מהר"ם על הש"ס/סוכה/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מב:

תוס' בד"ה והשמחה וכו' וא"ת זימנין דאינן נאכלין כל ח' כו' נ"ל להגיה כן כגון שחל יום ח' בא' בשבת דאז א"א לומר כו' דליל מוצ"ש בלילה לא ישחטו וכו' וע"כ מהני דנשחטו יום ו' כו' נמצא דבליל מוצ"ש שהוא ליל שמ"ע לא יאכל שלמים וקושית התוס' זו ל"ק אלא ללשון אחר שפרש"י שם פ' אלו דברים דהא דאמרי' לקמן בפירקין דף מ"ה והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט האחרון הוי פי' דוקא הלילה של ח' ולא יום ח' ולכך הקשו הכא דכשחל ליל שמ"ע במוצ"ש לא אשכחן כלל שמחת שלמים בח' דבלילה לא ישחטו וביום אינו חייב בשמחה וא"כ לא אשכחן אז השמחה שמנה אבל לפי מה שפרש"י כאן לקמן דהא דאמרי' לרבות לילי יו"ט האחרון ק"ו ליום ל"ק מידי דאף אם חל ליל שמ"ע במוצ"ש דא"א לאכול שלמים בלילה מ"מ ביום שמ"ע עצמו ישחוט ויאכל שלמים וא"כ איכא שמחה שמנה וע"ש בתוס' פ' אלו דברים דף ע"א ד"ה ליל יו"ט האחרון וכו' שמקשין שם קושיא דהכא על לשון זה של רש"י דפי' רליל יו"ט אחרון לבד חייב בשמחה וסתרו פי' זה מכח קושיא זו ומפרשים דליל יו"ט האחרון לאו דוקא דה"ה ליום ובזה יתיישב ג"כ הא דמקשין התוס' מליל שמ"ע שחל במוצ"ש ולא מקשין מכל יום מימי החג שחל בשבת א"א לאכול שלמים במוצ"ש וא"כ לא אשכח ח' ימים שלמים אלא ודאי בשאר ימים אין קושיא כלל דיכול לשחוט ביום ההוא בעצמו ויאכל שלמים אבל בשמ"ע היום אינו חייב בשמחה ללשון האחר של רש"י שפי' שם פ' אלו דברים וק"ל ע"ש:

בא"ד וי"ל כדאמר רב פפא פ' אלו דברים על קושיא כזו כצ"ל ור"ל דשם פריך למ"ד דשלמים ששחטו מעיו"ט אינו יוצא בהן ביו"ט היכא דחל יום ראשון בשבת ליכא שמחה שמנה ומתרץ רב פפא בכסות נקיה וביין ישן:

מג.

תוס' ד"ה לא ידעינן בקביעא דירחא וכו' ובפ' מקום שנהגו א"ל רב ספרא וכו' לא כמו שפי' בקונטרס וכו' אלא מפרש ר"ת דהוי דייר היכא דמטי שליחי ניסן ותשרי וזימנין דאזיל בניסן היכי דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי דגזרינן בההוא דוכתא וכו' והא דאיצטריך למימר דאזיל למקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי ולא קאמר דאזיל למקום דלא מטו שם שלוחים כלל לא ניסן ולא תשרי דא"כ היכי סלקא אדעתא למיעבד חד יומא דכיון דהשתא הוא במקום דלא מטו שם שלוחי דניסן היכי ידע אימתי נקבע ר"ח ניסן אבל השתא אתי שפיר דהוה במקום שידעו אימתי נקבע ר"ח ניסן אלא שהם עושין ב' ימים מחמת גזירה דתשרי ולדידיה ליכא גזירה דבמקומו מטו ג"כ לשם שלוחי תשרי ועבדי לעולם יום א':

מג:

תוס' ד"ה לא איקלע שהיו מעברין וכו' לפי שיטת ההלכה משמע שהיו מעברין כדי שלא תחול בשבת שאם היה חל היה דוחה והתוס' שמביאים מהירושלמי משמע שהיו מעברים כדי שלא תחול ואם היה חל בשבת לא היה דוחה וצ"ל דהירושלמי אתי לפי המסקנא דמסיק בשמעתין כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו:

מד.

ברש"י ד"ה שכחום וכו' וחזרו נביאים אחרונים ויסדוה ע"פ הדיבור הא דהוצרך רש"י לפרש דיסדוה ע"פ הדיבור נ"ל משום דהכא אית ליה לר' יוחנן משום דיסוד נביאים היא מברכינן עליה ולקמן בדף מ"ה ע"ב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לולב יום א' משמע שם דס"ל לר"י דלא מברכינן אמידי דתיקון דרבנן לכך הוצרך רש"י לפרש גבי ערבה דיסדוה על פי הדיבור ולכך מברכינן עליה וק"ל:

תוס' ד"ה כהנים בעלי מומין כו' וד"ה בין האולם ולמזבח שניהם דבור אחד:

ד"ה א"ל ר' יוחנן מי אמרה כו' עד ולפי שיטה זו דפרי' לעיל דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול וכו' ור"ל דבשלמא אי הוה אמרי' דהא דאסורין בעלי מומין שיכנסו בין האולם ולמזבח היא מדאורייתא לא הוי קשה מידי לאבא שאול דיליף ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל דא"א לומר בישראל דהא אסורים מה"ת שיכנסו בין האולם ולמזבח ולכך ע"כ צ"ל דהא דאיתרבי מדכתיב ערבי ערבה של מזבח היינו דוקא בכהנים ולא בישראל אבל השתא דפרישית דאיסור כניסה של בעלי מומין אינה כ"א מעלה דרבנן ומה"ת מותרים לכנוס א"כ ה"ה זרים מותרים שיכנסו בין האולם ולמזבח דמאי שנא בעל מום מזר א"כ קשיא לאבא שאול דיליף ערבה דמזבח דהוי דאורייתא מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל כמו ערבה דלולב דהא מדאורייתא מותר לזרים שיכנסו בין האולם ולמזבח וליתי דאורייתא ולדחי מעלה דרבנן וק"ל:

ד"ה והא א"ר יוחנן דילכון אמרי וכו' עד ורבינו חננאל גריס דילכון אמר דילהון היא כצ"ל:

בא"ד דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פ' הזורק וכו' ור"י אמר אפי' תימא (וכו') [רבי] דלכון אמר שאני הכא וכו' כצ"ל:

מד:

בגמ' ורב חסדא א"ר יצחק אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב כצ"ל ומה שכתוב בספרים ביו"ט ראשון של חג נ"ל ט"ס הוא:

שם הוה קאימנא קמיה דר"א בר צדוק כצ"ל וכן בכל העמוד וכן מוכח לעיל ברש"י וכן הוא באשר"י:

שם הדר אתא וא"ל מאי אעביד א"ל אפקר זיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן במקדש וכו' ודכוותיה אשכחן דמברכין אשני י"ט של גליות וכו' ויש ספרים דגרסי הכא בתוס' ורבינו נסים כתב גירסא זו בשם התוס' ע"ש ומיהו אין מזה ראיה דהא טעמא דאין מברכים אערבה למ"ד מנהג נביאים משום דלא אפשר לומר וצונו וביו"ט של גליות אין בהם אלא קידוש והזכרת היום ואינו אומר וצונו וכו' ע"ש ברבינו נסים ולי תימה על גירסא זו דמאי דקאמר ומיהו אין ראיה מזה כו' דהא מקריאת הלל דיום שני אייתי שפיר ראיה דהא לכ"ע בשני ימים של גליות גומרים בהן את ההלל ומברכים עליו וצונו וכדאמר ובגולה א' ועשרים יום וכו' משמע דמברכים עליו דומיא דאינך ימים אע"ג דיום ב' לא הוי אלא מנהג וק"ל:

בא"ד שאפי' כשגומרים את ההלל יכול לברך לקרוא את הלל כמו שמברכים לקרוא מגילה ומה שנוהגים עכשיו שמברכים לגמור כשגומרים ולקרוא כשמדלגים לסימן בעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד ולכך נקיט יחיד דכי ליכא גאולת כל ישראל אין גומרים אותו אלא באלו הימים אבל לגאולת כל ישראל גומרים אותו לעולם:

ד"ה ג' בדי עלין לחין שג' בדין יוצאים מקלח א' גי' זו א"א ליישבה דאמאי מצריכים שיהיו ג' בדין יוצאין מקלח א' דאפי' בהדס לא מצרכינן לעיל אלא תלתא טרפי בחד קינא ור"ן כתב ג' בדין שיש בכל א' ג' עלין לחין וכן שם ברש"י הנדפס באלפסי אבל מלשון רש"י שכתב הכא וכי אמר ג' טפחים לגבי לולב וכו' משמע מדבריו דלמ"ר ג' בדין עלין לחין צריך שיהיו כל אורך ג' טפחים של הג' בדין עלין לחין וק"ל ועיין באשר"י וברבינו נסים לעיל בדיני ההדס ונראה שגם בתוס' דהכא צ"ל שג' עלין יוצאין מקלח אחד וק"ל:

מה.

בתוס' ד"ה אני והו וכו' משום דדרשינן באיכה רבתי וכו' ועדיין צריך טעם למה תקנו לומר בזה הלשון אני והו הקדימו שם אני לשם והו איפכא מבעיא ליה דוהו שם הראשון גם לפי סדר הפסוקים והנביאים דוהו כתיב בירמיה ואני ביחזקאל:

מה:

תוס' ד"ה אחת ללולב ואחת למזבח וכו' עד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקא וכו' שאין להם אלא לב א' לאביהם שבשמים אפשר דלא הוי אלא יום א' כצ"ל:

בא"ד ובין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה וכו' וצריך ליתן טעם לדברי התוס' דאמאי כתבו דלר' לוי בין יהיה יום א' ובין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו היו לר' יוחנן בן ברוקה ולרב הונא דמפרש טעמא דר' יוחנן בן ברוקה דיליף מקרא דכפות כתבו התוס' לעיל בסמוך דסבר חריות של דקל היו מביאים כל ז' ולא ערבה אימא לרב הונא נמי ס"ל לר' יוחנן בן ברוקה תרוייהו הוו ונראה דטעמם דודאי פשוטן של דברים משמע דר' יוחנן בן ברוקה פליג וס"ל דחריות של דקל היו מביאים ולא ערבה אלא שלפי סברת ר' לוי דאמר דהחריות של דקל לא היו מביאים אלא לסימן טוב ע"כ צ"ל דגם לר' יוחנן בן ברוקה היו זוקפים הערבה ע"ג המזבח מטעם גזירת הכתוב לאבא שאול או מהלכה לרבנן ואגב זה היו זוקפין ג"כ חריות של דקל לסימן טוב אבל אי ס"ל דלא היו מביאים ערבה כלל לר"י ב"ב לא מסתבר לומר שהיו מביאים החריות של דקל לבדו לסימן טוב מאחר שלא היו מביאים שום דבר זולת זה ע"ג המזבח מדינא מצד החיוב דמאיזה דמיון וסיבה נפלו על ענין זה להביא דבר אל המזבח לסימן טוב אם לא מחמת שבלאו הכי היו מביאים הערבה להמזבח הביאו ג"כ החריות של דקל לסימן טוב וק"ל:

מו.

גמ' ר' ירמיה אמר הרואה נר חנוכה וכו' כצ"ל והא דכתוב בספרים דידיה אמר ט"ס הוא:

שם מאי מברך אמר רב יהודה כו' נ"ל דלא גרסי' מאי מברך הכא דאין כאן מקומו וק"ל וכן בשבת פ' במה מדליקין ליתיה:

רש"י ד"ה הרואה נר חנוכה וכו' צריך לברך על הראשונה פי' על הנרות שרואה בראשונה:

תוס' ד"ה העושה סוכה לעצמו וכו' ואיכא תנא דתני בירושלמי וכו' עשאה לאחר מברך לעשות סוכה לשמה כן הגי' בספרים שלנו בתוס' אבל הרא"ש כתב בשם הירושלמי עשאה לאחר מברך על עשיית סוכה:

ד"ה דכל אימת דמשמשי מברכי וכו' עד או להניח וכו' כדאיתא בהקומץ רבה דהכא הרי מונחים ועומדים וכו' ר"ל דהואיל ומונחים ועומדים לא שייך לברך לשמור את חקיו דברכה זו לא שייכא אלא בשעת הסילוק:

ד"ה הרואה נר חנוכה כו' ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן וכו' ר"ל דבשלמא בנר חנוכה דהמדליק שהוא העושה בעצמו מברך להדליק וגם שעשה נסים תקנו שהרואה יברך אחת מהן דהיינו שעשה נסים אבל בסוכה דאין העושה מברך כ"א לישב בסוכה וברואה לא שייכא ברכה זו א"כ נצטרך לתקן ברכה חדשה שאינה בעושה וזה אין שייך וכן בלולב ובשאר המצות ואין להקשות דלתקן שיברך הרואה שהחיינו שאין ברכת שהחיינו ברכה על המצוה בעצמו אלא על הזמן ואינה אלא צירוף לברכת המצוה וק"ל:

מו:

גמ' א"ר יוחנן אתרוג אפי' בשביעי ל"ג אפי' וכן לקמן בסמוך בדברי אבוה דשמואל ל"ג אפי':

שם אמר רב כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר וכו' ואוכלה למחר כן הגי' בספרים שלפנינו אבל בדברי רש"י נראה דגריס איפכא דרב אמר ואוכלה למחר דאית ליה לכולי יומא איתקצאי כשיטת ר' יוחנן ורב אסי אמר ואוכלה לאלתר ולעיל פ"ק גבי עיטרה בקרמים כתבו התוס' דיש ספרים דגרסי' כספרים שלנו:

רש"י ד"ה שוב לא תשמע משתפנה לבך לבטלה שוב אין משמיעין כצ"ל דהכי כתיב ואם יפנה לבבך ולא תשמע ופסוק הוא בסוף פרשת אתם נצבים ע"ש:

ד"ה מיד תינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב"ר עד הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות שומטין כו' והיה אותו חסיד עובר בספינה וכו' ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו אלמא דגדולים שמטי ליה מיד התינוקות כצ"ל ויש לתמוה שהתוס' כתבו במתני' כפי' היש מפרשים שכתב רש"י כאן וכן האשר"י כתב פי' זה בשם ר"ת וכי לא ראו שרש"י ז"ל סתר פי' זה מכח ההיא עובדא דב"ר וצריך לומר שלא היה כתוב כל זה בספרי פרש"י שלהם וכן ראיתי פרש"י ישן כתוב על קלף ולא נמצא בו הא דכתוב לפנינו ברש"י סתירת היש מפרשים ולא ההיא עובדא דבב"ר:

תוס' ד"ה דאי איתרמי וכו' לא קשיא מידי וכו' דלא אמרי' מיגו מחמת יום שעבר אבל בסוכה כיון דחייב לישב בה בבין השמשות אי איתרמי ליה סעודתא אע"ג דמיחייב ג"כ מחמת דבין השמשות ספק יום הוא הואיל וחייב לישב מחמת איזה טעם שיהיה לא מקרי מיגו מחמת יום שעבר ועיין במה שכתבתי לעיל בפ"ק גבי עטרה בקרמים ובביצה פ' המביא דף ל':

בא"ד וי"ל דאיצטריך למיסר בשמיני אפי' נפלה בח"ה וכו' א"נ לענין נויי סוכה וכו' כצ"ל ואם תקשה לך דבשלמא התרצן נוכל לומר דלהכי אמר טעמא דאי איתרמי וכו' דנפקא מיניה דאסור אפי' נפלה או אפי' נויי סוכה אבל המקשה מאי הקשה מ"ש סוכה מ"ש אתרוג והא ה"ל לאסוקי אדעתיה דסוכה אסורה אפי' בשמיני מטעם סתירת אהל אין זה קושיא כלל דגם המקשה אסיק אדעתיה שפיר דע"כ ר' יוחנן איירי בענין דליכא איסור דסתירת אהל כגון בנפל או בנויי סוכה ואין כאן איסור כ"א מטעם מוקצה מחמת מצוה דאי ר' יוחנן איירי באיסורא דסתירת אהל מאי אתא לאשמעינן בסוכה דאסורה בשמיני משום סתירת אהל הא כל אהל דעלמא ובכל יו"ט נמי אסור וק"ל:

בד"ה אתדוג אפי' בשמיני אסור דגזר אתרוג אטו סוכה וכו' לא מסתבר להו להתוס' פירושו של רש"י דפי' טעמו של לוי ג"כ גבי אתרוג מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות וכו' משום דס"ל דליכא למ"ד בעולם דס"ל דאסרינן איזה דבר מטעם מיגו מחמת יום דלשעבר כמו שכתבו לעיל פ"ק:

ד"ה שמיני ספק שביעי אסור בא"י דליכא ספק וכו' כתבו זה משום דהוקשה להו דהא ע"כ הא דאמר אביי שמיני ספק שביעי אסור וכו' אליביה דר' יוחנן הוא דאי אליביה דלוי הא בלא ספק אסר ליה בשמיני ולכך הוקשה לו מ"ט אסור לאביי בשמיני ספק שביעי אי מטעם דאיתקצאי לכולי יומא הא לא שייך זה אלא בשביעי אבל בשמיני אפי' לדידן דהוי ספק שביעי כיון דלא נטלינן לולב ואתרוג בשמיני לא איתקצאי כ"א לז' ימים ולא לשמיני ואי מטעם דגזר אתרוג אטו סוכה הא ר' יוחנן לית ליה גזירה דהא אמר לעיל אתרוג בשמיני מותר לכך קאמר דדוקא בא"י לא גזר ר' יוחנן בשמיני אתרוג אטו סוכה אבל בבבל וכו' גזר וכו':

מז.

תוס' ד"ה הכא כתיב כמשפט וכו' כצ"ל בכולהו כתיב כמשפט והאי בתרא כתיב כמשפטם. לפום ריהטא ר"ל דבשנויא דרב פפא ורב נחמן דקאמרי התם כתיבי פרים או התם כתיב וביום ן קאי אכל שבעת הימים אבל בשנויא דרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם לא קאי אכל שבעת הימים אלא איום השביעי לחוד דכתיב ביה כמשפטם אלא לישנא דתוס' לא משמע כן דקאמר ואין זה כענין האחרים וכו' דקאי אשמיני אבל לרב אשי אשביעי קאי וכו' אם לא שנאמר שטעות הוא בספרים וצריך להגיה דקאי אכולהו וכן ההיא דרב נחמן בר יצחק אבל לרב אשי אשביעי קאי ור"ל דהא דקאמר בשינויא דרב פפא התם כתיב פרים אכולהו שבעת ימים קאי וכן בההיא דדב נחמן התם כתיב וביום אכל שבעת הימים קאי אבל לרב אשי דקאמר התם כתיב כמשפטם אשביעי לחוד קאי:

מח:

בגמ' פיסקא עלה בכבש וכו' ת"ר כל העולין וכו' חוץ מן העולה לג' דברים הללו שעולין דרך (ימין) [שמאל] וכשחוזרין חוזרין על העקב כצ"ל:

שם לימא מתני' ר' יהודה הספרים חסרים י וכצ"ל ומנוקבין כמין ב' חוטמין וכו' לימא מתני' ר' יהודה וכו':

רש"י ד"ה שהיין והמים מגולים כו' נתגלה היינו טעמא דממלא מן הכיור ולא היה מנסך מהן לפי שהמים והיין המגולים וכו' כצ"ל:

ד"ה ומקיפין ויורדין דרך שמאל וכו' שהרי פניו למזבח ואינו מחזיר לו עורף וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אחד מעובה וכו' לשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים פי' והנקב היה בתחתיתו דהיינו שוליו ומתוך שהשוליים עבים אין המשקה ממהר לצאת:

ד"ה שהיין והמים מגולים פסולים וכו' ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתך מעיקרא וכו' פי' שהמקשה דפריך וליעבדינהו במסננת היה ס"ד שהטעם הוא שהאדם משלים לשיעור ולכך פריך הכי ועיין לקמן בסוף פירקין:

מט.

תוס' ד"ה שכל מזבח שאין לו קרן וכו' דכתיב אבנים שלמות תבנה ובסיד פליגי בה תנאי וכו' כנ"ל להגיה ור"ל דכשנפגם האבן בעצמו הוי שיעורא כדי שתחגור בו ציפורן מדכתיב אבנים שלמות אבל כשנשבר במקום הסיד שבין האבנים ולא נפגם שום אבן פליגי בה תנאי ולא הוי מטעם הפסול דכתיב אבנים שלמות אלא מטעם דלא חשיב ריבוע וכו':

בא"ד ומיהו במזבח ניחא כו' אבל קרן מנא לן דסיד היה בקרן ר"ל דהקרן לא היה אבן אחת אלא היה עשוי בסיד ובאבנים קטנים וזפת וקנים וא"כ כשנפגם לא הוי פסולו מטעם דכתיב אבנים שלמות אלא מטעם דלא חשיב ריבוע ומנ"ל דצריך ריבוע אבל י"ל והלא כל המזבח נעשה ע"י מלבן כדאיתא לעיל דף מ"ה עלה אמה וכנס אמה וכו' וא"כ היכי מצינו דפגימות המזבח בכדי שתחגור בה ציפורן אלא ע"כ כשנמצא הפגם באבנים עצמן וא"כ הכי נמי נימא בקרנות המזבח וי"ל בדוחק דס"ל לתוס' דהכא קאי אמעשה דצרוקי שניסך המים על רגליו וכו' שנפגם המזבח מחמת שזרקו עליו באתרוגיהן מסתמא מאותן זריקות לא נעשה שום פגם באבנים עצמן אלא שנשברה חתיכה וחלק מהמזבח ומסתמא לא נשבר באמצע שום אבן אלא מקום השבירה היתה בסיד שבין אבן לאבן כי הוא דרך שבירה וא"כ לא נפסל אלא מטעם דלא הוי חשיב ריבוע וק"ל:

בא"ד וא"ת ואבני מזבח מאי אריא משום דנפגמה תיפוק ליה משום דחסרה האבן וכו' וי"ל מה מקשין התוס' הא על כל פנים צריך להשמיענו דאפי' לא נפגם אלא בכדי שתחגור בו הציפורן דנפסל וי"ל דלשון פגימה משמע שנעשה באבן רושם שאינו חלק אבל אם נשבר ממנו מקצתו ומקום השבירה נשאר חלק ואין בו פגימה לא היה נפסל דוגמת פגימת סכין של שחיטה דהיינו שנפנגם פיו באופן שאינו חלק אבל אם נשבר הסכין מארכו ונשאר בו כשיעור סכין וגם אינו פגום הוא כשר לשחיטה ולגבי אבני מזבח אינו כן שאפי' אם נשבר קצת מהאבן והנשאר אין בו פגימה במקום השבר אפ"ה הוא פסול מטעם דלא קרינן ביה שלימות וא"כ לא הוי ליה למימר לישנא דפגימת המזבח אלא הוה ליה למימר חסרון אבני המזבח בכל שהוא אפי' בכדי חגירת הציפורן והיה כולל בלשון זה כל עניני שבירה:

בא"ד וי"ל דה"ק התם אי דגייז לשבר האבן א"א לשבר בלא פגימה כצ"ל ור"ל דאין ה"נ דלא נפסל מטעם חסרון אלא מטעם פגימה ר"ל שאינו חלק והתם הכי קאמר א"א לשבר שום אבן שלא יהיה השבר פגום ואינו חלק:

בא"ד וא"ת וליעברו ע"י שמיר כו' פי' דאז יהיה מקום השבירה חלק בלי פגימה:

בא"ד דחמשה רברים חסר בית שני ר"ל דאורים ותומים הוא אחד מן החמשה דברים:

בא"ד ובטל השמיר היינו לאחר בית שני כו' נ"ל שכן צ"ל והא דקאמר משחרב בהמ"ק בטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רשב"ג התם וכו' מסתמא בבית שני קאמר שחרב בימיו תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירות מתברכין וכו':

בא"ד כדקאמר ר' נחמיה פ' עגלה ערופה וכו' ר"ל דשם פליגי ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה ס"ל דשמיר היה צריך כשבנה שלמה את הבית ור' נחמיה ס"ל דלבנין בהמ"ק לא היו צריכין לשמיר אלא מתקנים את האבנים מבחוץ ואח"כ מכניסין אותם לבית בפנים ולא היה צריך לשמיר אלא לאפוד:

ד"ה אל תקרי בראשית וכו' אבל אידך תנא דדריש וגם יקב חצב לית ליה פי' לית ליה דמששת ימי בראשית נבראו:

שם דמההוא קרא דריש מזבח ושיתין ומזבח בידי אדם היה כצ"ל ר"ל ה"ה ששיתין בידי אדם הוו דהא מחד קרא נפקא:

מט:

רש"י ד"ה אתיא קדש קדש ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף ר"ל לפי מסקנא דיליף מג"ש איכא למימר דהכל יליף מג"ש גם ההוצאה דאי לאו דמוציאים אותו אין כאן שריפה וג"ש למאי אתא אבל המקשה דמקשה מאי משמע לא הוה פריך אלא על שריפתו אבל הוצאתו לא הוי צריך קרא דסברא הוא כמו שפרש"י לעיל:

נ.

בתוס' ד"ה ואי מייתי להו וכו' דלילה אין מחוסר זמן וכו' ר"ל דלילה נקראת בזמנו אע"ג שאינה ראויה להקרבה לענין דכי מטא לילה נתקדש לענין שיפסל בלינה מאחר דקודם לכן נתמלא יש לנו לחושבו כאילו מלאו הקוף כו' כצ"ל ור"ל ולא נקרא מילוי ולא נתקדש כלל לענין שיפסל בלינה:

בא"ד וא"ת והלא צלוחית של זהב חמחזקת ג' לוגין וכו' ולא קתני שיהיו מקדשין אותו בכלי שרת אחר קודם ניסוך וא"כ היאך היו ממלאין וכו' כצ"ל:

בא"ד גבי אבל מקדש ליפסל בלינה ויוצא וכו' ר"ל דבגמ' הכי איתא אינו מקדש ליקרב אבל מקדש ליפסל ופרש"י ליפסל בלינה וכיוצא וברש"י שלפנינו אינו כתוב וביוצא אלא דקדשי ליפסל בלינה ותו לא:

בא"ד וגם ר' שלמה פי' פ"ב דזבחים גבי יציאה מהו שתועיל וכו' כצ"ל והשתא קשה מאי הצלוחית וכו' כוונת התוס' בכל הקושיות הללו לסתור פרש"י דפי' שם דכלי מקדש גם לענין ליפסל ביוצא:

בא"ד אבל קשה מפ"ק דמנחות וכו' עד אלמא כפנים מקדשא וכו' ר"ל דע"כ איירי שהיתה המנחה בכלי בעזרה ונתקדשה בפנים קודם שבללה בחוץ דאל"כ היכן נתקדש דהא אין כלי שרת מקדש אלא בפנים הלכך ע"כ איירי שכבר נתקדשה בפנים ואפ"ה לא מיפסלא ביוצא וע"ש בדף ט':

בא"ד ובסוף שמעתין הא דלא כרבי וכו' דאי כרבי דפריק להו היכא כצ"ל וע"ש סוף דף מ"ז ומ"ח:

בא"ד ועוד יש לדקדק מהנהו דתנן פ"ב דמעילה וכו' ובמחוסר כפורים ובלינה ולא קתני וביוצא כצ"ל ור"ל ש"מ דלא מקדשי ביוצא:

בא"ד ויציאה דקידוש ידים ורגלים לאו משום פסול יוצא הוא אלא כדאמרי' התם כיון דפריש אסוחי אסח דעתיה כצ"ל ור"ל ודלא כפי' רבינו שלמה דלעיל דלעולם דבר שנתקדש לא מיפסל ביוצא:

בא"ד יש לו מתירים משקרבו מתיריו אין לו מתירים משיקדש בכלי כצ"ל:

ד"ה חזקיה אמר וכו' ומסיק אביי דפליגי בכלי שרת מקדשין שלא מדעת חזקיה סבר מקדשין וכמו כן קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן דרב פפא קאמר התם כ"ע כלי שרת מקדשין שלא מדעת ובפ"ק דמנחות וכו' וכי מהדר ליה לקומץ לדוכתא וכו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו דר' יוחנן כו' פי' אליביה דרב פפא איכא לשנויי כו' אבל מחד וכו' ר"ל אליביה דאביי דאמר דחזקיה סבר מקדשין שלא מדעת קשה מהך דהכא דהא אין שיעור למים ואפ"ה קאמר חזקיה ואין מקדשין שלא מדעת וק"ל: