שפירשה כבר רעז"ל כי היכי דלא תיקשי מתני' דשמעת מינה דכל כמה דלא נקט מרא זוזא ברשותא דמרא קיימא אההיא דאין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית דבפ"ה דמסכת בבא מציעא דשמעת מינה דברשותא דמקבל קיימא דאי ברשות מרא קיימא אמאי הוי רבית הא ברשותא דמריה אשכחו ולדות דלעולם תרתי מתנייתא בדלא קביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא והכא גבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין דכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה:
העמיד ולדות תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין: כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל. ובתוס' חיצוניות מצאתי כתוב ולדות היינו ולדות של אותן ולדות שהעמידן תחת אמותיהן שהמעומדין פשיטא דפטורין כיון שכל כך כח הנכרי עליו ולא גרסינן ולדי ולדות פטורין אלא ולדות פטורין דמשמע שפיר ולדי ולדות המועמדים עצמן וגם בפי' רש"י ז"ל ליתיה ובחנם הוגה בספרים ע"כ וביד פ"ד דהלכות בכורות סי' ד':
משנה ה עריכה
רחל שילדה וכו': בפ"ק דמכלתין ד' ג' והתם א"ר יוחנן הא דקתני אם יש בו מקצת סימנים חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאשתני הוי מום קבוע לישחט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו ע"כ ואיתה נמי בדף ה' ובדף ו' ברייתא בפלוגתא וכתבתיה לעיל בפ"ק סי' ב' ואיתה בתוס' פ" מרובה ד' ע"ח:
ואם יש בו מקצת סימנים חייב: שנאמר אך בכור אך חלק למעוטי ותנא דמפיק ליה מהאי קרא ר' יוסי הגלילי היא ותנא דפירקין דלעיל מפיק לה דפרה שילדה כמין חמור פטורה מן הבבורה מן פטר פטר שני פעמים עד שיהא היולד חמור והנולד חמור ופרה ורחל ועז נמי גמרי מחמיר ובגמרא מפרש להו לקראי אליבא דתנאי ובהא פליגי דתנא דפטר פטר סבר גלי רחמנא בקדושת דמים וכ"ש בקדושת הגוף ור' יוסי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף במה מצינו. ותנא דמתני' דפירקין דלעיל דיליף ליה מפטר פטר דריש בכור שור וגו' ללמד דבין בכור שור בין בכור כשב בין בכור עז כולן אימוריהן קרבין לגבי מזבח דלא מצו למילף מהדדי שכולן משונים בדיניהם זה מזה דאי כתב רחמנא שור שכן נתרבה בנסכים ואי כתב בבכור כשב לחוד ה"א שכן נתרבה באליה ואי כתב בעז ה"א שכן נתרבה אצל ע"ז ביחיד וחדא מתרתי נמי לא דשור לא מצי אתי מהנך דמה להנך שכן נתרבו אצל פסחים וכשב נמי לא מצי אתי משור ועז דמה להנך שכן נתרבו אצל ע"ז בצבור פר לעולה ושעיר לחטאת ועז נמי לא מצי אתי משור וכשב דמה להנך שכן יש בהן צד רבוי למזבח הלכך צריכי ור' יוסי הגלילי אמר לך א"כ ליכתוב קרא אך בכור שור כשב ועז בכור בכור למה לי אלא ש"מ עד שיהא הוא שור ובכורו שור הוא כשב ובכורו כשב הוא עז ובכורו עז ור' יוסי הגלילי איצטריכו להו קראי דפטר חמור פטר חמור שני פעמים חד למעוטי פטרי סוסים וגמלים מלפדותם בשה ואידך למעיטינהו מכל קדושת בכורה מלפדותם בשום דבר ותנא דפטר פטר ממעט פטרי סוסים וגמלים ושאר בהמה טמאה מקרא דכתיב כל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור פרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא ור' יוסי אמר לך פטר הפסיק הענין דמכדי לעיל מיניה כתיב פטר שור ושה ליכתוב וחמור תפדה בשה וניהדר אפטר דלעיל אלא מדהדר כתב פטר ש"מ לאו אקרא קמא קמהדר ורבנן וי"ו דכתיב ופטר הדר ערבינהו ור' יוסי לא ליכתוב לא וי"ו ולא פטר ורבנן איידי דהא קדושת דמים והא קדושת הגוף פסיק להו והדר עריב להו וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ה' ובפ' שני דהלכות בכורות סי' ו':
משנה ו עריכה
רחל שלא בכרה וכו': עד סוף סי' ח' ביד פ"ט דהלכות בכורים סי' ג' וברפ"ה דהלכות בכורות וסי' ב' ג': ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. תוס' פ"ק דסוכה ד' ט"ו:
וחכמים אומרים אי אפשר אלא אחד לו ואחד לכהן: בגמרא בפירקין דלעיל ד' ט' פריך לימא קסברי רבנן מקצת רחם הנוגע בבכור מקדשו אע"ג דלא נגע הרחם בכל סביביו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב פטר כל רחם דמשמע עד שיפטר את כל הרחם ולר' יוסי ליכא למפרך דכיון דתרויהו קדשי כחד דמו ומשני אמר רב אשי מהא ליכא למשמע מינה דלא בעינן כוליה רחם מקדש דאע"ג דהכא לא נגע הרחם סביב כל אחד כיון דשניהם העוברין מין אחד מין במינו אינו חוצץ וחשיב כאילו נגע הרחם סביב כל אחד. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיית בקיאות שאכתוב בסמוך דאחותו הויא חציצה טפי מאחיו:
והשני ירעה עד שיסתאב: בגמרא בעי מ"ט דר"מ ופי' רש"י ז"ל דקתני סתמא דמתני' דהיינו ר"מ חייב במתנות. והרגמ"ה ז"ל פי' דבעי לר"מ דמחייב בסיפא דמתני' לקמן במתנות אבל לר' עקיבא לא צריך למיבעי מ"ט מחייב משום דכיון דמצריך ליה רעייה ומסתאב ודאי דינו שיהא חייב במתנות הואיל ואיסתאב ליה. אלא ר"מ דלא מצריך ליסתאב אמאי מחייב במתנות הא יש לו דין בכור עליו. ומשני א"ר יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין דאמר ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה: בפי' רעז"ל מלשון המתחיל שנא' הזכרים לה' עד דבור המתחיל יוצא דופן כולו פי' משנה סי' ו' אבל בסימן ז' וסימן ח' אין בהם פירוש לרעז"ל מפני שמובן הוא ממה שביאר בבבא קמייתא:
ורבי יוסי פוטר: דעשו את שאינו זוכה כזוכה אע"פ שלא זכה כהן דהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאילו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה נינהו שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה לשום בכורה וזבין ליה לישראל במומיה והדר שקליה לאידך חלופיה ובבור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות כדאיתקש לצבי ואיל בגמרא לעיל בפ"ק. גמרא א"ר אלעזר מודה ר' יוסי בספק בכור שאין חליפיו ביד כהן פי' שלא נטל כהן כלום תחתיו כגון הא דקתני מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והאי זכר ספק בכור הוא שמא יצאה נקבה תחלה וירעה ויאכל במומו לבעלים שחייב במתנות דהכא ליכא למימר עשאוהו כמי שמכרו כהן לישראל דהא לא בא בחליפיו ליד כהן כלום והא קמ"ל ר' אלעזר דל"ת טעמא דר' יוסי משום דאי מחייבת ליה במתנות אתי ביה לידי גיזה ועבודה דסבר חולין גמורין הן ואע"ג דאין חליפין ביד כהן קמ"ל ופרכינן ומי מצית אמרת דטעמא דר' יוסי משום גיזה ועבודה הוא והא בהדיא קתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב חליפין ביד כהן אין אין חליפין ביד כהן לא ומשני מהו דתימא ר' יוסי לדבריו דר' מאיר קאמר ליה לדידי אע"ג דאין חליפין ביד כהן דאי מחייבת ליה במתנות אתי ליה לידי גיזה ועבודה לדידך אודי לי מיהא היכא דחליפיו ביד כהן דעשו את שאינו זוכה כזוכה וא"ל ר"מ לא קמ"ל דלא תימא הכי אלא ודאי טעמא (דר"מ) [דר"י] משום חליפיו ביד כהן דוקא. אמר רב פפא אפי' ר"מ מודה בספק מעשר בהמה שפטור מן המתנות דע"כ לא קמחייב ר"מ אלא גבי ספק בכור הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא הב לי כוליה ואי לא הב לי מתנות אבל גבי ספק מעשר בהמה כגון קפץ אחד מן המעושרין לתוכן דאמרינן בפרק בתרא דכולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים התם אין כהן בא עליו משני צדדין דאם מעשר הוא אין לכהן חלק בו דמעשר קרב שלמים ונאכל לבעלים מודה ר"מ דפטור והא קמ"ל דמהו דתימא טעמא דר"מ דלא תשתכח תורת מתנות אבל מן הדין פטור וא"כ אפילו ספק מעשר נמי קמ"ל ופרכינן ומי מצית אמרת דטעמא דר"מ משום שלא תשתכח תורת מתנות והא מדקתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב והשתא אי טעמא דר"מ משום דלא תשתכח למה הוצרך ר' יוסי לטעם זה דכל שחליפיו לימא בקוצר אנא לא חיישנא לשמא תשתכח אלא ש"מ דטעמא דר"מ הואיל ובא לו כהן משני צדדין ולכך נקט ר' יוסי תלמודא דהואיל וחליפיו וכו' דאינו יכול לומר לו אי בכור הוא כוליה דידי דכמאן דזבניה מיניה שהוא פטור מן המתנות דמשמע ליה לתלמודא דר' יוסי לא אמר מילתא דכל שחליפיו אלא לאפוקי מטעמא דר"מ ומשני הא קמ"ל רב פפא דמהו דתימא ר"מ אפילו ספק מעשר בהמה מחייב והא דקא מיפלגי בחליפין להודיעך כחו דר' יוסי דפטר אפילו היכא דכהן בא עליו משני צדדין קמ"ל דר"מ נמי פוטר מן המתנות בספק מעשר בהמה:
רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המע"ה: אמר רבא ואי תימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שתי בהמות ומתה אחת מהן ואין ידוע של מי מתה שמניח רועה ביניהן ומסתלק והם יחלוקו ביניהם גם הכל מודים באחד שהפקיד בהמה אחת אצל בע"ה והניחה בתוך עדרו ומתה בהמה אחת בעדרו ואין ידוע אם אותה שנפקדה אצלו מתה או אם משל בעל הבית מתה הכל מודים דהמע"ה לא נחלקו אלא כגון שהבכור חי עומד בחצר בע"ה וכהן רועה כל בהמותיו של בע"ה ר"ט סבר אקנויי אקני ליה בע"ה לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות מיר כשיולדו דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאיניש דתיתעביד מצוה בממוניה פי' שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה"ל חצר של שניהם והוי האי חצר כי רועה ואלו שנים שהפקידו אצלו פי' שנים הם הכהן ובע"ה והחצר הוא הרועה שיש לשניהם רשות בה הלכך חולקים דברשות שניהם עומד והכהן הזה שהוא הרועה בהמותיו של בע"ה קנה בקנין גמור דודאי כמה פעמים פתח פתח החצר ונעל וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה א' שמניח רועה ביניהם ומסתלק והם יחלוקו ור"ע סבר דכיון דאית ליה פסידא כגון היכא דאיכא ספיקא דמפסיד בע"ה אי קיימא חצר ברשות כהן לא מיקני ליה מידעם וה"ל כאחד שהפקיד אצל בע"ה שהמע"ה:
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: אפילו איצאו שני ראשים כאחד קאי ומודה ר' יוסי הכא דאע"ג דאפילו אי בכוליה רחם מקדשא ומ"מ מין במינו אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק הכא שהיא נקבה והויא פטר רחם כמוהו בטלה בכורתו לגמרי ול"ד לההיא דבפ' בהמה המקשה כרכתו אחותו והוציאתו דהתם איירי כדנפק הוא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה דלא הויא איהי פטר רחם תוס' ז"ל. ובגמרא מסקינן דלר' יוסי הגלילי אפשר לצמצם בידי שמים כגון הך לידה ואע"פ שאין מקפידין בכך וכ"ש בידי אדם דמתכונין לצמצם שום דבר או שום מדה דודאי אפשר לצמצם ולרבנן שמעינן להו במתני' דבידי שמים אי אפשר לצמצם ובידי אדם נמי ס"ל דא"א לצמצם כדשמעינן להו גבי נמצא מכוון בין שתי עיירות דבפ' בתרא דסוטה דאמרינן בברייתא דשתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות ומתנין וכו' ור אליעזר דפליג עלייהו ס"ל כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם בידי אדם ובידי שמים נמי אפשר דס"ל כר' יוסי ואפשר דבידי שמים מודה לרבנן דא"א לצמצם:
משנה ז עריכה
שתי רחלות שלא בכרו וכו': גמרא וצריכא דאי אשמעינן קמייתא רחל שילדה שני זכרים ה"א בההיא קאמר ר"ע כהן נוטל כחוש משום דשני זכרים מחדא רחל נפיק ומספקא מילתא והמע"ה אבל שתי רחלות שילדו שני זכרים ונקבה דתרין נפקי מחדא וחדא מחדא אימא מודי ליה לר' טרפון דכהן בורר לו את היפה דלפיכך הוא יפה שיצא יחיד ולא היתה נקבה עמו וזהו ודאי בכור גמור ואי אשמועינן בהא בהא קאמר ר' עקיבא דתרויהו לא בכרו אבל א' בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים אימא מודי ליה לר"ט דהך דלא בכרה שביח ושמין טפי וכדאמרינן בפ"ק דתמורה מר זוטרא איקלע בי רב אשי אייתי לקמיה בשרא אמרו ליה ליכול מר דמברי משום דבוכרא הוא וה"א כיון דחזינן דהאי שביח טפי ודאי שהוא הבכור ומודה ר' עקיבא שהכהן נוטלו צריכא. ועיין במ"ש לקמן פ' יש בכור סימן ג':
שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן: שהרי היתה נקבה עמו ואיכא למימר נקבה יצאה תחלה:
משמנין בניהם: כהן נוטל כחוש:
השני ירעה: בעין צ"ל:
יחלוקו: דחזר בו ר"ט מקמייתא:
שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום: דאיכא למימר כל חדא וחדא ילדה זכר ונקבה ויצאת נקבה תחלה:
משנה ח עריכה
אחת בכרה וכו': תוס' פ' הזרוע (חולין ד' קל"ב.)
ר' יוסי אומר וכו': תוס' פ"ק דב"מ ד' י"ב. ובגמרא פ' כל פסולי ד' ל"ה ובירושלמי פ' כל הגט:
שחליפיו ביד כהן: שהכהן נוטל אחד מן הספקות פטור האחר מן המתנות דעשו את שאינו זוכה כזוכה:
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: דשמא אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואותה שכבר בכרה ילדה זכר. רש"י ז"ל:
משנה ט עריכה
יוצא דופן וכו': פי' כגון שהיתה מעוברת משנים ואחד יוצא מן הדופן ואחד נולד אח"כ הר"ר יהוסף ז"ל וגם מחק מלת שניהם. ואיתה בתוס' פ' יש בכור (בכורות ד' מ"ז) ועיין במה שכתבתי שם סי' ב'. וביד בפ' שני דהלכות בכורות סימן ד':