מהר"ם על הש"ס/סוכה/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

כט:

בתוס' ד"ה לולב היבש פסול וכו' עד דהא אמרי' לקמן גבי הדס יבש וכו' אלמא אין היבשות תלוי בי"ב חדש וכו' הוכיחו זה דאי תימא דפירושו של יבש הוא י"ב חדש א"כ ה"נ ע"כ מפרש גבי הדס יבשו רוב עליו היינו שרוב עליו הן בני י"ב חדש ופירושו של ג' בדין לחין היינו נמי שאינן בני י"ב חדש וזה א"א להיות שקצתו של ענף אחד יהיה י"ב חדש וקצתו אינו י"ב חדש וק"ל:

ד"ה נקטם דאשו וכו' עד דנקטם ראשו איירי ברוב העלין העליונים עיין באשר"י שכתב שראש כל עלה ועלה קאמר:

ל.

בגמ' שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה גזול דומיא דפסח וכו' נ"ל דדריש כן מדלא הקדים חולה לפסח:

משל למלך ב"ו שהיה עובר על בית המכס וכו' יש לדקדק מה כוונת ר' יוחנן במשל זה כי איזה דקדוק יש לו במקרא זה שהביא המשל על זה ונראה מדכתיב כי אני ה' שונא גזל בעולה וי"ל מה קאמר בעולה וכי בענין אחר אינו שונא הגזל אע"כ ר"ל אפי' בעולה וא"כ מאי אפי' ועל זה הביא המשל וכו' ור"ל אפי' הביא הגזל לפני לעולה ומקודם זה ג"כ הכל שלי ואין עול בדבר אפ"ה אני שונא אותו א"נ י"ל שר"י נתכוין לדקדוק זה שאמר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כי מאי נתינת טעם הוא לכי ה' אוהב משפט שהוא שונא גזל בעולה אלא ודאי ה"ק כי אני ה' אוהב משפט של בני אדם שיתנהגו במשפט ולא בגזל וחמס וע"כ אני שונא גזל בעולה אע"פ שכבר הכל שלי כדי שממני ילמדו בני אדם ויאהבו ג"כ המשפט וישנאו הגזל ומביא המשל על זה:

בתוס' ד"ה משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכו' והדתניא לקמן וכו' ולקחתם לכם משלכם וכו' משום שאול איצטריך וי"ל דא"כ דלגזול לא איצטריך שום מיעוט א"כ קשיא לרבנן דמכשרו סוכה שאולה ולך דכתיב גבי סוכה מוקי לה למעט סוכה גזולה לעיל סוף פ' הישן ולקמן דף ל"א מייתי לה ולמה לי לך לגזולה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וצריך לחלק בין לולב לסוכה דלא עביד מצוה בידים בגופה וק"ל:

בא"ד ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' כדמוכח בריש הגוזל קמא וכו' י"ל מה כוונת התוס' בזה אם להביא ראיה לדבריהם דלכם דכתיב גבי לולב לא איצטריך לגזול דנפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דילפי' ליה מקרבן א"כ קשה מה איצטריכו להביא ראיה מריש הגוזל קמא משמעתין גופא הוי ראיה דהא ר' יוחנן דמפרש טעמא דמתני' דלולב הגזול פסול משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה הביא ראיה מקרא דקרבן והבאתם גזול ואת הפסח וגו' ואם כוונתם להביא ראיה לדברי ר"י ולומר שטעמו של ר"י שהביא ראיה מקרבן משום דהכי נמי אשכחן גבי חלה א"כ ר"י גופיה לא ה"ל לאתויי אלא מחלה לחודיה ונראה שכוונת התוס' הוא דלא תימא דלעולם דפסולי דגזול ילפינן מלכם ולא נפקא ליה מטעם מצוה הבאה בעבירה דלא הוי פסול מדאורייתא מטעם זה דקרא כי כתיב בקרבן הוא דכתיב אלא מדרבנן פסלו לולב הגזול ביום שני מטעם דאשכחן איסור דמצוה הבאה בעבירה גבי קרבן אבל לעולם פסול דאורייתא ליכא מטעם זה אלא מטעם לכם ביום הראשון ולכך כתבו דאע"ג דקרא גבי קרבן כתיב וכו' ה"ה בכל המצות כדמוכח בריש הגוזל וכו' ושם מייתי לה נמי מקרא דבוצע ברך נאץ ה' א"כ ש"מ דמן התורה בכל המצות שייך מצוה הבאה בעבירה ולכך צ"ל דגבי לולב נמי בלאו לכם נפקא לן גזול מטעם מצוה הבאה בעבירה והא דר' יוחנן לא מייתי ראיה מחלה משום דהאי דרשה דבוצע ברך נאץ ה' ר' אליעזר בן יעקב דריש לה הכי ואיכא תנאי אחריני דדרשי לה בענין אחר או משום דס"ל כשאר תנאי דגבי חלה לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקני לה בשינוי קודם שהל המצוה דמעיקרא חטים והשתא סולת כדלקמן בתוס' דף זה ד"ה הא קנייה ביאוש כו' ולכך הביא ר' יוחנן קרא דוהבאתם את הגזול ואת הפסח וכו':

בא"ד ותו אמאי שרינן אשרה דלאו דמשה כצ"ל:

בא"ד דאע"ג דאמרי' לקמן טעמא משום דלא גמר פירא לקמן הוא בגמ' דף ל"א ע"כ ור"ל א"כ לא הוי טעמא דביצה או כאגוז משום דבעי שיעורא מ"מ עכ"פ בעי שיעור דיהא מינכרא לקיחתו דאי קטן כ"כ שאינו מינכר לקיחתו הוא פסול כמו פלפלין וא"כ שייך נמי באתרוג טעם דמכתתא שיעורא הואיל ובעי שיעור:

ד"ה כי יקריב מכם וכו' עד ה"ד אילימא לפני יאוש למה לי קרא פי' אלא לאחר יאוש ומביא מיניה אותו מ"ד ראיה דיאוש כדי לא קנה ולית ליה אותו מ"ד טעמא דמצוה הבאה בעבירה א"נ אית ליה ואעפ"כ מוכיח מיניה דיאוש כדי לא קני דאי קני לא מקרי מצוה הבאה בעבירה משום דקנה ליה ביאוש קודם עשיית המצוה כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה בסמוך:

בא"ד כמו שמפרש ר"ת גבי לא תתחתן וכו' לא משמע כן כלל כצ"ל וד"ל דבשלמא אי קאמר הכא הא כתיב כי יקריב מכם היינו יכולין לפרש דאסיפא דקרא סמיך אבל מדקאמר לישנא מכם אמר רחמנא משמע דמלשון מכם לחוד קא דריש:

בא"ד משום דאי לא כתיב ביתו וכו' ור"ל דגמ' דרשה הפשוטה נקיט אע"ג דלפי האמת לאו מהכא יליף לה והשתא יתורץ הכל דמכם איצטריך לדרשה דדריש בחולין ומביתו ילפינן דכל הקדשות אין אדם יכול להקדיש כלל לפני יאוש ולא חלה עליו שם הקדש כלל אפי' סתם הקדש לאו דקרבן וקרבנו ולא הגזול איצטריך דלענין קרבן אפי' לאחר יאוש אסור להקריב משום דיאוש כדי לא קנה וליכא להקשות למ"ד דיאוש כדי לא קנה למה לי טעמא דמצוה הבאה בעבירה תיפוק ליה דאינו שלו דהא אע"ג דיאוש לא קנה מ"מ חל עליו שם הקדש מטעם יאוש ושינוי השם כדאמרי' במרובה הגנב והגזלן הקדשן הקדש אבל לקרבן אסור מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה דמחמתה בא לו השינוי השם כמו שיתבאר בדבור שאחר זה ודין דיאוש כדי לא קנה נפקא לן ג"כ לענין שאר דינין לענין דאף לאחר שנתיאשו הבעלים צריך הגזלן להחזיר לבעלים הגזילה בעינה ולא הדמים:

ד"ה הא קנייה ביאוש וכו' עד הא ממ"נ התם קני דאיכא יאוש ושינוי השם ר"ל הא אפי' נימא יאוש כדי לא קני מ"מ הא קני התם מטעם יאוש ושינוי השם אלא ע"כ צ"ל דמש"ה אסור לקרבן משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה א"כ נימא נמי דלעולם יאוש כדי קנה והא דקאמרי' קרבנו ולא הגזול היינו אפי' לאחר יאוש היינו מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד ובכולה שמעתי' דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה היכי דקני ליה מצי למימר דבכל מקום קני קודם ובאגודה למאן דבעי אגד וכו' ור"ל דלקמן איתא בשמעתין דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני לולב א"צ אגד ואת"ל צריך שינוי החוזר לברייתו הוא משמע דלמאן דבעי אגד ואי דלא הוי שינוי החוזר דקנייה באגד הוי נפיק ביה שפיר ולא אמרי' דהוי מצוה הבאה בעבירה היינו משום דאי קני באגד דאגיד ליה קודם יו"ט ואי נמי ביו"ט בכל ענין קני ליה קודם שבא לצאת בו ידי חיוב מצוה ולכך לא חשיב מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד והא דמשמע בריש הגוזל קמא וכו' דאע"ג דשינוי קונה הוי מצוה הבאה בעבירה וכו' דחויא בעלמא הוא פי' דשם רצה להוכיח דראב"י ס"ל דשינוי אינו קונה מדאמר הגוזל סאה חטים וכו' אין זה מברך אלא מנאץ ודחי ליה שאני התם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ור"ל ולעולם יכול להיות דס"ל לראב"י בעלמא שינוי קונה דמשמע לפי שינויא דהתם דאפי' אי שינוי קונה מקרי מצוה הבאה בעבירה ולכך קאמרי התוס' דיחויא בעלמא הוא אבל לפי האמת טעמו של ראב"י משום דס"ל דשינוי אינו קונה אבל אי הוה קונה לא הוה מיקרי מצוה הבאה בעבירה:

בא"ד אי נמי שאני ברכה דאיכא הזכרה וכו' ולפי שיטה זו צריך ליישב ההיא דהניזקין וכו' אבל יש לדקדק לפי תירוץ זה דמשמע מיניה דהיכי דאיכא ברכה מקרי שפיר מצוה הבאה בעבירה אפי' היכי דקני ליה קודם שחלה המצוה א"כ מה פריך בגמ' בסמוך ולקנייה בשינוי מעשה וכו' הא אפי' אי הוי קני ליה בשינוי מעשה מ"מ מקרי מצוה הבאה בעבירה כיון דגבי לולב נמי איכא ברכה וצ"ל דס"ל לגמ' כיון דבהנהו אוונכרי לא היה גזל ודאי כי אם ספק ולכך אי הוי שינוי קונה א"כ הוה נפיק ביה שפיר אפי' היתה אותה קרקע גזולה ואפי' מצוה בעבירה ליכא כיון דקונה מקודם ואין כאן אלא חשש שמא תהיה הברכה קצת אינה ראויה אם היתה גזולה הואיל וברכות אינן מעכבות משום חשש זה לא היה רב הונא מטריח עליהם לדקדק שיגזזו אותם הנכרים אבל בההיא דגוזל סאה בגוזל ומברך קאי ולכך קאמר דהוי מנאץ בודאי וק"ל נ"ל:

ד"ה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול הכא דוקא לפי שהוא מדרבנן וכו' וצ"ע דלפ"ז מאי קאמר רבא לקמן בסמוך אליביה דמ"ד זה לתרץ המשנה דקתני גזול לעולם ביו"ט ראשון ולא מיבעיא קאמר פי' וכ"ש שאול דמאי כ"ש הוא זה הא איכא למימר דאימא גזול דוקא דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון דיום ראשון הוי דאורייתא ובדאורייתא לכ"ע חיישינן למצוה הבאה בעבירה ודו"ק:

ל:

תוס' ד"ה וקרקע איגה נגזלת וכו' עד מכר לו אין מעיד לו עליה כצ"ל:

בא"ד אבל פרה וטלית לא הדרי וכו' ושם בגמ' פריך הא מ"מ חייב להחזיר לו הגזלן הדמים וא"כ ניחא ליה לשמעון דתיקום ביד לוי שקנאה מראובן הגזלן ומשני כגון דמת הגזלן:

בא"ד ואע"ג דלא נתייאשו הבעלים דלא אמרו ווי ליה לחסרון כיס דאנן סהדי דמייאשו ואפי' שמעינן דלא מייאשו נעשה כצוח על ספינתו וכו' כצ"ל:

בא"ד נוטע לרבים חייב כנוטע בתוך שלו ברה"ר פטור כגזל קרקע:

בא"ד וכולה מלתא דתמיה היא דהא מתני' קתני הגזלן וכו' כצ"ל:

בא"ד דמשמע משום דנגזל' ויש יאוש פטור וכו' אדרבה מכח זה יש לי לחייב כנוטע בתוך שלו כצ"ל:

בא"ד ואם מתקנה דיש יאוש צריך לאוקמא וכו' כצ"ל ופי' ואם נוכל לתקן וליישב לשון הירושלמי ויהיה נשמע מיניה דיש יאוש צריך לאוקמה דאיירי כשנשתקעו שם הבעלים אבל לעולם בסתם יאוש לא שייך בקרקע:

ד"ה שינוי החוזר לברייתו וכו' כגון נסרים ועשאן כלים כיון דמדאורייתא לא קני כצ"ל:

ד"ה ולקניוה בשינוי השם וכו' עד וי"ל דהתם איכא יאוש בהדי שינוי השם וכו' ועדיף שינוי השם החוזר וכו' ר"ל ובזה יתורץ ג"כ הקושיא הראשונה של התוס' שהקשו תימה הא אמרי' דשינוי מעשה החוזר כו' וה"ה בשינוי השם וכו' דהא השתא הוכיחו התוס' דעדיף שינוי השם החוזר כו' וק"ל:

בא"ד ושינוי השם דהדר למלתא בלא יאוש לא קני וכו' וכן לענין קרקע כיוצא בו כצ"ל ור"ל דדין בנין קרקע דומה למריש:

בא"ד הא דפריך הכא וכו' תקשי ליה אמתני' וכו' ר"ל אפי' תימא דמתני' איירי שלא נתייאש מ"מ לקני בשינוי מעשה או שינוי השם לפי מה דס"ד השתא דבלולב איכא שינוי מעשה ושינוי השם:

לא.

בגמ' אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא כצ"ל ולא כספרים דגרסי אי קרקע אינה נגזלת וכו' ואי נמי נגזלת סוכה גזולה היא דעל זה לא שייך למימר ואי נמי דר"ל ואת"ל נגזלת דהא ר"א איהו ס"ל קרקע נגזלת ורבנן ס"ל אינה נגזלת ומאי את"ל קאמר וק"ל וכן משמע בתוס' שמתחיל הדבור אי קרקע נגזלת וכו' כצ"ל:

אבל גזל עצים וסיכך בהם וכו' ממאי מדקתני וכו' הוצרך לדיוק זה דלא נימא דתקנת מריש ליתא בסוכה משום דאין כ"כ טורח והפסד לסתור סוכתו כמו שפי' רש"י לקמן בסמוך גבי האי כשורה דמטללתא וכו':

והני מילי בגו שבעה וכו' כצ"ל:

דהא אמר רבא אפי' בסיב ואפי' בעיקרא דדיקלא ואלא מאי טעמא דר"י וכו' כצ"ל ופי' סיב ועיקרא דדיקלא ר"ל דקל של תמרים שהוא מין הלולב ועיין לקמן בדף ל"ו בסופו ודף ל"ז:

תוס' ד"ה אבל גזל עצים וכו' עד ועל חנם דחק דמדכתיב לך וכו' ואפי' מדרבנן בלא עגלה וספינה וכו' כצ"ל ור"ל דלעולם נוכל לפרש דהא דממעטינן לעיל פ' הישן סוכה גזולה איירי בגזל עצים וסיכך בהם דמדאורייתא סוכה גזולה היא דלא קנה אותה בשינוי משום דשינוי החוזר לברייתו הוא והא דקאמר הכא דגזל עצים וסיכך בהם ד"ה אין לו אלא דמי עצים היינו מדרבנן לאחר שתיקנו תקנת מריש אבל מדאורייתא לא קנה וה"ל סוכה גזולה דבמטלטלין שאינן ברשות בעלים לא שייך שאלה כמו שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה ד"ה וקרקע איגה נגזלת והדר קאמרי דתוס' ואפי' מדרבנן ר"ל לאחר תקנת מריש אשכחן נמי סוכה גזולה בלא עגלה וספינה כגון בראובן ובו' עד ולא דמי לקרקע דבחזקת בעליה עומדת וכו' ר"ל ולכך נקראת סוכה שאולה אבל הכא לא גזל שמעון מראובן הקרקע דהא שלו היתה אלא עצי הסוכה שהן מטלטלין והן נגזלין דלא שייך בהו שאלה כיון שאינן ברשות בעליהן ולכך נקראת סוכה גזולה ופסולה אפי' לאחר תקנת מריש דלא שייך כאן תקנת מריש דהא שמעון לא טרח בשום בנין אלא גזל סוכתו של ראובן כמות שהיתה בנויה וק"ל והארכתי בדברים הפשוטים כדי להוציא מדברי ספר ח"ש שכתב בדבור זה דברים שאינם ואי אפשר לסובלן ואולי שלא יצאו אותן הדברים ממנו רק טעות סופרים הוא:

ד"ה לא מצא אתרוג וכו' עד ויש לדחות. פי' די"ל דנקיט פריש ורימון לרבותא אע"פ שהוא הדר ושלם כן כתב הרא"ש לקמן על מתני' ר' ישמעאל אומר ג' הדסים וב' ערבות וכו':

לא:

תוס' ד"ה הואיל ואמר ר' יהודה וכו' תימה כ"ש לרבנן וכו' וה"ה דהוו מצי להקשות אמאי דמסיק קמ"ל דמשמע דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכ"ש לרבנן ולעיל אמר דלרבנן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והיינו מה שכתבו בסוף דבריהם והכא אפי' לר' יהודה קאמר וכו' והכי משמע לישנא דגמ':

בא"ד וי"ל דהכא מיירי כשנותן אותו חוץ לאגד לר' יהודה וכו' ר"ל דהשתא מסתברא טפי לר' יהודה לומר דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מלדברי רבנן דס"ל דא"צ אגד וק"ל ולכך אתא שפיר דקאמר מהו דתימא הואיל ואמר ר' יהודה וכו' קמ"ל דאפי' לר' יהודה אין מוסיפין וכו' כ"ש לרבנן ודו"ק:

בסה"ד והשתא ניחא דתנא קמא דר' יהודה דקתני ד' מינים שבלולב וכו' כצ"ל:

ד"ה הירוק ככרתי וכו' שקורין ויר"ד בלע"ז נ"ל ובלשון אשכנז קורין אותו גרי"ן ושקורין אירב"א בלע"ז היינו שקורין בל"א בלא"ה שהוא כתכלת הדומה לים ולרקיע ושקורין יאל"ה בלע"ז והיינו שקורין בל"א גע"ל:

בא"ד וקרא נמי מוכיח שהוא הנקרא ירוק כצ"ל:

ד"ה שיעור אתרוג קטן וכו' אין זו פלוגתא דאתרוג הבוסר וכו' וס"ד לומר דר' יהודה דאמר כביצה משום דס"ל כר"ע דפוסל אתרוג הבוסר ור"מ דאמר כאגוז כרבנן:

בא"ד משום דלאו בר זריעה הוא לטעם א' וכו' הלשון מגומגם דלקמן לא קאמר שני טעמים לפסול האתרוג אלא הטעם דלאו בר זריעה קאי אמעשר ולא אר"ע קאי אלא אר"ש דמעשר ועיין לקמן דף ל"ו:

בא"ד כאגוז למר וכביצה למר כצ"ל:

ד"ה של אשרה ושל עיר הנדחת וכו' עד משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא זה לשון הגמ' שם איתביה וכו' שופר של ע"ז לא יתקע מאי לאו אם תקע לא יצא לא אם תקע יצא לולב של ע"ז לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא והתניא תקע לא יצא נטל לא יצא אמר רב אשי וכו' והאי דפריך מתחלה משופר של ע"ז לא יתקע וכו' לולב של ע"ז לא יטול לא אשכחן דמתני' או ברייתא היא בשום מקום אלא נראה דההיא דשופר מימרא דרבא היא פ' ראוהו ב"ד והובא בתוס' בדבור שאחר זה וההיא דלולב לא יטול היא ג"כ מימרא דרבא דפריך מינה הכא בשמעתין והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר ואע"ג דלא קתני בהדיא ואם נטל כשר דהא פריך מינה התם מאי לאו אם נטל לא יצא נקט הכא כמה דמסקא התם לא אם נטל יצא ולכך הדר ופריך התם מברייתא והא תניא לא יצא וכו' ע"ש והיינו מה שכתבו התוס' הכא משום דאסיק מעיקרא גבי לולב ושופר תקע יצא נטל יצא וכי תימא הדרא קושיית התוס' דהכא לדוכתא דהיא גופא תקשי דלמה לא הקשה המקשה שם מיד ממתני' דהכא דשל אשרה פסול א"כ ש"מ דמצות ליהנות ניתנו ותיובתא לרבא י"ל משום דניחא ליה למיפרך מעיקרא ממימרות דרבא גופיה למירמי דידיה אדידיה וק"ל ושם בפ' כיסוי הדם פירשו התוס' דניחא ליה להביא הך ברייתא דקתני בה שופר ולולב:

ד"ה באשרה דמשה וכו' נ"ל דכן צ"ל וכן צריך לתרץ הברייתא דסוף כיסוי הדם דאם נטל לא יצא וכן צריך לתרץ משופר וכו' ובפ' ראוהו ב"ד וכו' והכל קושיא אjת וקישור דברי התוס' כך הם ר"ל צריך לתרץ הברייתות אהדדי דבפ' כיסוי הדם דקתני התם בין בלולב ובין בשופר לא יצא ובפ' ראוהו ב"ד קתני יצא על כן צ"ל דהנהו בע"ז דנכרי כו' וההוא דקתני לא יצא בע"ז דישראל וכו' והא דלא משני הכא דמתני' איירי באשרה של ישראל צ"ל דס"ל להגמ' דאשרה של משה ועיר הנדחת ותקרובות ע"ז הם בענין אחד דמה לי דאוקמא באשרה דמשה או באשרה של ישדאל דלכולם דין אחד להם שאין להם ביטול עולמית וכן צ"ל בכל דבור תוס' זה כמו שיתבאר עוד בסמוך ור"ל דבע"ז רנכרי אפי' קודם ביטול יצא דהואיל דראויה ליבטל לא אמרי' בה דכתותי מכתת שיעוריה:

לב.

תוס' בא"ד ור"ת מפרש וכו' עד והא דמשני הכא באשרה דמשה וכו' דמשנקצץ הלולב מן הדקל נתבטל ר"ל אבל ההיא דפ' כיסוי הדם דקתני לולב של ע"ז שופר של ע"ז לא יצא (לא) איירי בלולב שמשתמשים בו לע"ז והע"ז עצמה עדיין לא נתבטלה ולכך מוקי לה ר"ת קודם ביטול וההיא דראוהו ב"ד לאחר ביטול ולכך קאמר אם תקע בו יצא:

בא"ד ובפ' מצות חליצה וכו' ולא מפליג בשל ע"ז גופא וכו' ר"ל דבשלמא לפירושא קמא לא קשיא דאמאי לא מפליג בין ע"ז של נכרי ובין ע"ז של ישראל דאיכא למימר דתקרובת ע"ז וע"ז של ישראל הכל אחד כדלעיל:

בא"ד ובההיא דראוהו ב"ד קשה טפי וכו' עד דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול ומיהו ע"כ צריך לאוקמא לאחר ביטול כפי' ר"ת לפי מה שכתוב שם ברוב ספרים וכו' כצ"ל והמשך דברי התוס' כך הוא ובההיא דראוהו ב"ד קשה וכו' דבשל ע"ז גופיה היה יכול לחלק וכו' דבשלמא לפירושא קמא לא קשה מידי דלא מחלק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי דע"ז של ישראל ועיר הנדחת דין אחד להם דאין להם ביטול כדלעיל אבל לפי' ר"ת קשה והדר קאמרי ומיהו אף בלא פירושו של ר"ת קשיא ההיא דראוהו ב"ד דע"כ בלא פי' ר"ת דלעיל צריך לאוקמא ההיא דאמר יצא לאחר ביטול לספרים דגרסי בהאי מימרא רב יהודה דהא רב יהודה ס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואף בלא טעם דמכתת שיעורא אין יוצאים בה מטעם דאפי' ע"ז של נכרי דאסורה בהנאה קודם ביטול ולכך ע"כ הא דיצא צריך לאוקמא לאחר ביטול כפירושו של ר"ת וא"כ הוי ליה לחלק בסוף דבריו ולמימר אבל קודם ביטול לא יצא והכל בע"ז גופיה ולמה לו למימר דבשל עיר הנדחת לא יצא והדר מסקי התוס' ומיהו הנהו ספרים דגרסי שם רב יהודה ליתנהו דעכ"פ צ"ל רבא גרסי' התם וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלפי' קמא אתי שפיר ולפי' ר"ת קשה הא דלא מפליג בע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאחר ביטול:

בא"ד ומיהו קשה דבפ' כל הצלמים בעי ר"ל וכו' ומסיק דב דימי באשרה שביטלה קמיבעיא ליה וכו' עד והשתא לפי' ר"ת הא אשכחן רבא דקאמר הכא אם נטל יצא אלמא אין דיחוי ומיהו י"ל דהא דאמר רבא וכו' עד וה"ה בבטלה מעיו"ט ר"ל וא"כ לפי' ר"ת יתורץ שפיר וללישנא קמא דפרישית דע"ז דנכרי וכו' דלא בעי לכם קשה כצ"ל ור"ל הפי' קמא של התוס' בריש דבור זה:

א"כ מי שנתנו לו לולב ביו"ט וכו' כצ"ל:

בא"ד ונראה לפרש דרבא שדי אפי בע"ז של ישראל ובאילן שנטעו וכו' (ההיא) והשתא מפרשים התוס' דהא דקאמר רבא לולב של ע"ז פירושה של אשרה שנטעה מתחלה לשם אילן ואח"כ לבסוף נמלך לעבדה והשתא יש ג' חלוקי דינים אשרה שנטעה ולבסוף עבדה אפי' של ישראל פשיטא ליה לרבא דיצא אשרה שנטעה מתחלה לכך כאשרה של משה או של ישראל פשיטא דלא יצא דכתותי מכתת שיעוריה ועלה מוקמינן מתני' דקתני פסול אשרה שנטעה מתחלה לכך והיא של נכרים ואח"כ בטלה היינו דאיבעיא לן שם בפ' כל הצלמים אי יש דיחוי או אין דיחוי וצריך שתדע דעל כל פנים לא חזרו התוס' משינויי קמאי דהא ע"כ צריך עדיין גם לתירוצים הראשונים כדי לתרץ הא דקתני בשופר של ע"ז תקע יצא ובברייתא קתני אם תקע בו לא יצא וכן ההיא דאמר רבא בסנדל של ע"ז חליצתה כשרה ופשוט הוא:

ד"ה נחלקה התיומת וכו' עד ובהלכות גדולות פי' וכו' עיין באשר"י דמפרש הא דה"ג בב' פנים:

לב:

בגמ' כי אתא רבין אמר אמה בת ה' טפחים וכו' פי' סתם אמה בת ו' טפחים בינונים וא"כ הא דקאמרי רבנן שיעור הדס וערבה ג' טפחים היינו ג' טפחים בינונים דהוא חצי אמה של בת ו' טפחים בינונים וקאמר להו ר' טרפון דאין שיעור הדס גדול כ"כ אלא כשתעשה האמה בת ה' טפחים בינונים ותחלוק אותם ה' טפחים לו' טפחים קטנים שהרי כל אמה אינו פחות מו' טפחים באותן הטפחים הקטנים תשער שיעור ההדס ואינו אלא כאורך ג' טפחים קטנים שהוא ג"כ חצי אמה של בת ו' טפחים קטנים שהן ה' טפחים בינונים וא"כ הג' הטפחים הקטנים הן ב' טפחים וחצי טפח בינונים וכן דייק לשון רש"י ולכך כתב דקאמר ליה לת"ק אותן ג"ט שאנו משערים בהן וסתם ג"ט חצי אמה הן וכו' ר"ל דת"ק איירי בג' טפחים בינונים שהן סתם חצי אמה של בת ו' טפחים בינונים וק"ל:

בפרש"י ד"ה תרי וחד וכו' ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים הא דכתב רש"י ועלה א' מלמטה וכו' ולא פי' שעלה א' מלמעלה רוכב על השנים כוונתו דוקא כשהעלה הג' הוא מלמטה של השנים ועולה למעלה הוא דאמרי' בשמעתין דאמר ליה מר בר אמימר לרב אשי אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה אבל אי הוה העלה הג' למעלה על גבי השנים לכ"ע לא מיקרי הדס שוטה כ"כ מהרי"ק שורש מ"א ע"ש:

תוס' ד"ה צא מהן וכו' ובכל ענין שנפרש לא מתוקמא ההיא דתניא ה' שיעורן טפח כר"ט כו' כצ"ל:

ד"ה דולבא עץ ערמון וכו' ובפ' אם אין מכירין וכו' נ"ל דכוונת התוס' היא כלומר דבמה שפרש"י דדולבא הוא עץ ערמון האמת אתו דבפ' ראוהו ב"ד חשיב שם ערמון גבי י' מיני ארזים ומפרש שם גמ' ערמונים דולבא אבל מה שפרש"י שהוא קשטניי"ר אינו שהרי בשמעתין משמע דדולבא הוא קלוע עבות ואנן חזינן דקשטניי"ר אינו קלוע וק"ל:

ד"ה האמת והשלום וכו' ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא וכו' כצ"ל וי"ל שרש"י פי' אכל א' מן הפסוקים טעם בפני עצמו שבדברי אביי שמביא פסוק דרכי נועם פרש"י שזה אינו נועם משום דמבריז את הידים ובדברי רבא שמביא פסוק האמת והשלום מפרש שזה אינו אמת ולא שלום משום שהוא סם המות והיה יכול לפרש כל א' משני טעמים אתרווייהו:

בא"ד ומתוך פירושו משמע דהרדוף היינו הרדופני כו' ר"ל משום דלא אשכחן בשם הרדוף שיהא סם המות כ"א הרדופני:

ד"ה תלתא טרפי בחד קינא וכו' עד ומיהו תלתא בחד קינא הוו יתבי וכו' נ"ל דט"ס הוא וכך צ"ל וכן או כמו תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פ' הכונס ג' דקלים בשורש א' ר"ל שהיה הקרקע מפסקת ביניהם אלא שלמטה בארץ היה שרשם אחד ועיין באשר"י ויש גורסים בשורה אחת ור"ל שיהיו סמוכים זה אצל זה אבל היו יוצאים משורש א' א"כ יש להגיה כמו תלתא בקינא חד וכו' והא דמסיים בסוף הדבור וכמו כן שלשה עלין מעוקץ אחד א"א ליישבו אלא צריך להגיה וכמו כן שלשה עלין אינן מעוקץ אחד:

לג.

בפרש"י ד"ה יש דחוי וכו' והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא כו' בא ליישב הא דאמרי' בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מעיו"ט וכו' דזהו מקרי דחוי מעיקרא ולא נקט נקטם ראשו ביו"ט דזהו נראה ונדחה דזה מיקרי דחוי טפי ותרווייהו איבעיא לן אי הוו דהוי אצל מצוה כדמשמע לקמן דף זה ע"ב משום דהשתא לא דייק וכו' וס"ד דהכל ענין א' ואין חילוק ביניהם עד לקמן:

בתוס' ד"ה נקטם מעיו"ט וכו' אע"פ שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה כו' נראה דבספרי התוס' לא היה כתוב ברש"י והשתא לא דייק וכו':

בא"ד לא לגמרי דמי להאי דינא וכו' ר"ל דלא דמי האי לקטן דהכא להאי בידו דגבי קדשים דקבל הכשר ונתן לטמא וכו' דהא האי בידו דגבי קדשים מהני אפי' בנראה ונדחה ועל מתני' דהכא דאם מעטן כשר אמר לקמן דלא תפשוט מינה נראה ונדחה ר"ל דאם היה נראה ונדחה אף לאחר שמיעטן אינו כשר משום דנדחה כבר אע"ג שהיה בידו למעטן אלא ע"כ אין כל מה שבידו שוין וצריך לחלק ביניהם:

לג:

תוס' ד"ה שנים ושלשה מקומות וכו' ולפי אותה גירסא קשה וכו' ר"ל דאי גרסינן אדרבה משמע דס"ל לגמ' דבב' וג' מקומות מסתבר טפי לפוסלו מבמקום אחד א"כ ה"ל לאסוקי דאסיפא איתמר ואיפכא דבמקום א' כשר ובב' או ג' מקומות פסול כדלקמן גבי חזזית:

בא"ד דמשמע ליה סברא שהכל שוה כצ"ל:

ד"ה לעולם בתר דאוגדן וכו' עד ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מפסיל וכו' אי ילפינן לולב מסוכה כו' י"ל מאי מקשו א"כ לעולם אימא לך דס"ל להאי תנא דלא ילפינן לולב מסוכה ולכך לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי אע"ג דצריך אגד ונ"ל דצריך להגיה כן דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דילפינן לולב מסוכה וי"ל דהתוס' תופסים שינויא בתרא דלעיל לעיקר דקאמר ואי בעית אימא אי ס"ל דלולב צריך אגד כ"ע ל"פ דילפינן לולב מסוכה ולכך קאמר השתא דאי גרסי' בגמ' ואת"ל צריך אגד וכו' משמע דמודה השתא דצריך אגד ואפ"ה כשר ואי צריך אגד מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דהא מסקינן לעיל דאי סבירא לן דצריך אגד לכ"ע ילפינן לולב מסוכה:

ד"ה תפשוט מינה וכו' ובעייתא דנקט' נמי לא תפשוט כצ"ל:

ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' עיקר מילתייהו בפ' ר"א דמילה גבי בשר ערלה וכו' נ"ל הא דהוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם משום דשם מוכח דר"ש מודה בפסיק רישיה דחייב מה"ת משום דשם קא יליף מקרא דמילה דוחה צרעת ואפי' בהרת יקוץ ופריך לר"ש ל"ל קרא תיפוק ליה דהא ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר ומשני אביי ורבא אמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ר"ל ולכך איצטריך קרא אפי' לר"ש ומדאיצטריך קרא ש"מ דבפסיק רישיה חייב מה"ת אפי' לר"ש וא"כ לפי זה יקשה שפיר מההיא דחותה בגחלים כיון דע"כ בפסיק רישיה איירי א"כ לר"ש אמאי פטור הא מודה ר"ש בפסיק רישיה דחייב מה"ת אבל משמעתין לחוד לא הוה קשה מידי דהיינו יכולין לומר דהא דמודה ר"ש בפסיק רישיה היינו לענין שיהא פטור אבל אסור מדרבנן דאילו בדבר שאין מתכוין בעלמא דלא הוי פסיק רישיה ס"ל לר"ש דמותר לגמרי ולכך הוה אתי שפיר ההיא דחותה גחלים דפטור לר"ש ולכך הוצרכו התוס' לכתוב דעיקר מלתייהו שם בפרק ר"א דמילה כדי להקשות וא"ת בסוף פרק ספק אכל וכו':

לד.

בגמ' א"ל אביי ודלמא פרושי קא מפרש וכו' צריך ליישב היאך ס"ד לאביי שיהא פרושי מפרש והא מקרא זה בתוכחת ישראל נאמר ועוד וכי לא ידע מאי דכתיב בסוף המקרא שמו ונראה שס"ד רה"ק שהנביא מזכיר רוב חסדיו של הקב"ה שהוא נטע את ישראל כמי שנוטע קח על מים רבים ומאי ניהו צפצפה והיה ס"ד ששמו קאי על הקב"ה ור"ל ששם את ישראל כצפצפה ומזכיר שם הנביא והולך בפסוקים שאחר שנהפכו ישראל לנטיעה רעה וגפן סוריה ופי' רש"י ביחזקאל שם נוטה לפי' זה ופריך א"כ מאי שמו ר"ל דאי קאי אהקב"ה הו"ל כפילת דברים ודברי מותר:

ברש"י ד"ה עשר וכו' ואמרו בזקנים מפני שיונקים הרבה ג' אילנות לבית סאה הרי אלו מצטרפין וכו' כצ"ל והא דכתיב בספרים ברש"י ממטע י' ט"ס הוא ועיין בסדר המשנה בזרעים:

בתוס' ד"ה ורבנן למקדש מנא להו וכו' אלא סבר לה כר"ע וכו' המשך דברי התוס' כך הם דאבא שאול סבר לה כר"ע וא"כ ה"ה מאן דדריש ערבי לרבות של בעל ושל הרים לא מצי סבר כרבנן דלקמן דדרשי ערבי שתים אלא כר"ע וא"כ אנן דקי"ל דאין הלכה כר"ע אלא קי"ל דערבי שתים א"כ איצטריך ריבויא דערבי לערבי שתים לא מצינן לרבויי של בעל ושל הרים וא"כ ע"כ לדידן של בעל ושל הרים פסולה לפי זה צריך ליזהר וכו':

ד"ה קנה שלה וכו' עד אלא להכשיר אף שאין בו ג' סימנין אלו. פי' ג' סימנים הכשרים וי"ל א"כ שמא איפכא לפרוש לן ג' סימנים צפצפה לפסולא וממילא נשמע מיניה שכל שאין לו כל הג' סימנים פסולים כשרה כגון חילפא גילי וי"ל דלכך פי' נמי ג' סימנין דערבה למידק מיניה דאשכחן נמי שאף שאין בו כל הג' סימנין של צפצפה פסול כגון דומה למסר וק"ל:

ד"ה בית הכוסות וכו' עד אלא שנמצאת מחט בחלל הגוף טרפה דאמרי' נקובי נקב ואתאי פי' דרך הושט ונקב הושט:

בא"ד ואיידי דנקט מצד א' כשרה נקט נמי משני צדדים טרפה וכו' יש לדקדק מה צריך לדקדק זה לפי' ר"ת טפי מלפי' רש"י דהא לדידיה נמי הקשה משני צדדים למה לי ויש ליישב דבשלמא לפרש"י דס"ל בהמסס אפי' לא אינקיב אלא חצי העור טרפה א"כ נוכל ג"כ לומר דה"ה בבית הכוסות היכי דנקיב המחט עור א' שלם וגם חצי עור הב' נמי טרפה דהא לא נשאר שלם כי אם חצי עור א' כמו בהמסס דמאי שנא וא"כ נוכל לתרץ דהא דקתני משני צדדים טרפה אין פירושו שעברה המחט ונקבה כל שני העורות בנקב מפולש אלא פירושו שנקבה עור א' שלם וחצי עור השני דזה מיקרי ג"כ משני צדדים וטרפה ולכך שייך שפיר למתני משני צדדם טרפה אבל לפי' ר"ת קשה וק"ל ועיין במה שכתבתי מזה במס' חולין ברף ג':

לד:

תוס' ד"ה שתהא לקיחה תמה וכו' עד ור"ת הגיה בספרו וכו' פי' כתב פי' זה בגליון בספרו לא שהגיה בלישנא דגמ' דבר מה אבל באשר"י כתב שר"ת הגיה הספרים ולפי הגירסא שלפנינו במנחות לא מצינו שמגיה כלום ע"ש:

בא"ד אבל יש לו תמה הוא כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש וכו' כצ"ל והא דקאמר כדאמרי' לקמן והא בשמעתין לעיל איתא פלוגתא דרבנן ור' יהודה אי דרשינן לקיחה לקיחה משום דהאי דבור התוס' איתא נמי שם בהקומץ ובתר כן מפרש שם בגמ' דפליגי רבנן ור' יהודה אי ילפי' לקיחה לקיחה ולכך קאמר כדאמרי' לקמן ושם במנחות משמע מפרש"י בהדיא דמפרש כפי' ר"ת:

ד"ה ולדרוש להו כר"ע וכו' עד ומיהו קשה מפ' כל שעה וכו' עד ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה. פי' דהא דקאמר ואזדא שמואל לטעמיה ומייתי מיניה ראיה דס"ל דהלכה כר"ש ולא דחי לה שם דשמא להפחידם בעלמא אמר כן ולעולם לא משמע מינה דסבר כר"ש א"כ ש"מ בהדיא דאין סברא לומר כן:

לה.

ברש"י ד"ה ומאן דבעי דין ממון וכו' ומכשר אתרוג של טבל וכו' הא דנקט רש"י אתרוג של טבל ולא נקט של תרומה טמאה דמיתנייא במתני' ומותיב מינה בשמעתין למ"ד משום דין ממון י"ל משום דתרומה טמאה אית לן טעמא אחרינא דפסול משום דלשרפה קאי וכתותי מכתת שיעוריה כמו שכתבו התוס' בעמוד זה ד"ה לפי שאין בו היתר אכילה וכו' וצריך לומר ג"כ דהמקשה דמותיב בשמעתין תנן של תרומה טמאה פסיל בשלמא וכו' עיקרו אאתרוג של טבל סמך דנשמע נמי ממתני' דפסול דער כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא באתרוג של דמאי אבל באתרוג של טבל כ"ע מודו דפסול כדאיתא בתוס' דאילו מתרומה טמאה לא היה מותיב מידי דאיכא למימר דטעמא דמתני' דפסול דכתותי מכתת שיעוריה:

בתוס' ד"ה ללמדך שהפלפלין חייבים כו' עד אלא היינו טעמא משום דאמרי' פ' בתרא דיומא כס פלפלי' וכו' ור"ל ולכך איצטריך לאשמעינן דפלפלין חייבים בערלה דלא תימא דפטור משום דאינו ראוי לאכילה דהיינו טעמא דפטור בכס פלפלין ביוה"כ:

בא"ד ואימא תלתן וכו' ובשמעתין דפריך ואימא פלפלין ולא פריך נמי ואימא תלתן משום דבהאי שינויא דמשני אפלפלין משום דלא אפשר וכו' דלא מינכר לקיחתה וכו' אידחי נמי דלא הוה תלתן:

ד"ה לפי שאין בו וכו' עד וא"ת וגבי לולב של אשרה וכו' ואפי' מאן דלא חייש הכא גכי אתרוג לדין ממון וכו' כצ"ל ונראה דכ"ש דקשה טפי גכי אתרוג של אשרה לכ"ע דלמה לן לטעמא דכתותי מכתת שיעוריה תיפוק ליה מטעם דאין בו היתר אכילה דבהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן אלא שהתוס' נקטי רבותא דאפי' מלולב קשה אע"ג דלא שייך ביה טעמא דהיתר אכילה:

בא"ד וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהנך טעמי וכו' כדמסקינן איכא בינייהו מעשר שני ואליבא דר"מ והוה מצי למימר וכו' והא דכתוב בספרים ומאן דפסיל היינו מדרבנן ט"ס הוא דהא לר"מ ממון גבוה הוא מדאורייתא אפי' לקולא דהא פוטרו מחלה כדאיתא בשמעתין ויש מגיהין ומאן דמכשיר פי' במתני' היינו רבנן אבל אין לדברים אלו מקום כאן בתוס' וק"ל:

ד"ה אתיא לחם לחם וכו' עד אבל גבי מצה וכו' אם יש משלו כזית יצא והטעם משום דהא גבי מצה לא כתיב מצתכם אלא דילפינן לה מחלה ובחלה גופיה מרבינן דשותפות חייב בחלה:

בא"ד דתניא הרוצה להפריש תרומה וכו' ובודאי איירי וכו' כצ"ל ר"ל בודאי טבל דבדמאי אין מפרישין תרומה כי אם מעשר:

בא"ד ולא פטרינן ליה מדכתיב עריסותיכם דמיירי כשיש שם ה' רבעים בלא חלקו של כהן דבפ' ראשית הגז ילפינן לעיסה דשותפין. פי' דחייבת בחלה כצ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד אחר דכתיב עריסותיכם וכו' והא דכתיב בספרים ועוד דבפ' ראשית הגז ט"ס הוא:

לה:

תוס' ד"ה דאי בעי מפקיר נכסיה וכו' כמו לישראל דנפיק בשל תרומה וכו' ולא ס"ל לתוס' מה שפי' רש"י וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן וכו' אלא הטעם הוא הואיל ויש לה היתר אכילה ודין ממון בכהן ישראל נמי נפיק בה ומקרי לכם:

בא"ד ובההיא דפ' בכל מערבין וכו' ניחא וכו' נראה דר"ל והואיל ושם איצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה קאמר לה נמי הכא ובפ' מפנין:

ד"ה מאכילין את העניים דמאי ופליגי בגמ' דירושלמי דר' יונה אמר כו' כצ"ל:

בד"ה ואמר רב הונא וכו' ותימא מאי קמ"ל וכו' נ"ל דלפי התוס' לא גרסי' בגמ' בשמעתין וב"ש עני לא אכיל דמאי דתנן אין מאכילין וכו' ל"ג דתנן וכו' אלא דאמר דב הונא וכו' דאל"כ מאי מקשו התוס' תימה מאי קמ"ל רב הונא וכו' הא טובא קמ"ל לתרץ התרי סתמי דסתרי אהדדי דבחדא תנא מאכילין ובחדא אין מאכילין אלא ע"כ התוס' ל"ג לה לסתמא שני בשמעתין:

ד"ה עלתה חזזית בירושלמי משמע קצת דביו"ט ראשון דוקא פסול כצ"ל:

ד"ה נטלה בוכנתו במתני' פי' בקונטרס כו' כצ"ל:

לו.

בא"ד ובפ' יוצא דופן פי' בקונטרס חוטמו ספק ר"ל שלא איתפשט מה נקרא חוטם ובערוך פי' וכו' כדתנן פיטמא של רימון אבל הא דאמר ר' יצחק בן אלעזר בוכנתו הוא קצה העץ וכו' כצ"ל:

ד"ה אי נסדק תנינא וכו' ומ"מ אע"ג דלענין טרפות אסור התם הוא וכו' ר"ל ואם תקשה לך וטעמא מאי נשתנה דין אתרוג מדין טרפה בניקב טפי מבנקלף ונסדק דבכולהו דין אתרוג שוה לטרפה וע"ז קאמר ומ"מ אע"ג דלענין טרפה אסור הכא כשר דהתם הוא דאסור משום דקרום לחודיה קאי וכו':

בא"ד כדמוכח בשמעתין דבעי ליה למיפסל נשפכה כקיתון וכו' פי' דעד כאן לא קמבעיא ליה בשמעתין אלא במקום דמכשיר בטדפה דהיינו בדקיימי סימפונהא דכה"ג הכא דקיימי חדרי הזרע אבל במקום שטרפה בבהמה דהיינו היכי דלא קיימי סימפונהא דכה"ג הכא דלא קיימי חדרי הזרע לא קא מיבעי ליה ופשיטא דפסול כמו בטרפות היכי דלא קיימי סימפונהא א"כ ש"מ דס"ל דחדרי הזרע דומין לדין סימפונות שבריאה:

בא"ד ואי הוה מפרשינן וכו' הוי ניחא טפי וכו' פי' דפריך נמי תנינא דניקב אפי' בלא חסר פסול כמו בטרפות דומיא תנינא דפריך באחריני והא דניקב בלא חסר פסול היינו בניקב נקב מפולש או לבית חללו דאל"כ הא קתני בסיפא דמתני' ניקב ולא חסר כשר ואע"ג דאף לפי מה דמפרשינן דניקב וחסר כל שהוא דמתני' הכל חדא מלתא הוא מ"מ ע"כ צ"ל דהיינו היכי שאינו נקב מפולש אבל היכי דהוה נקב מפולש או לבית חללו פסול נמי אפי' בלא חסר אעפ"כ לא נוכל לפרש תנינא ר"ל דפסול בניקב אפי' בלא חסר כגון במפולש דהא דין נקב מפולש או ניקב לבית חללו לא נשנה ולא נזכר במתני' כלל אלא דין ניקב וחסר אכל אי הוה מפרשינן דתרי מילי נינהו אתא שפיר דהשתא נשנה במתני' דין נקב מפולש דפסול אפי' בלא חסר ושייך שפיר למיפרך תנינא דומיא דאחריני:

בסה"ד אבל א"א לומר כן וכו' מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כשר כצ"ל ור"ל דע"כ הרישא דומיא דסיפא והואיל ובסיפא ע"כ ניקב ולא חסר חדא מלתא היא א"כ ה"ה ברישא הא דקתני ניקב וחסר חדא מלתא היא:

לו:

תוס' ר"ה מקורזלות וכו' ומפרש ר"ת דמקורזלות היינו רכות כו' כצ"ל ר"ל ולכך חזו נמי לבה"כ הואיל והן רכות וע"ש בתוס' פ' אלו עוברין:

ד"ה בשבת כו' מותר להכניס וכו' עד אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מע"ש הוה איבעי למיסר כיון דאפשר להזמינם וכו' כצ"ל ור"ל ולכך לא מקשה אכל הני שמעתתא דשרי לטלטל אבנים מקורזלות לבה"כ משום דהתם א"א להזמין מע"ש דכל בתי כסאות שלהן היו בשדה משא"כ בלחצוץ שיניו דאפשר להזמין ולכך בלהעלותן לגג דאפשר ג"כ להזמין מקשה ליה מנוטל קיסם להצוץ בו שיניו ומסיק אין אדם קובע מקום לבה"כ משמע הא במקום שקובע ואפשר להזמינן כמו בבתי כסאות שלנו אסור:

ד"ה דסיב ועיקרא דדיקלא וכו' עד מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים הוא סה"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת וכו' ולית ליה הא דדרשי' בפ"ק באספך מנרנך ומיקבך וכו' והספרים חסרים:

בסה"ד א"נ מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל כצ"ל:

לז.

בגמ' והתניא סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ד' טפחים דברי הכל פסולה אין בהן ד' ר"מ פוסל וכו' כצ"ל ועי' לעיל דף י"ד תניא כוותיה רשמואל וכו':

בתוס' ד"ה כל דין וכו' עד וי"ל דהא דקי"ל התם כר' יהודה היינו מכח דין אחר דיליף במה מצינו מנותר וכו' [כצ"ל]:

ד"ה מאי ארז הרס וכו' תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו וכו' כצ"ל ור"ל דרב לית ליה דהדס הוי ארז ולא גריס בתניא כוותיה שלו ארז משום דר' יהודה סבר דאין מסככים אלא בד' מינין ושמואל דגריס בברייתא שלו ארז ס"ל כדרבה בר רב הונא וכו' דארז הוי הדס:

ד"ה כי היכי דלא להוי חציצה וכו' וילדה שני זכרים כו' עד והא דאשכחן בסוף שתי מדות דמרבה כל בעלי חוברים לסמיכה ובתנופה א' מניף ע"י כולם ולא בעי למילף תנופה בק"ו וכו' כצ"ל:

בא"ד ובפ' הוציאו לו מבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק תוך מזרק וכו' כצ"ל:

ד"ה דבעינא לקיחה תמה וכו' עד ופי' בקונטרס משום חציצה אע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר וכו' נ"ל דהתוס' קצרו לשונם במקום שהיה להם להאריך ור"ל דפרש"י אינו דבכרך ידיה לא שייך חציצה אלא דאיסורא הוי משום דלא הוי לקיחה תמה ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה לרבא ה"מ דרך כבוד וכו' כצ"ל:

בא"ד א"נ דל טעמא דחציצה נענש וכו' ר"ל דלעולם דלרבא לא שייך לא איסור חציצה ולא איסור דלא הוי לקיחה תמה ולא מטעם זה נענש אלא מטעם שהיה מבזה הקדשים שלא רצה ללכלך בהן את ידיו:

בא"ד ומיהו זה לא יתכן וכו' ר"ל הא דפרדשנו דהא דקאמר הכא לא לינקוט אינש הושענא בסודרא היינו שלא יכרוך הסודר על ידו:

בא"ד אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו וכו' אבל הכא סידרא לא בעי ללולב וכו' ור"ל ואיירי היכא דכריך הסודר בלולב:

בסה"ד וי"ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד וכו' עד ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה כצ"ל:

לז:

תוס' ד"ה אמאי ונתן אמר רחמנא וכו' עד ובפרק הערל קאמר כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד וכו' כצ"ל:

ד"ה כדי לעצר וכו' עד ובערוך פי בערך נע צריך לנענע וכו' ונ"ל דכך יש לגרוס בתוס' ובערוך פי' בערך נע דאיתא בירושלמי תנא צריך לנענע על כל דבר ודבר בעי ר' זעירא הכין חד והכין חד או דלמא הכין והכין חד פי' כבר אמרו וכו' ופי' זה הוא מלשון הערוך ומשמע שם מדבריו שהוא סבר שצריך עוד ג' נענועים קטנים בהולכה והבאה זולת ההולכה והבאה המפורשת בגמ' שלנו בשמעתין ועל אותן הנענועים הקטנים קא בעי ר' זעירא בירושלמי אם ההולכה והבאה אחת וכו' אבל האלפסי מפרש הירושלמי שעל ההולכה והבאה הגדולים קא מבעיא אם לעשות ג' הולכה והבאה על כל דבר ודבר או לא וע"ש בר"ן:

בא"ד תמן תנינן וכו' גם זה מהירושלמי שהביא הערוך:

בא"ד שבעה סמנים מעבירים על הכתם וצריך לכסכס ג' פעמים כצ"ל פי' צריך לשפשף הכתם בהולכה והובאה ג' פעמים כדרך שמכסכסים הבגדים שכופל הכתם זה על זה ומשפשף ומוליך ומביא:

בא"ד וההיא בעיא איתא נמי בגמ' שלנו בנדה פרק האשה וכו' כצ"ל נ"ל:

לח.

ברש"י ד"ה לכפול כל פסוק ופסוק וכו' עד יאמר נא ג' פעמים קראתי יה ענני במרחב יה ה' לי ה' לי וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ותהא לו מאירה וכו' עד דמתני' איירי בלא למד שמקרין אותו ועונה אחריהם וכו' ומשום דמבזה וכו' דלאו בני חיובא נינהו ומקרין אותו קא לייט ליה דהא בגדול וכו' עד דנפיק בשמיעה לחודיה ולא קתני תבא מאירה וכו' כצ"ל והכי פירושו ועל אשתו ובניו וכו' היה לו לפרש כן ר"ל דהא דמשמע מפי' הקונטרס דמתני' מיירי בין לא למד ובין למד זה אינו דמתני' ע"כ איירי בלא למד דוקא דהא צריך לענות אחריהן כל שהן אומרים וכו' ואי למד למה לו שמקרין אותו כיון שגם עתה צריך הוא לקרות כולו אבל בההיא דאשתו ובניו מברכין לו דגמרא דהוא אינו עונה אחריהן כלל רק שיוצא בברכתן שם נוכל לומר דאיירי בין למד ובין לא למד ומשום דמבזה במה שאלו מברכין וכו' ר"ל גם מה שפרש"י דמשום שלא למד לייטינן ליה זה אינו רק משום דמבזה וכו' לייטינן ליה דא"א לומר דמשום דלא למד לייטינן ליה דהא בגדול מקרא וכו' דבשמיעה לחוד נפיק ובסתמא איירי דומיא דרישא דלא למד ואעפ"כ לא קתני תבא לו מאירה ש"מ דלא לייטינן ליה רק משום דמבזה במה שאלו מברכין ומקרין אותו ואינן בני חיובא דעבד ואשה נמי לא מחייבי וכו' כמו קטן וא"כ כולהו לאו בני חיובא נינהו:

ד"ה באמת אמרו וכו' עד ואין יכול לדקדק מכאן דבהמ"ז דאורייתא וכו' כך גירסת הספרים ובעיני אינו נכון דלא מסתפק לן שם בגמ' אי בהמ"ז דאורייתא או לא דודאי דאורייתא ויליף לה התם מקרא דואכלת ושבעת וברכת וגו' ולא מסתפק שם אלא אם הנשים חייבים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן ויש ספרים שכתוב בהן ואין יכול לדקדק מכאן דחייבים בבהמ"ז דאורייתא וכו' וגם גירסא זו א"א ליישבה ונ"ל שכך צ"ל ואין יכול לדקדק מכאן דאין חייבות בבהמ"ז דאורייתא דדלמא חייבות דאורייתא אלא כיון דאין מצטרפין וכו' והכי פירושו ואין יכול לדקדק מהתוס' דקתני דאין אשה מוציאה את הרבים א"כ ש"מ דאין הנשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא דאי חייבות אמאי אין מוציאות את הרבים דדלמא חייבות דאורייתא והא דאין מוציאות משום דאין מצטרפין לזימון עם האנשים כו' א"נ דרבים זילא בהו מלתא וכו' וק"ל:

לח:

תוס' בד"ה שמע ולא ענה יצא וי"א שם במודים וכו' נ"ל להגיה וכן אמרי' שם במודים ולמה לן כולי האי וכו' עד ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה וכו' ר"ל ומיהו יש ליישב הקושיא דלעולם אימא לך דאם הוא שותק אין שמיעתו מפסקת תפלתו ויוצא בשמיעתו מידי קדושה כמו שפרש"י ומה שאמרו שם אם יכול להתחיל ולגמור וכו' יתפלל ואם לאו אל יתפלל משום דאע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף וכו' לכך שאם אינו יכול להתחיל ולגמור וכו' אל יתפלל רק ימתין עד שיענה קדיש ואמן יהא שמיה רבא ואח"כ יתפלל אע"ג שהיה יכול לצאת בשמיעה אם היה מתחיל להתפלל והיה עומד בתפלתו בשעת קדושה:

לט.

בגמ' א"ל רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא וכו' נראה דהספרים מיותרים דלא אמר ליה רב ספרא כן אלא חדא זימנא אתרתי מילי דרבא והכי צ"ל אמר רבא לא לימא אינש ברוך הבא וכו' ואמר רבא לא לימא אינש יהא שמיה רבא וכו' אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא התם והכא פי' בין התם בברוך הבא ובין הכא ביהא שמיה רבא אסוקי מלתא היא ובענין אחר לא יתיישב לישנא דקאמר התם והכא וכו' וכ"נ מדברי ספר ח"ש אבל בספר עין יעקב גריס אלא התם והכא אמרי אסוקי מלתא וכו' ולפ"ז נוכל לפרש התם בא"י והכא בבבל כל החכמים בשוה אמרי דאסוקי מלתא היא וכו':

ברש"י משה גדול הדור הוא סה"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר שפיר קאמרת בתמיה:

בתוס' ד"ה עובר לעשייתן וכו' ומיהו לא מסתבר וכו' עד משעת הנחה עד שעת קשירה דכל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר כלל דיברך ושמא משיתחיל ליטול לולב וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו לא דמי כולי האי דנענוע אינו אלא מכשירי מצוה בעלמא ולא מעכב מדפריך לקמן בסוף פרקין מדאגבהיה נפיק ביה ומשני כשהפכו וכו' כצ"ל:

ד"ה וליתיב ליה דמי אתרוג בהדיא וכו' עד וכשהמוכר בשוק הוא הלוקט עצמו אסור דללקט לאכלה אמר רחמנא וכו' ובלבד שלא יעשה פלטר פי' שלא יהא מוכר בההוא אתרא כל שעה וכו' כן צריך להגיה:

ולא משכחת שיהו כולם שוים לענין סחורה אלא כי האי גוונא. ור"ל דמרבינן התם אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה וכו' משמע שענין הסחורה שאסור בהן הוא על ענין אחר ולא משכחת שיהיו ענין אחר אלא בכה"ג דהיינו שקונה כדי להרויח:

לט:

תוס' ד"ה בד"א דמזון ג' סעודות מיהא מוסרים וכו' עד אבל בלוקח מן המשומר וכו' הכל דבור א':

בא"ד ולא יתכן פי' זה וכו' גבי שלי חדש ושל חבירי ישן דסתם ע"ה אינו חשוד וכו' כצ"ל:

בא"ד דפירות של ילדה טובים משל זקנה וכו' ושומרי ספיחים בשביעית וכו' ולא אמרי' מן המותר באכילה וכו' ר"ל דאמרי' התם דשומרי ספיחים בשביעית ע"פ הב"ד כדי שיקצרו משם להקרבת העומר והיו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה ולפי' ר"ת דמן המשומר אסור באכילה א"כ היאך היה העומר קרב מן המשומר הא כתיב ממשקה ישראל ודרשינן מן המותר לישראל אבל האסור לישראל באכילה אסור ג"כ להקריב ממנו קרבן וא"כ היאך היו יכולין להקריב העומר מן המשומר ותירץ שלא היו שומרים אותו מבני אדם שלא היו צריכין לזה דמאליהם היו פורשין וכו' ולא היו שומרים אותו אלא מבהמה והיה ולכך לא נקרא מן המשומר והיה מותר להקרבת העומר:

בא"ד ומיהו קשה לר"ת דלא אסר בת"כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים וכו' אין קוצצים במקצע אבל קוצץ בחרבה כצ"ל והוא כעין סכין:

בא"ד ומיהו קשה דרישא דקרא דריש התם לאיסור אכילה וכו' ר"ל וא"כ ה"ה נמי מה שדרש אח"כ בסיפא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המופקר אתה בוצר ואי אתה בוצר מן המשומר היינו לענין שהמשומר אסור באכילה אפי' בוצר ע"י שינוי לא לענין שצריך לשנות הבצירות וא"כ צ"ל ע"כ הא דקתני בסיפא מכאן אמרו תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במקצוע וכו' לא קאי אמן המשומר אלא אמן המופקר קאי ועוד דהסיפא של ת"כ דקתני מכאן אמרו תאנה של שביעית וכו' משנה היא וכו' משמע דבסתם שביעית איירי וכו' ור"ל א"כ ע"כ אמן המופקר קאי אבל מן המשומר אפי' ע"י שינוי אסור:

בא"ד אע"ג דבירושלמי מייתי עלה כולה דרשה דת"כ ר"ל דעלה דההיא סיפא מייתי בירושלמי דדשה דת"כ דדריש ואת ענבי נזירך לא תבצור וכו' ואי אתה בוצר מן המשומר ר"ל ולכך אינו רשאי לבצור כדרך הבוצרים אלא צריך לשנות משמע דהסיפא דקתני דע"י שינוי מותר קאי אמן המשומר:

ד"ה לרבעי הך משנה אתיא כמ"ד נטע רבעי וכו' פי' לאפוקי ממ"ד דפליגי התם וס"ל דבכל המשניות שאיירי ברבעי איירי דוקא בכרם רבעי אבל נטע רבעי א"צ חלול בשנה הרביעית:

ד"ה ולשביעית וכו' עד וי"ל משום דדרשינן פ"ק דר"ה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה לשון זה של התוס' טורח ליישבו דכי מעיינת שפיר שם בר"ה דף י' לא איירי שם כלל מדין אי אזלינן בתר חנטה אלא לענין ערלה שאע"ג דתשרי הוא ר"ה לנטיעות ונשלמו הג' שנים בתשרי אסירים הפירות בערלה עד ט"ו שבט ויליף לה התם מדכתיב ובשנה הרביעית דמשמע דשנות ערלה נכנסים ג"כ בשנה הרביעית וכן שנת רביעי בחמישי וע"ש בדף י' וז"ל התוס' בקדושין דף ג' אי נמי י"ל אע"ג דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות לענין שביעית כיון דלענין רבעי לא חלקתו תורה משאר אילנות ועל דרך זה צריך ליישכ ג"כ שיטת התוס' דהכא:

בא"ד ומיתרצא בהכי. ההיא דפ' מקום שנהגו וכו' ר"ל דהא דקתני כל הספיחים מותרים וכו' איירי בספיחי ששית הנכנסים לשביעית והא דקתני כל הספיחים אסורים איירי בספיחי שביעית הנכנסים לשמינית וא"כ משמע דבפירות ג"כ אזלינן בתר חנטה ולא בתר לקיטה ועיין בפי' רבינו שמשון בזרעים וא"כ ש"מ דגם בירקות לא אזלינן בתר לקיטה:

בא"ד והנהו גמר פריים ביחד וכו' ר"ל ולכך תלה שמואל הטעם דאזלינן בהו בתר גמר פרי ולכך מעשרים מזה על זה אבל אי הוה אזלינן בהו בתר לקיטה לא הוי מעשרים מזה על זה דאין כל לקיטתן ביחד אע"ג שנזרעו ביחד ע"ש:

בא"ד ומיהו קשה מאתרוג דאמרי' פ"ק דר"ה וכו' עד אלמא דמ"ד בתר לקיטה אע"ג דנגמר פרי כבר וכו' כצ"ל ודברי התוס' תמוהים דהא אפי' אי אזלינן בתר גמר פרי אתי שפיר דנהג בו ב' עישורין דהא על כל פנים לא נגמר פריו ער אחר ט"ו שבט של אשתקד והחניטה היתה קודם ט"ו של אשתקד וא"כ נחנט בשניה ונגמר פריו בשלישית ומספקא ליה אי בתר חנטה אזלינן אי בתר גמר פרי ולקיטה ולכך נהג בו ב' עישורים וצ"ל בדוחק דאע"ג דשם בההוא מעשה רר"ע שליקט אתרוג בא' בשבט ונהג בו ב' עישורים אין נגמר חילוק בין אי אזלינן בתר גמר פרי ובין בתר לקיטה כמו שכתבנו מ"מ מייתי מיניה התוס' ראיה דבכל דוכתא דנקיט לקיטה תלוי דוקא בלקיטה ודברי התוס' חוזרים אדלעיל שכתבו דבירק אזלינן בתר גמר פרי אלא דנקט בכל דוכתין לקיטה משום דדרך ללקט בגמר פרי ומקשו דהא באתרוג דגמר הפרי הוא קודם הלקיטה ואעפ"כ נקט שם לקיטה וא"כ משמע דבכל דוכתי הכל תלוי בלקיטה דוקא ולא בגמר פרי כגון אם נגמר האתרוג בשני ולקטו בשלישי נוהג בו מעשר עני או אם נגמר בג' ולקטו ברביעית אינו נוהג בו מעשר עני וכל כיוצא בו וה"ה נגמר פריו בששית ונלקט בשביעית אסור דבתר לקיטה אזלינן דוקא ולא בתר גמר פרי וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דהכא משמע דאזלינן בירק בתר לקיטה לענין שביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים מותרים וכו' כנ"ל ובספר ח"ש כתב קצת דומה לזה אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ויש להתיישב בדבר זה דמהכא משמע בהדיא דאתרוג הוי ראש השנה שלו ט"ו שבט לענין מעשר כאילנות והנחנט קודם ט"ו שבט דשנה שלישית למ"ד דאזלינן בתר חנטה או הנלקט למ"ד דאזלינן בתר לקיטה יש לו דין שנה שניה ונוהג בה (כל) מעשר שני ואע"ג דכבר עיילא שנת שלישית מהשמיטה מתשרי לפי מנין שנות עולם וה"ה הנחנט והנלקט קודם ט"ו שבט דשנה רביעית יש לו דין שנה שלישית לענין מעשר וא"כ ה"ה נמי דשנת ששית מהשמיטה נמשכת עד ט"ו שבט דשביעית והנחנט או הנלקט קודם ט"ו שבט נוהג בו מעשר עני כדין שנה ששית אע"ג דכבר נכנסה שנה שביעית מתשרי ונחנט ונלקט אחר ר"ח תשרי לאחר שנכנסה שנה שביעית ואי הוה אמרי' הכי ג"כ לענין איסור שביעית דכל הפירות הנחנטים והנלקטים קודם ט"ו שבט יש להם דין שנה ששית ואינם אסורים משום שביעית א"כ לפי זה יקשה הא דפריך בשמעתין א"ה אתרוג נמי בת ששית הנכנסת לשביעית היא ומשני אתרוג בתר לקיטה אזלינן ר"ל וכיון דנלקט אחר שנכנסה שנה השביעית קודם חג הסכות יש לו דין שביעית ונוהג בו קדושת שביעית ואי אמרי' דכל הנלקט קודם ט"ו שבט אין בו דין שביעית לא משני מידי כמבואר מעצמו וצ"ע אם לא שע"כ צ"ל דכל אילנות שר"ה שלהן ט"ו שבט היינו דוקא לענין מעשר ולא לענין איסור שביעית וא"כ כל הפירות הנחנטים למ"ד בתר חנטה אזלינן או הנלקטים למ"ד דבתר לקיטה אזלינן באתרוג אם החנטה או הלקיטה היתה אחר שנכנסת שביעית מתשרי וקודם ט"ו שבט נוהג בהן דין קדושת שביעית ואסורים לבעלים ונוהג בהן ג"כ דין מעשר כדין שנה ששית וק"ל:

מ.

תוס' ד"ה ועצים דהסקה תנאי היא וכו' עד ורבותינו היו גורסים וכו' הספרים שלפנינו חסרים וכך צ"ל ורבותינו היו גורסים וסתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא ופי' הקונטרס דטרח עלה ליישבה ולא יכול ובהגוזל קמא פי' בקונטרס וזה לשונו תנאי היא איכא למאן דאית ליה סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפי' אעצים דמשחן וכו'. ונ"ל דלפי גירסא זו ולפי פי' זה לא פליגי רבנן ור' יוסי אי אמרי' סתם פירות לאכילה או לא וה"ה אי אמרי' סתם עצים להסקה או לא דא"כ לפי גירסא זו לא מייתי מידי דפליגי תנאי בסתם עצים דאינו מוכרח לומד דמשום דפליגי בסתם פירות אם לאכילה ניתנו או לא פליגי ג"כ בסתם עצים דיכול להיות דבעצים כ"ע מודו דלהסקה ניתנו אלא ודאי בהא לא שייך שום פלוגתא דכ"ע ידעי מסברא דסתם עצים להסקה ניתנו וכן סתם פירות לאכילה אלא דפליגי אי מחשבה מוציאה אותן מהסתם או לא והשתא מייתי שפיר תנאי דכמו דלרבנן אין מועיל שום מחשבה להוציא הפירות מסתמן דקיימי לאכילה להתירן למשרה ולכביסה ה"ה אין מועיל שום מחשבה לסתם עצים להוציאן מסתמן כדי שיחול עליה קדושת שביעית ולר' יוסי מועלת מחשבה בין בפירות בין בעצים אע"ג דלשון רש"י שמביאים התוס' אינו משמע כן דמכל לשונו משמע דעיקר הפלוגתא היא אי אמרי' סתם עצים להסקה ניתנו אי לא מ"מ ע"כ צריך ליישב הלשון ע"ד שיטה זו שכתבנו וק"ל וגם לפי שיטת גירסא ופי' זה של רבותינו לא יתיישב לישנא דגמ' דמשמע דפלוגתא דרבנן ור"י היא בדרש הפסוק דהא אמר מ"ט דת"ק אמר קרא לאכלה וכו' מ"ט דר"י אמר קרא לכם לכל צרכיכם ומנא לן לומר דטעמא דר"י היא משום דמחשבה מוציאן שלא תחול עליה קדושת שביעית וצריך ליישב דס"ל לגמ' דאי לאו דמטעם המחשבה לא הוה דריש ד"י לכם לכל צרכיכם דהא לאכלה כתיב ודוחק הוא וגם נצטרך לומר דמחשבת למלוגמא וכיוצא אין מוציאן מקדושת שביעית אע"ג דמוציאה לענין משרה וכביסה וכל זה דוחק וק"ל:

ד"ה יצאו משרה וכביסה וכו' בשעת רתיחת היורה כלה השורש וכו' כצ"ל:

מ:

תוס' ד"ה אין שביעית מתחללת וכו' הספרים שלפנינו מוטעים וכך צ"ל והא דתני לעיל ואם מכר יאמר הרי מעות חללו יהו מחוללים על פירות שיש לי בביתי וכו':

ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' חוץ לירושלים איירי דבירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים וכו' כצ"ל:

בסה"ד וי"ל דאין מתחללין דהכא היינו שיחזרו הדמים למקומן ר"ל דהאמת הוא דחיילא קדושת מעשר אבהמה אלא דרבנן גזרו משום שמא יגדל מהם עדרים שיחזיר המוכר הדמים ללוקח ויחזור ויפדה קדושת הבהמה על המעות וק"ל:

ד"ה שמא יגדל מהם עדדים כו' עד ותימה דרבנן דהתם דאמרי כו' במזיד תעלה ותאכל במקום וי"ל דאיירי כמו שמפרש ר' יהודה התם במה דברים אמורים במתכוין ולקחו מתחלתן לשם שלמים וכו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים וקושיית התוס' היא דהכא משמע דלרבנן אפי' בזכרים ובנקבות לכ"ע אפי' בדיעבד אין מתחללים והתם קאמרי רבנן במזיד תעלה ותאכל במקום פי' בירושלים ותירצו דהתם איירי כמו שמפרש שם ר"י במה דברים אמורים וכו' ולאו דוקא לשלמים אלא ר"ל בתמימים הראוים לשלמים והואיל וראוים לשלמים ולא גזרינן בהו שמא יגדל מהם עדרים בדיעבד ולכך לכתחלה אין לוקחים אבל בדיעבד תעלה ותאכל במקום והכא איירי בבעלי מומים דאין ראוין לשלמים ולכך אפי' בדיעבד אין מתחללים:

בא"ד אי נמי אפי' כרבנן והתם דלא אפשר יותר כצ"ל:

מא.

בא"ד לא יתכן מה שפי' בקונטרס פ' הזהב דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחושת כו' לא מצאתי זה בפרש"י שם פ' הזהב גם מה שכתבו התוס' והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל וכו' דמאי מאן דכר שמיה הכא ואם רצונם לומר הא דכתבו לעיל בדף שלפני זה ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' דבירושלמי מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי א"כ מה כתבו אח"כ ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהלא מבואר לעיל דחילוק זה הוא תירוץ אחר שתירצו התוס' לעיל וכאן הרכיבו התוס' שני התירוצים יחד וק"ל:

ד"ה אי נמי סמוך לשקיעת החמה וכו' ויש מפרשים וכו' דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר הא אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וכו' ויש להקשות לפי זה הא בהדיא פריך המקשן אלא דאבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי ש"מ דאין פרכא כלל מהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וצ"ל לפי דבריהם דהמקשה באם תמצא לומר פריך כלומר אפי' אם תמצא לומר דבנין בהמ"ק דוחה יו"ט מכל מקום מחצות היום ולהלן תשתרי וק"ל:

מא:

תוס' ד"ה הילך אתרוג זה וכו' בשום מקום אין מדקדק הגמ' בלשונו וכו':

בא"ד והא אנן תנן בנדרים וכו' דכל מתנה שאינה שאם הקדישה מקודשת כו' כצ"ל ובסדר המשניות גריס שאם הקדישה אינה מקודשת: