מוסר אביך ב ד
חובתו של האדם בעולם נחלקת לשני חלקים:
- א. ללכת בדרך טובה - מעשים טובים, מידות טובות, אמונות טובות, לימוד והשגה אמיתית בדרכי ה'.
- ב. לעשות את כל זה מתוך כוונה טהורה - לעשות את רצון ה'.
אדם הלומד ומתעמק בדרכי ה' רק מתוך רצון להשקיט את צמאונו השכלי לדעת דברים גדולים, אינו עובד את ה' באמת אלא את עצמו.
בסעיף זה נסביר, איך אפשר להגיע למעלה זו, לעשות הכל רק לשם רצון ה'? והרי בסופו של דבר כל אדם פועל למען עצמו! ישנם כמה הסברים שיכולים לקרב אותנו למדרגה זו.
1. קל לנו להבין, שאנחנו לא באמת מבינים מה טוב לנו. אפילו מבחינה חומרית, כשהיינו קטנים, לא ידענו שזה טוב שיהיה לנו רכוש, או ילדים, או חכמה, או אפשרות לעשות חסד, או דברים אחרים היום נחשבים בעינינו טובים. כך אפשר להבין, שיש דברים עוד יותר טובים, שה' מייעד לנו אם נלך בדרכיו, גם אם איננו יכולים לדעת מה הם בדיוק.
אולם, גם לפי הסבר זה עדיין נשארת השאלה, והרי בסופו של דבר, אדם העובד את ה' כדי לזכות לטוב כלשהו מאת ה', עדיין עובד את עצמו, ועדיין סותר את דברי חז"ל (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ומאמרים נוספים.
2. נסביר את העניין במשל: אדם אחד ידע שעומד להיות אסון טבע במדינה מסויימת, הוא הזהיר את אנשי המדינה ועזר להם להתפנות למקום בטוח, וכך הציל את חייהם של אלפי אנשים. איש אחר שמע על האירוע, ולאות הוקרה שלח למציל אלף שקל כסף. כששאלו את האדם הראשון איך הוא מרגיש, הוא אמר "אני מאד שמח שזכיתי באלף שקל". כולנו נתייחס לדברים אלה כדברים מוזרים ואף פחותים ושפלים. והסיבה היא, שאנחנו משוים בין הערך של אלפי נפשות שניצלו לבין הערך של אלף שקל, וברור לנו שהערך של אלפי הנפשות גדול כל כך, עד שהערך של אלף שקל הוא זניח לעומתם, וזה ממש נבזה לשמוח על אלף השקל ולא על הצלת האנשים.
כעת, כל אלפי הנפשות הללו, כמו הנבראים כולם, נבראו ברצון ה', ומכאן שרצון ה', הבורא, יקר וחשוב יותר מכל הנבראים. ולכן, כאשר אדם עושה את רצון ה', כל שכר אחר שהוא מקבל כתוצאה מכך אמור להיחשב בעיניו זניח וחסר ערך; ואם אדם שמח על השכר שהוא מקבל (גם אם מדובר בשכר רוחני של השגות נפלאות) ולא שמח על עצם עשיית רצון ה', הרי זו פחיתות ושפלות.
זו הסיבה שחז"ל אמרו, במאמר שהבאנו למעלה, "היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", כעבדים ולא כבנים, כי בנים מרגישים צימאון טבעי ורצון טבעי להתקרב אל אביהם, וחז"ל התכוונו להדגיש שאפילו הכוונה הזאת - למלא את הצימאון הטבעי להתקרב אל ה' - היא כוונה פחות טובה מהכוונה הטהורה ביותר של עשיית רצון ה' בלבד.
3. הסבר נוסף: ישנם שני כוחות עיקריים בנפש (כפי שהסברנו בסעיף א): השכל (ההכרה, החכמה) והרצון, ושניהם יכולים להתעלות עד לשלמות:
- השלמות של השכל היא, כאשר הוא זוכה לדעת ולהכיר את הדבר הנכבד ביותר שאפשר להכיר, שהוא הבורא. ומכיוון שאי אפשר להשיג את הבורא בעצמו, השלמות היא לדעת את דרכיו ולהבין את חכמתו בבריאת העולם והנהגתו.
- באותו אופן, גם הרצון צריך להגיע לשלמות (שלמות השכל בלי שלמות הרצון היא חיסרון גדול, ואף יש בה סכנה - אדם שיש לו הרבה שכל אבל הרצון שלו מושחת ומעוות, יחיה בתחושה של קרע נפשי תמידי, בין השכל המושך אותו למעשים טובים, ובין הרצון המושך אותו למעשים רעים). ושלמות הרצון דומה לשלמות השכל - כמו שהשכל מגיע לשלמות בהכרת חכמתו של הבורא, כך הרצון מגיע לשלמות בהתאמתו לרצונו של הבורא. ומי שמבין דבר זה, בוודאי ישתדל לקיים את הוראת חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
לפי דברינו אפשר ליישב סתירה בין שתי קבוצות של מקורות:
- מצד אחד, ישנם מקורות שלפיהם כל מעשי ה' בעולם וכל מצוות ה' נועדו כביכול לטובת ה': "עבודה צורך גבוה", (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו", ועוד;
- ומצד שני, ישנם מקורות שלפיהם ה' ברא את העולם כדי להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד: חובות הלבבות בשער עבודת האלהים (המסיק מכאן את החובה לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב), (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", (איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", בראשית רבה מד ועוד.
לפי דברינו, אכן ה' רוצה להיטיב לנו ולעשות עמנו חסד, אולם הטובה הגדולה ביותר היא שנשלים את כוח הרצון שלנו בכך שנתאים אותו לרצון ה'. ה' רצה לזכות אותנו בשלמות הגדולה ביותר ולכן ציווה עלינו לעשות את רצונו.
ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא, שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
בראש דבריו כתב החסיד בספר מסילת ישרים, שיסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. הורה בזה שני עיקרים, שביארם במאמר דרך חכמה אשר לו:
- כי ענין חובתנו הוא כל המעשים הטובים וכל המדות הטובות, וכן כל האמונות האמיתיות, ועיקר הכל ההשגה האמיתית, כפי חק האדם, בשלמות הבורא ית' ובהנהגתו ובדרכיו הישרים, שהוא מנהיג בהם את בריותיו;
- אבל כל התכלית הזה של המעשים הטובים, ודאי שלא יבאו לשלמותם כי אם בטוהר-הכונה. אלא שגם הלימוד והעיון בדברים האלהיים, אם יהיה כדי להשקיט צמאון נפשו המשכלת, שמשתוקקת לדעת דברים גדולים, לא יבא לתכלית כלל, כ"א כי אם, אלא אם תהיה מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא ית' צוה אותנו בחסדו ורחמיו להשלימנו בשלמות הגדולה הזו של השגת ידיעתו ית'. וזהו ענין המבט ומגמת-הפנים שזכר כאן.
וראוי לבאר ענין העבודה מאהבה ולשם עשיית נחת רוח ליוצרו גם להבנת קטני השכל כמוני, כי רבים לא ירדו לעומק הדברים: איך תתכן אהבה של איזו שלמות, אם לא תהיה מצד העושה בעצמו?
אמת הדבר, שלדעת מהו שלימות אמיתי וטובה של אמת, דעת כל מבין תקבל שאין לאדם להבינה על בוריה, שהרי אפשר להשם יתברך שיעשה טובות מופלאות ויכשיר את הנפש לקבלן מה שלא יצויר כלל, על כן עלינו בודאי לבחור לעשות כל מעשינו כפי השלמות האמיתי שהוא ית' יודע שהוא שלמות נבחר, ואם נעשה את מעשינו לשם שלמות שאנו מציירים או משכילים אותו דוקא, ודאי אנו ממעטים באמתת הכונה. כי כמו שלא היינו משיגים כשהיינו במעי אמותינו, או אפילו כשהיינו יונקי שדים ועוד יותר באים בשנים, את ערכי הטובות הרבות שיעד לנו החונן ורחום ית' כעת מנחלת ד' בנים וכל קנין, ובפרט נועם החכמה ונחת-רוח של עשיית טוב וחסד והיכולת לזה, כמו-כן אין אנו יכולים לצייר את גודל הטובה שעתיד להנחילנו בלכתנו בדרכיו לטוב לנו, וכן יעדו לנו כל הנביאים כמעט וחז"ל, והשכל הישר משיג אמתת הדבר מאד.
אבל מקום השאלה היא לפום-ריהטא, כי כל מה שתגדיל ותאדיר את עניין הטוב הגדול, אבל סוף-כל-סוף איך תהיה מגמת פנים של כל פועל אל טוב שהולך לא לו? ואם כן, איך גינו חז"ל את העובד על-מנת לקבל פרס [1] ואמרו עוד (עבודה זרה יט.): "במצותיו חפץ מאד - ולא בשכר מצותיו", ובזוה"ק [2] אמר שהוא גנות גדול, ש"כל טיבו דאינון עבדין לגרמייהו אינון עבדין", וכן האריכו בזה רבותינו המקובלים באי בסוד ד'.
אבל כאשר נתישב מעט, נראה שדרך השכל הוא שאין לו שלמות כי אם עם היושר, והשכל עם היושר הוא שלמות הנפש, כמו שהחיים עם כל צרכי החיים הוא שלמות לגוף. נראה שאין ראוי כלל לאדם בן-דעת שיהיה עובד את השם יתברך זולתי מאהבה ולעשות נחת-רוח ליוצרו למלא רצונו הקדוש. אע"פ שזהו עצם רצונו, שיבא האדם לכלל השלמות הגדול והנכבד מאד, מכל מקום אין המעשים ראויים שיפנו כי אם לתכלית עשיית רצונו בלבד.
והנה נראה אדם אחד, שהוא בעל לב נכון ואוהב צדק וחסד, נזדמן לו להציל מדינה שלמה, שיש בה אנשים לאלפים ורבבות, מאיזה אסון כללי שהיה מוכן לבא עליהם, כגון שראה בחכמתו שבעוד ימים במספר יהיה בכל שטח המדינה רעש-הארץ נורא ואיום, עד שבהכרח לא ישאר מהם איש, והוא הזהירם והצילם, שהוציאם גם-כן בהשתדלותו ויכלתו מהמדינה ההיא אל מקום שוקט ובטוח. ובשביל זה, כששמע איש אחד מהטובה הגדולה שעשה, שלח לו אלף שקל כסף למנה. ואם תהיה שמחת האיש ההוא בשביל אלף השקל כסף גדולה יותר משמחת נפשו בשביל הצלת כל אותן האוכלוסין, ודאי שתהיה שפלות גדולה ופחיתות-ערך מנפשו, והעדר-שלמות עד שראוי יהיה לכל איש-דעה להתאונן על פחיתותו.
וכאשר נחקור היטיב שורש זה הפחיתות, וטעם ההחלט על זאת הנטיה שהיא פחיתות, הוא מפני הערכתנו בערך נפשות בני-אדם ויקרת כל נפש, ונתקבץ בדעתנו הטיב הכולל והיקר המקיף כל הנפשות הרבות, עד שנבזה בעינינו כנגדו זאת הטובה החלושה של אלף שקל כסף. ואם היה זה המקבל שלם בהכרתו, אי אפשר כלל שתהיה נחשבת אצלו טובתו החלושה נגד הטובה הרבה שעשה, וכל זה בשביל הכבוד והערך המושכל לנו ברבבות אלפי איש.
ועתה נבוא חשבון, כאשר נתבונן בשלמות הבורא ית' וכבודו שאין לו קץ ותכלית, אע"פ שאין לנו השגה וערך במה לצייר, מכל-מקום אנו יודעים שכל הכבוד והיקר והערך המרומם שישנם בכל הנמצאים כולם. מרום מעלה עד תחתית שפל, לכולם האציל מכבודו ויקרתו ושלמותו אשר אין ערוך אליו, וידענו ברור שרצונו ית' הוא יותר ויותר יקר ויותר נכבד באין ערוך והמשל כלל מכל יקר וכבוד ושלמות שבכל הנמצאים כולם. אם כן, היתכן שיתישב בשכל הישר לחוש או לחשוב על היקר ושלמות שמגיע לו לנפשו, ועל ידי זה מתמלא רצונו הפרטי, אם יודע הוא שע"י מה שהביא עצמו לשלמות (וגם כל הנבראים כנודע מסוד ד' ליראיו) עושה בזה הוא רצונו של הבורא ית', שדבר זה הוא יותר חשוב ונכבד מכל הנמצאים עצמם עם כל כבודם ויקר תפארתם, שהכל שלו ומידו ית' להם כל החיל הזה?! אם כן, בודאי אחרי שיתברר לו זה ברור כפי אמתת הדבר, אי אפשר כלל שתסבול נפשו מצד השכל והיושר שום כונה בעולם כ"א כי אם, אלא עשיית נחת-רוח לפניו.
ומזה נבין גודל החכמה והשלמות, שהישירונו לה חז"ל בעצתם ואזהרתם (משנה אבות א ג): "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס", ודייק לומר "עבדים" ולא "בנים", לשלול אפילו מילוי הנטיה הטבעית של קדושת הנפש הצמאה אל ד' ואל דבר קדשו.
ואף אם קצרה דעתנו להבין זה בפרטיות, מכל מקום ע"י קשר האמונה השלמה וההבנה הכללית בזכות העבודה יאירו עינינו במאור תורה ונזכה להיות מיראיו וחושבי שמו, כי המעשה והכונה הכללית ודאי מנשאים את הנפש למקור החכמה שממנה חוצבו, ושם יראו הדברים בבירורם באור פני מלך חיים.
עוד יש מקום לענות בזה, שכאשר נחקור על מהות השלמות של חיים שלמים, נאמר כי בהכרח כל ענין חיים הוא רצון והכרה [3], ויתעלו הדברים משפל ערך עד רום מעלה של חיי נשמת-חיים השלמה, שהיא עצם האדם.
- והנה, שלמות החיים מצד ההכרה, ודאי שראוי שיהיה בנכבד שבמוכרים ידיעה בנכבד שבידועים, והוא ידיעת הבורא ית'. אמנם כאשר לא נשיג ממנו ית' כ"א כי אם, אלא בחי' ההנהגה והחכמה שבבריאת העולמות, נודע שזהו באמת עיקר השלמות לנבראים, שהרי השלמות הוא חל על עצם הנושא השלמות, אם כן זהו שלמותו שיגיע מצד שלמותו לזה המקום שהוא מציאותו והוייתו, וכיון שכל הנמצאים ברא ית' בחכמתו ורצונו, תהיה שלמותם כהכרתם חכמתו בהויתם ובריאתם והנהגתם.
- והנה, כשם שצריכה החכמה להשתלם, כמו-כן צריך הרצון להשתלם, שהרי אנו רואים שמי שיש לו חכמה ואין לו רצון שלם אינו שלם כלל, ואדרבא עוד תוסיף החכמה רעה על רעתו, כמו מי שמכיר ערך הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, אבל רצונו מושחת וחפץ בכל רשע ונלוז וכל עושק וחמס, הלא ילך תמיד בלא חמדה, כי בהשקיפו אל החכמה יתמרמר על נפשו מצד רצונו, המושכו לכל הדברים שהם הפך החכמה, וכשיתן דעתו אל רצונו הנלוז תיסרהו חכמתו על פניו, כי רע ומר דרכו, ויהי' מיורשי תרתי גיהנם [4].
- והנה, מן הצד הגרוע נבין על הצד המעולה, שכמו שצריך שלמות בחכמה, כן צריך שלמות ברצון, וכשם שענין החכמה ומהותה היא ההכרה והידיעה, והצד השלם שבה יהיה דוקא ידיעת הנהגתו ית' ודרכי טובו, מפני שזהו גבול השלמות של מציאות העצם הנושא השלמות, כן ודאי ששלמות הרצון תהיה על-ידי שיהיה רצונו שלם כל-כך במה שיהיה בדוגמת שלמות הרצון העליון כביכול, שהוא מקור מציאות כל הנמצאות והנהגתם. אם כן, אי אפשר כ"א כי אם, אלא שיהיה רצונו נוטה ממש רק לעשות רצון אביו שבשמים.
וכיון שביארנו שזה ענין השלמות האמיתי הנרצה והנחמד מצד עצמו, וגם חסדו ית' גדול ג"כ עד שחנן אותנו דעה והשכל להשיג מזה כמר מדלי, לפי ערך ההשגה בעצמה בתורת משל, ודאי שראוי לנו להשתדל כל הימים לקיים מה שהורונו חז"ל (משנה אבות ה כ): "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
ומעתה בין תבין, כי מה שאמור לנו בדברי החכמיס [5] "עבודה צורך גבוה", והחכם מכל אדם ברוח הקודש אמר (משלי טז ד): "כל פעל ד' למענהו", ו(משנה אבות ו יא): "כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" שאמרו חז"ל, שזה מראה שהכל ברא בשבילו ית', שלכאורה הדברים קשים לשמע מצד השכל, ומצד שנראים ח"ו חס וחלילה, חס ושלום כמרפים ענין העבודה מאהבה, שהרי העבודה מאהבה תבחן לפי גודל כונת המטיב לטובת המקבל, כמו שהאריך לבאר החסיד בחובות הלבבות בשער עבודת האלהים, וזולת זה יהיו לפום-ריהטא סותרים למה שכתוב (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה", ו(איוב לה ז): "אם צדקת מה תתן לו", וכיו"ב בדברי חכמיס[6].
אבל אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתברר בשלמות כ"א כי אם, אלא דוקא ע"י שני מיני המאמרים יחד: שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמתית והגדולה ונפלאה, ואחרי שאין זולתו יודע שלמותו וכבודו יתברך שמו ויתנשא, יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ושוה כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו, כי כל שלמות זולתו בטלה במציאות נגד זה השלמות הגדול והקדוש, אחרי ידיעת האמת, על-כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו. אם כן, זהו גודל החסד שאין לו ערך והמשל כלל, ועל כן ודאי עולם חסד יבנה, ואם נצדק מה נפעל לו, מצד עצמו, לולא שחפץ לזכותנו בזאת המעלה של מילוא רצונו. ואם כן, הביאור של עומק החסד הוא שהכל ברא לכבודו, וכל פעל ד' למענהו, ועבודה צורך גבוה.
ברוך ד' לעולם אמן ואמן.
הערות שוליים
עריכה- ^ יט) ע' משנה אבות א ג.
- ^ כא) תיקונים כתיקון שתתיאה וכתיקון תלתין, כל חסד דעבדין. ובתרגום התורה מתורגם חסד : טיבו. וכן בס' תניא לקוטי אמרים. סוף פ"א : טיבו דעבדין.
- ^ כא*) ע' עולת ראיה כ' על משנה אבות ד כב
- ^ כב) ע' יומא עב ב.
- ^ כג) ע' עבודת-הקודש לר' מאיר גבאי, חלק העבודה, נפש החיים שער כ פ"ד.
- ^ כח) ע' בראשית רבה מד א.