מטה אפרים אורח חיים תקצו

<< | מטה אפרים · סימן תקצו | >>

סימן תקצו בטור ובשולחן ערוך

דין שופר לאחר התפילה, ודין הקבורה ואנינות ואבילות בר"ה

סעיף א

כבר נתבאר, שלאחר סיום התפילה נהגו לתקוע עוד, להשלים מאה קולות. ויש מי שכתב שלבסוף מריעין תרועה גדולה בלא תקיעה. ואין אנו נוהגים כן, רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות, המקרא אומר תקיעה גדולה, והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות. ואחר כך יש להצניע השופר, ואין לתקוע עוד בחינם. וקצת אנשים שרוצים להראות כוחם, ולוקחים השופר ותוקעים הרבה, לא יפה הם עושים וראוי לגעור בהם. ואפלו מי שרוצה להיות תוקע ביום שני, אין לו לתקוע ביום ראשון להתלמד. וכן אין לתקן השופר על ידי נתינת מים או יין או נחירה בפה לצורך מחר, כי קדוש היום ואין לעשות בו הכנה לצורך מחר:

סעיף ב

כיון שאין צריך לתקוע בו, אין להוציאו לכרמלית; ואפילו מחצר לחצר במקום שאין עירוב, אין להוציאו שלא לצורך כלל. אבל מכל מקום מותר לטלטלו; שאף על פי שאסור להשתמש בו תשמיש חול, לפי שהוקצה למצוותו, כמו שנתבאר סימן תקפ"ח, מכל מקום לא הוקצה כל היום מטלטול; שאם יבוא מי שעדיין לא שמע תקיעות, יתקע בו, שהרי כל היום כשר לתקוע:

סעיף ג

אף על פי שגדול אין לו לתקוע שוב יותר, מכל מקום מותר לומר לקטן שיתקע; אפילו הגיע לחינוך מותר, כדי לחנכו במצוות. אבל בראש השנה שחל בשבת אין להניח לקטן לתקוע, בין הגיע לחינוך בין לא הגיע, כמו שנתבאר בסימן תקפ"ח:

סעיף ד

חדשים מקרוב נהגו קצת, שתוכפים תפילת מנחה לתפילת מוסף, ואף שרוב הציבור הולכים לביתם לסעוד סעודת יום טוב, הם נשארים בבית תפילה ומתפללין מנחה, כדי שיהיה להם עת פנוי לאכול בלי חיפזון ולתור להם מנוחה עד עת תפילת ערבית. ולא יפה הם עושים, כי לעומת זה הם יוצאים בחיפזון להתפלל מנחה בהבלעה. ואם כי יש לומר שכוונתם רצויה, לפי שלפעמים מתאחרים מאד בתפילת מוסף עד סמוך למנחה קטנה, שהוא מתחילת שעה עשירית, וחוששין שאסור לאכול סמוך למנחה; אך תקנתם קלקלתם, שהרי הם ממשיכים התחלת אכילתם עד סמוך לערב, ואין לאכול ביום טוב ראשון מן המנחה ולמעלה, שהוא ערב יום טוב שני (כמו שכתב המ"א סימן תקכט). ולכן אין ראוי לפרוש מן הצבור, כי "ברב עם" כו'; ואם אירע לפעמים שמתאחרים בזמן סעודה סמוך למנחה קטנה, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל שכן אם עדיין אינו סמוך למנחה קטנה, ואם יתפללו מנחה – יגיע זמן מנחה קטנה, שיש להתחיל בהיתר ולאכול מיד ולהתפלל מנחה אחר כך, ולא ייעשו אגודות:

סעיף ה

אם יש ברית מילה ויש שהות ביום, מצוה שילכו שמה הסנדק והמוהלים ובעלי כיבודין לעשות שמה קידוש ולאכל כזית מפת כיסנין, כי סעודת מצוה היא, ויאמרו שמה "הרחמן הוא" כו', כדי לברך הילד הנימול והמטפלים במצוה. אבל אין עושין סעודה ממש, שלא יבואו להקל ראש בקדושת היום. וגם כי בשאר יום טוב נהגו שלא לעשות סעודת ברית מילה:

סעיף ו

מת המוטל לקוברו, אם הוא ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממין. וכן אם מת ביום טוב שני של ראש השנה, דינו כשאר יום טוב שני, שאם אי אפשר בעממין – עושין על ידי ישראל. ופרטי הדינים מבאר בסימן תקכ"ו:

סעיף ז

זה שהמת מוטל עליו לקוברו, שהוא מהמחוייבים להתאבל עליו, חל עליו דין אנינות קודם קבורתו אפילו ביום ראשון, כיון שהוא רוצה לקוברו בו ביום על ידי עממין; ואסור בבשר וביין, ופטור מקריאת שמע ותפילה ותקיעת שופר וכל מצוות האמורות בתורה. ואינו מצטרף לעשרה, וגם אסור ללמוד, וכל שכן לעלות לתורה (ועיין במגן אברהם סימן תקפח)^[1]. ואף על פי שיש שם מתעסקים אחרים ורוצה להחמיר על עצמו, אינו רשאי (עיין בט"ז סימן עא ובאליה רבה שם). ואם חל בשבת, או שאינו רוצה לקוברו בו ביום על ידי עממין, אין האנינות חל עליו ביום זה ומותר בכל הדברים. וגם יוכל לומר קדיש על אביו ואמו קודם הקבורה כששאר אבלים אין מוחין בידו. ואם צריך להחשיך על התחום להכין צרכי קבורה, חל עליו אנינות משעה שמחשיך:

סעיף ח

במה דברים אמורים? ביום ראשון. אבל ביום שני, אף על פי שאין רוצה לקברו בו ביום, חל עליו האנינות; דיום טוב שני כחול הוא לעניין קבורת המת. אך אם אי אפשר לקוברו ביום ההוא מחמת איזה אונס, לא חל עליו דין אנינות (עיין מג"א סימן תקמח):

סעיף ט

אם מת ביום ראשון, ואינו קוברו עד יום שני, אז בליל שני חייב בקריאת שמע ותפילה וקידוש וכל המצוות עד שיאיר היום:

סעיף י

אף במקום שחל עליו אנינות, אינו אלא עד שמתחילין להשליך עפר על המת, ואז אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע, יקרא קריאת שמע; ואם לא עבר זמן תפילת שחרית, שהוא חצי שעה אחר חצות (עיין אליה רבה סימן עא), יתפלל שחרית. אבל ברכות השחר לא יאמר, כיון שבשעת חובתם היה פטור:

סעיף יא

במדינתנו, שיש כתפים מיוחדים להוציא המת, אז לאחר שעסקו הקרובים בצרכי קבורה ומסרוהו לכתפים, אפילו קודם שהוציאוהו מהבית, מסתלק האנינות, ומותרים בבשר ויין, וכל שכן שחייבים בשאר המצוות (עיין דגול מרבבה ביורה דעה סימן שמא). ולכן בראש השנה יש למהר לעסוק בצרכי קבורה ולמסרו לכתפים, כדי שיוכל לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ולקיים מצות היום בשופר. וכל זמן שהוא אונן, כששומע ברכה אינו עונה אמן אחריו (יש עוד פרטי דינים הרבה מבוארים במקומם באורח חיים סימן עא, תקמח, וביורה דעה סימן שמב):

סעיף יב

יש להוציא המת לבית הקברות מיד אחר תפלת שחרית, קודם קריאת התורה, ואז ימצאו בני אדם שילכו ללוותו. ואם לא הוציאוהו קודם קריאת התורה, יש להוציאו אחר כך, קודם התקיעות. אבל אחר התקיעות דמיושב אין להפסיק בין תקיעות דמיושב למעומד. ואם יש אוננים שלא יוכלו לשמוע התקיעות ותפילת מוספים בציבור, אם יש כתפים מיוחדים, דהיינו נושאי המיטה שכבר התפללו, ימסור להם ויהיה מותר בכל; ואם לאו, הרי אסור לתקוע ולהתפלל עד שיקברו המת, ויתקע ויתפלל מוסף אחר כך ביחיד. ואף שהוא כבר אחר שבע שעות, בדיעבד מתפלל תפילת המוספים כל היום:

סעיף יג

נפלים שנהגו להסיר ערלתן בצרור או בקנה, אסור לעשות כן ביום טוב. ואפילו מבן שלשים^[2] ולמעלה, שמסירין ערלתו ביום טוב שני של גלויות (כמו שכתוב במגן אברהם סימן תקכו), מכל מקום ביום טוב שני של ראש השנה אסור:

סעיף יד

תינוק הנולד בין השמשות וביום טוב שני של ראש השנה, יש ספק אם הוא בן שמונה ימים או בן תשעה ימים, [ו]אסור למולו, אף על פי שיש מתירין ביום טוב שני של גלויות (עיין ש"ך יורה דעה סימן רסו):

סעיף טו

ראש השנה מבטל אבילות שבעה; שאם נהג אבילות שעה אחת לפני ראש השנה, בהגיע ראש השנה – בטל אבילות שבעה. ומכל שכן שראש השנה מבטל אבילות שלשים. ואם מת לו מת ביום ראשון דראש השנה, אף על פי שנקבר בו ביום, לא עולה לו, ומתחיל למנות מיום שני דראש השנה. ומכל מקום אין אבילות נוהג בו, אף על פי שעולה למניין שבעה:

1. לא מצאתי.
2. שלשים יום, שיצא מכלל נפל