מוסר אביך ב ג
ג. כח הכרת-הטובה ומעלות העבודה מאהבה עריכה
ג. לעבוד את ה' מאהבה - מתוך הכרת הטובות שהוא עושה עמנו עריכה
יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דכר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, לא לבטל אף אחד מהכוחות שה' ברא באדם. כמו שאדם השוכב כל היום מקופל כפנקס ואינו מזיז את גופו, מבטל בכך את חיות גופו, כך אדם המונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה מבטל את חיות נפשו ומקלקל אותה. וככל שהתנועה שהוא מונע מנפשו חשובה יותר, כך הנזק הנגרם במניעתה גדול יותר.
אחד הכוחות החשובים ביותר בנפש האדם הוא כוח הכרת הטובה. כשאדם מקבל טובה ממישהו, ככל שהטובה גדולה יותר וככל שהנותן נעלה יותר, כך גדלה תשוקתו של המקבל להכיר לו טובה. הכרת הטובה הגדולה ביותר היא כלפי ה', המיטיב הגדול ביותר; והיא מתבטאת בעשיית הטוב והישר בעיניו. הכרת הטובה הראויה כלפי ה' היא כל כך גדולה, שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין אותה, ועלינו להתרגל אליה בהדרגה; אך כשאנחנו מונעים מנפשנו את הכרת הטובה כלפי ה', היא נחלשת ביותר.
ישנן כמה דרכים לעבוד את ה' מאהבה:
- הדרך הפשוטה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה עמנו; בדרך זו, האדם עדיין מחובר לעצמו, ומכיר את ה' דרך החוויה האישית שלו.
- הדרך הנעלה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת גדולת רוממותו; בדרך זו האדם כבר יוצא מעצמו ומתחבר אל ה' ממש.
למרות שהדרך השניה נעלה יותר, חשוב מאד להרגיל את עצמנו גם לעבוד את ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה לנו, בגלל חשיבות התנועה הנפשית של הכרת הטוב.
חז"ל אמרו: (ברכות ו:): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו 'אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'"; על-פי הפשט, "הקובע מקום לתפילתו" הוא המתפלל במקום קבוע בבית הכנסת, אך אפשר לפרש שהכוונה גם ל'מקום' נפשי, מדרגה רוחנית מסויימת שמתוכה האדם מתפלל, והכוונה כאן לתפילה מתוך הכרת הטוב.
אדם יכול להתפלל מתוך הכרה בגדולת רוממות ה', ואז מקומו הנפשי אינו קבוע, אלא הולך ומתעלה ככל שהוא לומד ומכיר יותר בגדולת ה'; אך כאשר האדם מתפלל מתוך הכרת הטובות שה' עשה לו, מקומו הנפשי קבוע [1], וחז"ל מלמדים אותנו שחשוב להתפלל מתוך הכרת הטוב (זו גם הסיבה שאסור לאכול לפני התפילה - אסור לקבל טובת הנאה כלשהי לפני שמתפללים ומכירים בטובות שה' עשה עמנו).
נסביר את המשך דברי חז"ל לפי אותו רעיון:
אלהי אברהם בעזרו - כי התפילה מתוך הכרת הטוב מחברת את האדם אל מידת החסד, שהיא מידתו של אברהם אבינו כידוע.
וכשמת, אומרים עליו "אי עניו" - כי הוא אינו מתגאה לומר שהמעלה הזאת נמוכה מדי עבורו, ואינו "קופץ" מייד למעלה הגבוהה יותר של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו. הוא מכיר בכך, שכל הדברים הטובים שיש לו, וגם הוא בעצמו, נתונים לו בחסד מאת ה'; ההכרה הזאת מביאה אותו לענווה; ובסופו של דבר יגיע גם למעלה של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו.
'אי חסיד - שלא נאמר שמעלת החסידות היא דוקא בעבודת האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו ית' נמשך אחריו כברזל אחרי אבן-השואבת; אלא שבעבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובה הוא גם-כן חסיד, ומה גם שבסוף יבוא למדרגת אהבה רבה, שאינה לפי הטובות, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול.
הבאנו למעלה את דברי חז"ל (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"; ניתן להסביר דברים אלה גם על-פי דברינו כאן:
- התורה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מתוך החכמה המביאה להכרת רוממותו וגדולתו;
- והתפילה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מצד הכרת הטוב על שפע טובותיו וחסדו ית'.
יש לקבוע זמן לכל אחד מהסוגים הללו של עבודת ה', כי שניהם חשובים.
יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דכר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, ולא להפך הסדרים ולמנוע בזה השפעת הכחות.
האלהים עשה את האדם והעולם ישר, במלוא הכחות והאמצעים הדרושים לשלמות הגוף והנשמה, להוצאתם אל הפועל, להיטיב ולהשכיל, והמבטל את הסדר הנמשך מהנהגתו ית' הרי הוא מחריב ומהרס, כמו מי שעושק מהגוף את התנועה הדרושה לו. כמו שישכב תמיד מקופל כפנקס ולא יזוז ממקומו ולא יזיז אבריו, שבודאי יבטל בזה חיות הגוף, כן מי שמונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה הרי הוא עושק ממנה את חוקה ומוכרחת להתקלקל, ולפי ערך הפעולה וחזקתה הראויה לה, לפי המשך ההכרה השלמה, כן יהיה ההזק במניעתו. כל התורה בנויה ג"ע על-פי סוד ההמשך לענין הנפש, כפי מה שיוצרה יודע ענינה וכוספה הראוי באמיתת החכמה.
הכח של הכרת-טובה הוא כח גדול בנפש, שכפי מעלת טהרתה יגדל הכוסף של הוצאתו לפעל, וכפי מה שהאדם שלם בדעתו מתמלאה התרשמותו ממנו. ותנועה זו היא מהתנועות היותר חשובות בנפש, ביסוד חוקה המתאים לשלמות המציאות באמתת החכמה העליונה. כל מה שתגדל הטובה, וכל מה שתתמיד יותר, וכן כל מה שירוחק ערך המקבל מהנותן, כפי רוממות הנותן המיטיב, כה תגדל התשוקה של הכרת-הטובה.
ומצד שלמות המציאות הכללית, ביושר החכמה העליונה ואמתתה, בא חיוב שלמות העבודה מתוך חק הכרת-הטובה, להמיטיב האמתי ברוך הוא, בעשות הטוב והישר בעיני השם יתברך, ובהשגחתו על מעשה בריותיו, שהדברים הטובים ההולכים בדרכיו ייטבו בעיניו, והרעים הם נגד רצון קדשו, על-פי סדר מערכות קדושות העולמות והפכי-הקדושה שבהם, באופן שהכרת-הטובה תהא פעולה מועלת ממש, שהכניס כביכול עצמו לרצות בה, וכפי שלמות המסדר וערך רצונו ית' כן ערך התיקון והעבודה הנמשך מההולך בדרך הטוב להשלים הכרת טובתו להמיטיכ ברוך הוא.
והנה, עוצם התנועות החזקות, שראוי שתמשך נפשנו מהן מצד הכרת-הטובה אל חסדיו ברוך הוא, בודאי שאנו חלושים מלהעלות על ציורנו אפילו חלק מהם, ואנו צריכים להרגיל עצמנו מעט-מעט באור זה שלא תחלש נפשנו מזהרו, - ואין שיעור לחלישות הנפש המגיעה לה כשימנעוה מזה ההמשך המחויב בחוקה חק האמת של פעולות ד' אמת.
לכן, יסוד גדול הוא להרגיל את עצמנו בדרך זה של העבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובות עלינו. אע"פ שהרבה דרכים גדולים ומופלאים יותר מזה בעבודה-מאהבה, מכל מקום אי-אפשר להמנע גם מזה, וכולם כאחד טובים.
אמנם, זהו גם כן בכלל "קביעת מקום לתפלתו" [2], כי ענין מקום הוא מדרגה ומעלה ידועה [3]. שאע"פ שהעבודה, בפרט העבודה שבלב, מצד הכרת גדולתו ית' ורוממות כבודו, שהוא הטוב האמיתי, אי-אפשר שתהיה שלמותה בקביעות מדרגה, ואדרבה כל מה שיוסיף דעת יוסף הבחנה ומעלה, אבל תפלה נקראת (שבת י.): "חיי שעה", ותכליתה גם-כן לצאת ידי חובת עבודה מצד הכרת הטובה, - ועל-כן אין לקבל קודם התפלה טובה מורגשת, כמו שדרשו ז"ל מ"לא תאכלו על הדם" ומ"אותי השלכת אחרי גיוך" [4], - ואם כן יש לה מדרגה מיוחדת בכל אחד לפי ערך הטובה שבידו מהא' הטוב. ועבודה זו היא מצד החסד, כמו שמבואר בראשית-חכמה שער האהבה פ"ה, על-כן "אלהי אברהם בעזרו" [5].
וזהו שאומרים עליו "אי עניו אי חסיד":
- שלא נאמר שמעלת החסידות היא דוקא בעבודת האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו ית' נמשך אחריו כברזל אחרי אבן-השואבת, בהכרח שאי-אפשר חלופו כלל; אלא שבעבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובה הוא גם-כן חסיד, ומה גם שבסוף יבוא למדרגת אהבה רבה, שאינה לפי הטובות, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול, ומה טוב נערוך לו;
- והוא "אי עניו", שלא התגאה לומר שזאת המעלה פחותה ממנו, כי האדם צריך שידע תמיד כי עם כל גדולתו לא יצדק לפני בוראו, כי (איוב טו טו): "בקדושיו לא יאמין" [6]. על-כן, לעולם יקטין עצמו וישתדל לקנות מדת האהבה גם-כן מצד גודל חסד הבורא ברוך הוא עליו, שהוא יותר פשוט וקרוב לציורו, ומשם לעלות לגדולת הנפש שבמדת אהבה רבה מצד הכרת רוממותו ית', ובזה יהיה שפל בעיניו, בהצטרכו לעיין תמיד שכל מה שהוא שלו והוא בעצמו אינם כי-אם שפע החסד של הא' הטוב ברוך הוא.
לכן:
- תורה מכוונת לאהבה רבה שהיא חיי עולם מצד גדולתו וחכמתו ית',
- ותפלה - חיי-שעה מצד שפע טובותיו וחסדו ית'.
הערות שוליים עריכה
- ^ אראל: לא הבנתי מדוע, הרי גם הטובות שה' עושה עם האדם משתנות ומתחדשות מיום ליום?! ומצד שני, גם הכרתו של האדם בגדולת ה' אינה משתנה כל יום אלא רק כשהאדם לומד ומגלה דברים חדשים, ורוב האנשים מגלים דברים חדשים רק לעתים רחוקות!
- ^ יג) ע' ברכות
- ^ יד) וע' בתיקוני זוהר שתיתאה קובע מקום אתר קבוע לשריא שכינתא. מורה נבוכים א ח, (משנה אבות ו ו): "המכיר את מקומו" פירוש רש"י ודרך חיים, ושיעור קומה להרמ"ק פ' כ.
- ^ טז) ברכות ו א
- ^ יז) ברכות ו ב
- ^ יח) חגיגה ה א