מהר"ם על הש"ס/סוכה/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

בגמ' סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. נ"ל דהמשך דברי המקשן והתרצן לפרש"י כך הוא דהמקשה הקשה מ"ש גבי סוכה וכו' ד"ל ממ"נ אי ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דפסולה א"כ גבי מבוי נמי ניתני לשון פסולה פי' שהקורה שהניח במבוי למעלה מכ' כדי להתיר לטלטל במבוי היא פסולה ואי ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דתקנתא דהיינו ימעט כדקתני גבי מבוי גבי סוכה נמי ליתני לשון דימעט ומתרץ התרצן דלעולם ניחא ליה לתנא לשנות לישנא דפסולה כדקתני גבי סוכה אלא שגבי מבוי לא שייך לשנות לישנא דפסולה כיון שהוא מררבנן לכך היה מוכרח לשנות לישנא דימעט ואב"א בדאודייתא נמי תני תקנתא וכו' ר"ל ואי בעית אימא דלשון דימעט ניחא ליה למתני כמו במבוי אלא דהכא גבי סוכה לא היה אפשר לשנות לישנא דתקנתא משום דנפישי מילי ולכך היה מוכרח לשנות לישנא דפסולה:

אמר רבה אמר קרא למען ידעו דורותיכם וכו'. פרש"י הכי דריש לה אע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דהיקף ענני כבוד וכו' וזה לשון הר"ן אע"ג דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקרא ה"ק כרי שיזכרו דורותיכם הבאים היקף ענני כבוד שהיו במדבר אפ"ה למען ידעו דורותיכם מיותר ליה דה"ל למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוי סגי דממילא משמע ומדכתיב למען ידעו דורותיכם משמע דה"ק עשה סוכה שתהא ישיבתה ניכר לך וכו' שמעינן מרבריהם דבלא דרשה מפשוטו דקרא דאיירי בהיקף ענני כבוד שהיו במדבר לא יליף עשה סוכה שישיכתה ניכרת לך ומה שהכריחו לפרש כן משום דכן משמע בגמ' לקמן דקאמר כולהו כרבה לא אמרי ההיא ידיעה לדודות הוא משמע בהדיא דכיון דמיירי בידיעה לדורות לא שמעינן מינה סברתו של רבה ויש לתמוה למה דמפשוטו של מקרא נמי הוה שמעינן סברתו של רבה דה"ק קרא בסוכות תשבו כדי שיזכרו דורותיכם היקף ענני כבוד שהיו במדבר וע"י מה יזכרו היקף ענני כבוד כשיראו ויסתכלו שיושבים בצל סכך הסוכה ולמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה ונ"ל דאי לאו מדרשא לא הוה אמרי' דקרא ר"ל דבשעה שישב בסוכה ויסתכל בסכך ע"י זה יזכור היקף ענני כבוד שהיו במרבר אלא ר"ל בסוכות תשבו פי' שתצאו מבתיכם שהיא דירת קבע לסוכה שהיא רירת עראי וע"י כך ידעו דורותיכם ויזכרו היקף ענני כבוד שהיו במדבר ע"י היציאה שיצאו מבתיהם אבל השתא מיתורא דקרא דרשינן דה"ק קרא למען ידעו דורותיכם פי' הדודות כשיעשו סוכה יעשוה באופן שבשעת שישבו בה יהיה ישיבתה ניכרת להם שצויתי להם לישב בסוכה וע"י מה ע"י שיסתכלו ויראו הסכך וק"ל וע"ד זה יתורץ ג"כ תירוצו של רבא דאמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת ימים צא מרירת קבע ושב ברירת עראי וכו' שיש לדקדק מנא ליה לרבא ררש זה דהא בענין אחר לא הוה אפשר ליה לקרא למכתב אע"ג דזה נוכל ליישב קצת דדייק לה מדהוי ליה למכתב שבעת ימים תשבו בסוכות דוגמת מה שכתוב בפסח שבעת ימים תאכלו מצות ועוד יש לדקדק למה לו לרבא להאריך בדבורו שאמר אמרה תורה כל שבעת ימים צא מדירת קבע וכו' למה לו להזכיר היציאה היה לו לומר אמרה תורה עשה סוכה של שבעת ימים ותו לא דהיינו עראי אלא נראה שרבא ס"ל דעיקר הידיעה הוא היציאה מביתם לסוכה כפשוטו של מקרא כמו שכתבנו ולכך דייק רבא דהוה לה לתורה להזכיר היציאה שיצאו מביתם דהיא דירת קבע לסוכה שהיא דירת עראי דכל סוכה אפי' היא עשויה במחיצות של ברזל היא נקראת דירת עראי נגר בית שהרי גשמים יכולין לירד לתוכה ולכך היה לו לקרא להזכיר היציאה שהיא הידיעה העיקרית ולמה תלה הכל בישיבה ואמר בסוכות תשבו שבעת ימים אלא לומר לך עשה סוכה שאינה ראויה לישב בה כ"א ז' ימים שתהא בנין עראי ולא קבע ולמעלה מכ' א"א לעשותה אלא בבנין קבע וחזק ולכך היא פסולה וק"ל:

הכא דל דפנות ליכא צל סוכה. פי' דל רפנות ר"ל אותו גובה הדפנות היותר על כ' אמה אבל לא כל הדפנות דא"כ ה"ל למימר ליכא דפנות ואין סוכה פחותה מג' דפנות אבל לפ"ז קשה דא"כ שהסוכה נפסלת בנטילת גובה חדפנות מחמת שהחמה באה מתחתיה א"כ בסוכה שאינה גבוהה למעלה מכ' אמה כשאין הדפנות מגיעות אל הסכך תפסל מחמת שהחמה באה מתחת לסכך ולקמן דף ט"ז במתני' המשלשל דפנות כו' מלמטה למעלה אם גבוה י' טפחים כשרה משמע דאם הדפנות גבוהות י' טפחים אפי' הסכך גבוה הרבה מהן שאין הרפנות מגיעות לסכך בכל ענין כשרה לכך נ"ל דהא דקאמר בגמ' דל דפנות ליכא צל סוכה ד"ל כל דפנות והא דלא קאמר דל רפנות ליכא דפנות אלא ליכא צל ה"נ קאמר דל דפנות ליכא צל סוכה ר"ל דלא מכשרינן בצל הסכך אלא כשיש כאן דפנות לכל הפחות גבוהים י' טפחים דאז איכא צל סוכה אבל כשאין כאן דפנות ליכא צל סוכה כלל ולא נקרא כלל בשם סוכה כשאין כאן דפנות דהיינו שדקדק רש"י דל רפנות וכו' ונמצא שמה בטל ר"ל דסכך בלא דפנות אינו נקרא בשם סוכה:

ברש"י בד"ה ור"י מכשיר בגמ' מפרש פלוגתייהו במאי. ר"ל הא רקאמר לקמן בדף זה ע"ב מחלוקת כשאין דפנות מגיעים לסכך וכו':

ד"ה מבוי שהוא גבוה וכו' עד הרי הוא רה"י לבני החצירות. כוונת רש"י במה שכתב והרי הוא רה"י לבני החצירות צ"ע שלמאי נפקא מינה כתב כאן שהמבוי הוא רה"י לבני חצירות גם מה שכתב אח"כ ואסרו חכמים להוציא מרשותו לרשות הבידו בלא עידוב והחצירות כל אחת דשות לעצמה וכו' אין לדברים הללו קישור וראיתי שבספר ח"ש הגיה שהחצירות כל אחת רשות לעצמה וכו' ור"ל שלכך אסור לטלטל ולהוציא במבוי משום שחכמים אסרו להוציא מרשותו לרשות חבירו בלא עירוב שהחצירות הם כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן והוי כאילו מוציא מרשותו לרשות חבירו כשמוציא מחצר למבוי ולכך הצריכו בו חכמים שיתוף אבל נ"ל שאינו מכוון שלפי הגהתו משמע שעירוב ושיתוף דבר אחד הוא וזה אינו דעירוב הוא שהבתים שבחצר מערבים יחד ושיתוף הוא שכל החצרות הפתוחות למבוי משתתפין יחד וכן הוא בהדיא ברש"י דף ג' ד"ה ואין מערבין בו. ונ"ל שכוונת והמשך דברי רש"י וקישורם כך הוא מבוי שהוא סתום מג' צדדים וכו' הרי הוא רה"י לבני החצירות ומן התורה היה מותר להוציא ולטלטל בה שאין זה רה"ר מה"ת אלא שחכמים אסרו לטלטל ולהוציא לתוכו ואסרו הכמים להוציא מרשותו לרשות חבירו ר"ל מן הבתים לחצר שכיון שהחצר הוא רשות לכולן כשמוציא מן הבית לחצר הוי כאילו הוציא מרשותו לרשות חבירו ולכך אסרו להוציא בלא עירוב דחיינו עירובי חצירות והחצירות ג"כ כל אחת רשות לעצמה והמבוי רשות לכולן ולכך אסרו ג"כ להוציא מן ההצירות למבוי בלא שיתוף והיינו שתופי מבואות:

בתוס' ד"ה מאי שנא וכו' והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס וכו' ר"ל ולמה לו למפרך ממבוי דהיא מסכת אחרת ה"ל למפרך מהדס דמתני' היא פ' לולב הגזול בהאי מסכת גופה משום דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה וכו' ועוד דגבי הדס איצטריך למתני וכו' ד"ל דלא פדיך מהדס משום דנוכל לומר דלעולם לישנא דפסול ניחא ליה לתנא למתני ולא תקנתא וכיון דקתני הכא פסול לא איצטריך למתני תקנתא אבל גבי הדס אע"ג דקתני לישנא דפסול אעפ"כ איצטריך למתני ג"כ תקנתא ונוכל ג"כ לפרש כוונת התוס' דלא על המקשן קא מקשו דה"ל למפרך מהדס אלא גם לפי מאי דמסיק ותירץ סוכה ומבוי ומסיק דגבי סוכה לא שייך למתני תקנתא ועדיין הא ה"ל למפרך מהדס דהוי ג"כ דאורייתא ותני פסול ותקנתא ותירצו דלא פריך אלא מסוכה ומבוי וכו' אבל במשניות אחרות לא חיישינן אם משנה לשון משנתו ועוד דגבי הדס איצטריך למתני תקנתא וכו' ולכך ליכא למיפרך מידי לפי המסקנא וק"ל:

ד"ה דאורייתא תני פסולה דאי הוה תני ימעט חיישינן דלמא טעי כו' הוקשה להם לתוס' ע"פ דש"י דלפי פירושו אינו מתורץ לשינויא קמא דכיון דלא שייך למתני לישנא דפסולה גבי מבוי כ"א לשון ימעט א"כ ה"ל לתנא לשנות גכי סוכה נמי לשון ימעט כדי שישוה לשון משנתו וגם לפי מה שפירשתי לעיל המשך התירוץ שבגמ' לפרש"י לא יתיישב לישנא דאי בעית אימא רקאמר ואי בעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא דמשמע דלשינויא קמא לא שייך לשון דימעט בדאורייתא וזה אינו לפרש"י דלפירושו לשנויא קמא לשון ימעט שייך נמי בדאורייתא אלא דלשון פסולה ניחא ליה לתנא לשנות כדלעיל ע"כ פירשו התוס' בהיפוך מפירוש רש"י דלשנויא קמא לישנא דימעט הוה לישנא מעליא ולכך תני ליה גבי מבוי אלא שהכא גבי סוכה דהוי דאורייתא לא הוי אפשר ליה לשנות לישנא דימעט דחייש דלמא טעי אינש וכו' ויבא לידי איסור דאורייתא אבל גבי מבוי דהוי דרבנן לא חייש כ"כ לטעות ולכך תני לישנא דימעט דהוי לישנא מעליא דלישנא דפסולה הוי לישנא מגונה קצת כדאשכחן ריש פסחים שעיקם הכתוב וכו' פי' שכתב ומן הבהמה אשר איננה טהורה ולא אמר טמאה כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו והשתא יתיישב לישנא דאי בעית אימא שפיר והא דפירשו התוס' דבמבוי דרבנן לא חייש ותנא ימעט דמשמע מדבריהם דבמבוי נמי פסול בדיעבד אלא דלא חייש לדקדק למתני פסולה ולא פירשו דרך קצרה טפי דבמבוי דרבנן אינו אלא לכתחלה ולכך תני לשון ימעט משום דלפי האמת אינו כן דבמבוי נמי קי"ל דאם הניח הקורה למעלה מכ' אמה אפי' בדיעבד אסור לטלטל במבוי:

בא"ד א"נ י"ל דלשון ימעט משמע חומרא ררבנן כו' מתוך דברי התוס' דהכא משמע דהאי א"נ הוי תירוצא אחרינא ור"ל א"נ ה"פ דגמ' דשינויא קמא דקאמר סוכה דאורייתא תני תקנתא וכו' משום דגבי דאורייתא שייך דוקא לישנא דפסולה ולא לשון דימעט וגבי דרבנן שייך דוקא לשון דימעט דמשמע דבר שהוא דרבנן ולא לשון פסול ועיין בתוס' בריש עירובין דשם משמע דהכל הוא תירוץ אחד:

בא"ד א"נ אי הוי תני ימעט הוה משמע כמות שהיא דולקת וכו' ואע"ג דלעיל מזה כתבו התוס' דבמבוי דדרבנן לא חייש לדקדק בלשון משנתו שאני הכא דכשאינו מדליק במקומו אינו מקיים מצות נר חנוכה כלל משום דהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה ולכך דקדק ותני פסולה אע"ג דהוי דרבנן וק"ל:

ד"ה אמר רבה וכו' דאמר רבה הסוכה פסולה וכו' שם ללישנא קמא אמר רבה בסוכה פסולה ובמבוי כשרה וצ"ל דהתוס' סברי דגם לרבה ראמר התם בסוכה פסולה ס"ל דחלל סוכה תנן משום דהכי משמע לישנא דמתני' דהכא דקתני סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' וכמו שכתב הר"ן ואעפ"כ פוסל שם בסוכה כיון דמקצת הסכך למעלה מכ' ורבא השיב שם דחלל סוכה תנן והואיל ומקצתו הוא בתוך כ' וממעט החלל כשרה דאל"כ אלא שהתוס' ס"ל דלרבה לא אמרי' חלל סוכה תנן אלא כשהיא כ' עם הסכך תני מתני' דהכא דפסולה א"כ נימא נמי הא דאמר רבה הכא עד כ' אמה אדם יודע וכו' למעלה מכ' אין אדם יודע וכו' משום דלא שלטא ביה עינא נמי ר"ל אע"פ שאין בחלל הסוכה לבד כ' לא שלטא ביה עינא וא"כ מאי מקשו התוס' וק"ל:

בא"ד ורבה גרסי' התם משמע מדברי התוס' דאי גרסי' התם רבא הוה אתי שפיר והא אפי' אי גרסי' רבא נמי קשה דהא רבא נמי ס"ל הכא דדוקא כשהסכך הוא למעלה מכ' היא פסולה וי"ל דלרבא נוכל לתרץ דכיון דטעמו משום קביעות דמחיצות נוכל לומר דהתם כיון דמקצת הסכך הוי למעלה מכ' א"כ ע"כ המחיצות נמי גבוהות כ' ולכך פסול התם אבל כיון דגרסי' רבה ואיהו תלי טעמא בשלטא עינא קשה ונ"ל דלפי האמת שמכשיר שם רבא ס"ל דלא פסלו חכמים אלא כשהחלל של הסוכה כ' אמה וכל הסכך למעלה מכ' דאז א"א כ"א במחיצות בנין קבע אבל כשאין בחלל כ' אלא שמקצת הסכך בתוך כ' אע"ג דהמחיצות גבוהות למעלה מכ' אפ"ה כשרה משום דאין רגילות לעשות מחיצות חזקות בנין קבע כשאין כל הסכך למעלה מכ' וק"ל:

ד"ה כי עביד ליה דירת קבע שפיר דמי וכו' עד מ"מ בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מינכרא עד דעביד ליה עראי פי' עראי דסכך היינו שלא יכסנו בקביעות בנסרים בענין שלא ירדו בו גשמים:

ב:

בתוס' ד"ה יש בה יותר מד' אמות וכו' עד לבסוף מסיק דרב הונא סבר מראשו ורובו ושלחנו עד ד' אמות פליגי וכו' ד"ל דאם היא אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו כ"ע מודו דפסולה ואם יתירה על ד' אמות כ"ע מורו דכשרה אפי' אם המחיצות גבוהות ולא פליגי אלא בשיעור דביני ביני ונ"ל דהא דהוצרכו התוס' להביא מאי דמסיק לבסוף ולא הקשו התימה על מימרא דרב הונא גופא דאמר בהדיא אבל יש בה יותר מד' אמות על ד' אמות אפי' למעלה מכ' אמה כשרה משום דבהא דמסיק לבסוף מראשו ורובו ושלחנו עד ד' פליגי ר"ל דאם היא יתירה מר' אמות אפי' משהו כשרה לכ"ע ודוקא נקיט ד' אמות מצומצמות דומיא דפחותה מראשו ורובו ושלחנו דאפי' משהו כ"ע מודו דפסולה וכו' ודו"ק:

בא"ד כ"ע טובא עוג מלך הבשן פורתא פי' דשם פריך כ"ע בכותבת ועוג מלך הבשן בכותבת ומשני כ"ע מייתבי דעתייהו טובא בכותבת ועוג מלך הבשן מיישב דעתו פורתא בכותבת דאע"ג דהוא אדם גדול ביותר א"א שלא יגיע לו קצת יישוב הדעת ע"י אכילה ככותבת ה"נ קי"ל דכשהיא רחבה יותר מד' אמות ומשהו אע"ג דהמחיצות גבוהות אלף אמות א"א שלא יהא כאן צל סכך פורתא:

ד"ה בשלמא דר' יאשיה וכו' ער לא פליגי אדר' יאשיה וכו' פי' לא פליגי בשיעור הכשר סוכה שהרי ר' יאשיהלא איירי כלל במשכא דסוכה אבל מ"מ פליגי בענין אחר דר' יאשיה מ"ל טעמא דלמעלה מכ' פסולה הוי מטעם דלא שלטא ביה עינא ולכך כשהדפנות מגיעים לסכך כשרה ולרב חנן אין הדין כן אלא שבשיעור הסוכה לא פליגי והמשך הפשט לפי גירסא זו יתיישב שפיר בשלמא דר' יאשיה לא פליגא אדרב הונא וכו' כלומר זה פשיטא לן דלא פליגי ר' יאשיה ואינהו בשיעורא אלא רב הונא ורב חנן נימא דבשיעור הכשר סוכה פליגי או לא וע"ד זה צריכין אנו ג"כ לפרש המשך הפשט לפי הגירסא דגרסי פליגי דאל"כ מאי קאמר בשלמא דד' יאשיה וכו' דהא כמו דלדידהו הוי בשלמא משום דר' יאשיה ס"ל דטעמא הוי משום דלא שלטא עינא כך הוי בשלמא לרב הונא ולרב חנן דפליגי וטעמא דרב הונא ס"ל דטעמא הוי משום צל ולכך דוקא ביתירה מד' על ד' כשרה משום דאיכא צל אבל עד ארבע פליגי ורב חנן ס"ל טעמא אחרינא ולכך אמר דבמחזקת יותר מראשו ורובו ושלחנו אפי' למעלה מכ' כשרה וק"ל:

ד"ה עד ארבעים וחמשים אמה וכו' עד דהתם ניחא דהוי זו ואצ"ל זו פי' דגבי ארבע וחמש צאן הוי נמי זו ואצ"ל זו דהא השתא ד' לוקחים מן הרועים ולא חיישינן שמא גנבום משל בעלים משום דחסרונן ניכר בעדר ואין יכול לישמט ולומד זאב טרפן חמש מבעיא דחסרונן ניכר טפי:

ג.

בתוס' ד"ה דאמר לך מני וכו' ער ועל מה שפסק בהך כב"ש אין להקשות וכו' עד ומייתי ראיה מההיא מלתא דסוכה וכו' מיהו שמעתין וכו' לפי גירסת הספרים בתוס' שלפנינו המשך דברי התוס' כך הם ומייתי ראיה כו' ד"ל מדמייתי ראיה מהך מלתא דסוכה דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ש"מ דבהא אין הלכה כב"ש ותירץ דההיא איירי בסוכה גדולה וכו' מיהו שמעתין וכו' ר"ל דבלא קושיא ע"כ צריכין אנו לפרש שם בענין אחר דיש לתמוה דהיאך דייק דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום דראיה דמייתי דעשה כב"ה איירי אע"כ דאיצטריך התם לאתויי היכא דב"ה מחמרי וכו' וא"כ נוכל לומר דלעולם בהאי מלתא דסוכה הלכתא כב"ש ולא מייתי מינה בברכות אלא במקום אחד היכא דהלכתא כב"ה ועביד כב"ש אפי' במה שמחמירים ב"ה מדרבנן לא יצא ידי חובתו אפי' מדאורייתא וא"כ אין מכאן קושיא לדברי רב עמרם שפסק בזה כב"ש אלא שיש לדקדק לפי' התוס' שלפנינו היאך ס"ד מתחלה דשם בברכות מייתי ראיה כפשוטו דעשה כב"ש לא כלום מההיא דסוכה ושם איירי בעשה כב"ה וראיתי ספרים שכתוב בהן כך בתוס' ומייתי ראיה מההיא מלתא דסוכה וכו' עד אמרו לו זקני ב"ש א"כ היית נוהג כל ימיך לא קיימת מצות סוכה כל ימיך והלכה כד' יוהנן החורני ולפי גירסא זו נוכל לומר שמתחלה עלה על דעת התוס' דשיטת דגמ' דברכות גורס בסדר המשנה בההיא עובדא דהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה בסיומא דמלתא דהלכה כר' יוחנן החורני ומינה מייתי ראיה דעשה כב"ש לא עשה ולא כלום ובתר הכי קאמר דהתם תימה היאך דייק מינה וכו' דפירוש קמא נראה להם דוחק גם בסדר המשנה שלפנינו ליתא לסיומא והלכה כר' יוחנן החורני וע"כ יש תימה היאך דייק מינה וכו' וע"כ כתבו וע"כ צריך לפרש התם בע"א באופן דלא יקשה מזה כלל לרב עמרם כמו שכתבנו למעלה וק"ל:

ד"ה בית שאין בו ד"א וכו' עד ועוד ה"ל למימר לענין פתח וכו' ר"ל בשלמא לפי הגמ' שלנו לא קשיא מידי משום דתני ושייר אבל בירושלמי דקא חשיב כולהו א"כ ה"ל למיתני נמי הא:

ד"ה ואין מניחים וכו' משום קנין פי' דבני החצר מקני' לבעה"ב שמניחים [שם] העירוב [חלקם] שיש להם בהצד בשכר שהוא מקנה להם ביתו שמניחים בו העירוב ולא מקני ליה רשותייהו כ"א בבית הראוי לדירה:

ג:

בתוס' ד"ה ואין עושים אותו עיבור כו' עד לר"מ וכו' כלל הענין שם במשנה דרבי ס"ל דאפי' לעיר אחת נותנים ורבנן אמרו לא אמרו קרפף אלא לב' עיירות ומפרש רב הונא דרבנן ס"ל דב' עיירות נותנים להם ב' קרפיפות דבב' עיירות ס"ל כר"מ וחייא בר רב ס"ל דגם בב' עיירות פליגי דלרבי נותנים ב' קרפיפות ולרבנן קרפף אחר:

בא"ד א"כ מה לו להזכיר ב' עיירות וכו' ר"ל דלענין למעט שייך נמי בעיר אחת דאם עומד הבית בסוף ע' אמה ושיריים ונכנס לתוך הע' אמות ושיריים ממעט האויר של הע' אמות ונחשב לעיר ומודדין מן הבית ולחוץ אפי' לרבנן כדלקמן בסוף דבור זה דממ"נ לחייא בר רב וכו' לא נקטי רבנן ב' עיירות דוקא וכו' צ"ל דלחייא בר רב דס"ל דלרבנן אין נותנין אלא קרפף אחד לשתיהם צ"ל שהעיר השניה מובלעת בתוך הע' אמה ושיריים לעיר אחרת והוא הקרפף כמו גבי בורגנין שצריכים להיות מובלעים וק"ל:

ד.

בגמ' מהו דתימא דופן עקומה מרוח אחת אמרי' וכו' ואע"ג דמתני' דבית שנפחת מפרש רש"י שנפחת באמצע א"כ שמעינן נמי מיניה דאמרי' דופן עקומה מכל רוח ורוח י"ל דשאני הכא דלא חזיא לדופן לא הוה אמרי' דופן עקומה לכל רוח ועוד י"ל הא דפרש"י שנפחת באמצע היינו לפי האמת דאשמעינן הכא דאמרי' דופן עקומה לכל רוח אבל אי לאו דאשמעינן הכא נבי אצטבא היינו מפרשים ההיא דבית שנפחת ר"ל שנפחת מן הצד ולא באמצע ולא אמרי' דופן עקומה כ"א מצד אחד:

ברש"י ד"ה אם יש בה איצטבא וכו' כשרה כל הסוכה וכו' עיין באשר"י שיש חולקים על פרש"י ולא מכשרי כל הסוכה כ"א על גבי האצטבא ועיין ג"כ בר"ן:

בתוס' ד"ה בית שמלאוהו וכו' עד ואין לומר דהך דמייתי הכא ברייתא היא כצ"ל ר"ל ובברייתא תני תבן וא"כ לא נצטרך לומר שטעו הסופרים דזה אינו דאין לו להביא מן הברייתא וכו' אלא שהאמת הוא דהך דהביא מתני' היא:

בא"ד וכן בפרק חלון וכו' ופריך אי ר' יוסי איפכא שמעינן בין אתבן ובין אצרורות פריך ר"ל דשם רצה לאוקמי מתני' דאהלות דתנן בית שמלאוהו תבן או צרורות ובטלו וכו' כר' יוסי ופריך אי ר"י איפכא שמעינן ליה דלא מצריך ביטול ובין אתבן ובין אצרורות פריך איפכא שמעינן ליה דבתבן לא מצריך ר"י ביטול בפירוש אלא אין עתיד לפנותו אע"ג דמתני' דאהלות לא תני תבן בהדדיא מ"מ במכל שכן דעפר שמעינן לה דבעי ביטול ולכך פריך עלה:

ד"ה והוצין יורדין לתוך עשרים וכו' כדאשכחן בעירובין גבי מקצת סכך וכו' דפסל בסוכה דכי קלשת לה וכו' כצ"ל ור"ל לפי שינויא דרבינא דאמר סוכה דאורייתא החמירו הוי פי' החמירו משום דכי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה מצלתה ולכך פסולה אע"ג דהשתא צלתה מרובה מחמתה ומקשו התוס' הכא א"כ גבי הוצין נמי ליפסלה מהאי טעמא [אף] דהשתא צלתה מרובה מחמתה ואפי' את"ל שצלתן כ"כ מרובה שאפי' שיקלשו לה ישאר בהוצין צלתן מרובה מחמתן מ"מ ליפסלה מטעם דכי קלשת לה לא יוכלו להתקיים ויהיו חמתן מרובה מחמת שהרוח יפזרם דשם גבי מקצת סכך בתוך כ' איירי נמי שאף לאחר שיקלש מקצת הסכך שלמעלה ישאר באותו מקצת שבתוך כ' צלתה מרובה מחמתה בלאו אותו מקצת שלמעלה מכ' ואפ"ה פסול מטעם דאי קלשת לה לא יוכל להתקיים מחמת שהרוח יפזרם או יפול דאין לומר דשם איירי שבאותו מקצת שבתוך עשרים לא הוה צלתה מרובה כ"א ע"י אותו מקצת שלמעלה מכ' ואי קלשת לה הויא לה חמתה מרובה דא"כ בזה לא היו מכשרי אינך אמוראי דהתם וכו' ר"ל דשם איכא לישנא אחרינא דמכשרי בסוכה ותירצו התוס' דהכא איירי שיש הרבה היצין שיכולין להתקיים בקל ע"י סמיכה והא דלא הקשו התוס' ג"כ לשינויא אחרינא דהוא רבא מפרזיקא דמשני התם דטעמא דבסוכה דפסול משום דסוכה דיחיד הוא לא מדכר וזימנין דמשתקל מתתא עובי הסכך וקיימא כולה למעלה מכ' והביאוהו התוס' לעיל ריש הפרק ד"ה אמר רבא וכו' א"כ ליחוש נמי הכא גבי הוצין דלמא משתקלי הנך היצין דיורדין בתוך כ' ולא מדכר וליפסלה נמי מה"ט כדהתם משום דלדידיה פשוט דאיכא לשנויי דהכא איירי דיורדין כל כך הרבה למטה באופן דליכא למיגזר מידי וע"ש בעירובין דף ג' בתוס' ד"ה אי קלשת וכו' ותמצא הכל מבואר כמו שכתבתי:

ד:

בתוס' ד"ה פחות מג' וכו' עד דאי בעי מנח עליה מידי ומשתמש וכו' פי' מניח דף או דבר אחר על אותה מחיצה ונמצא שהוא כולו כעמוד גבוה י' ורחב ד' ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו פי' מיעט מרוחב של ד' טפחים ולא השיב תו רה"י:

ה.

בתוס' ד"ה יו"ד ה"א מלמעלה אע"פ שי' ה שם גמור וכו' ר"ל וא"כ היכי קאמר הגמ' יו"ד ה"א מלמעלה וכו' היה לו לומר בלשון כינוי כגון השם מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה:

ד"ה קדש למ"ד מלמטה וכו' עד קדש למ"ד בתחלת שיטה תחתונה כו' אבל מ"מ קשה גם לפי' הא נמי לא הוי כסדר קריאה שהרי מה שכתוב בשיטה עליונה אע"פ שהוא בסופה הוא נקרא תחלה אבל רבינו בחיי כתב בפרשת תצוה בשם הראב"ד בהיפך שקדש למ"ד היה בסוף שיטה עליונה וזה קרויה מלמטה והשם בתחלת שיטה התחתונה ועם זה היה נקרא כסדר ע"ש:

ד"ה מסגרתו למטה היתה וכו' עד דלמ"ד מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה וכו' פי' דשם יליף דשלחן שבמשכן מקבל טומאה מדכתיב על השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא אע"ג דכלי העשוי לנחת ואינו מטלטל מלא וריקן דומיא דשק אינו מקבל טומאה אמר התם דשלחן של מקדש היה מטלטל דהיו מגביהים אותו לעולי רגלים ומראים להם הלחם והנס הנעשה בו שהיה נשאר חם סילוקו כסידורו ואמר ר' יוחנן דלמ"ד מסגרתו למטה וא"כ לא היה לשלהן למעלה בית קיבול ואפ"ה היה מקבל טומאה א"כ ה"הכל טבלא המתהפכת כפרש"י שחלקה מב' צדדים ויכולים להשתמש בה בצד זה כמו בצד זה דומיא דשלחן במקדש טמאה דילפינן לה משלחן ולדברי האומר מסגרתו למעלה היתה א"כ היה לשלחן בית קבול טבלא המתהפכת מיבעיא לן אי (נמי) טמאה אי לא משום דליכא למילף משלחן (דלא תימא) [דהוא טמא] (ליה) משום דשלחן היה לו בית קיבול כיון דלדידיה מסגרתו למעלה היתה וקשיא ליה לר"ת דבפ' אלו מומין לא משכחת וכו' ולא מסתבר למימר וכו' דלההוא נמי קאמר שם דמיבעי אי טמאה דאורייתא או לא ובפ' המוכר את הבית מדקאמר שאני פשוטי כלי עץ דמדרבנן משמע דמדאורייתא פשיטא דטהורים ואין בהן שום ספק ומתוך כך היה דוחק ר"ת וכו' וזה לא יתכן וכו' וצ"ל דהא דקאמרינן גבי דף של נחתומין דרבנן היינו כמ"ד מסגרתו למעלה היתה וה"ק שאני פשיטי כלי עץ דמדאורייתא איבעיא לן אי טמאים או לא ואינן טמאים טומאה ודאית כ"א מדרבנן והא דמשמע בכל דוכתין דפשוטי כלי עץ אפי' טומאה דרבנן לית להו וכו' ר"ל דבלא פי' זה דלעיל היינו יכולין לתרץ דדף של נחתומים שאני משאר פשוטי כלי עץ משום דהוי תשמישי אדם ולכך טמא מדרבנן יותר משאר פשוטי כלי עץ אבל השתא דפרישנא דדף של נחתומים לא משמש תשמישי אדם ככל פשוטי כלי עץ קשה והיינו דמסיימו התוס' בסה"ד ואי הוה מצי למימר דדף של נחתומים הוי כטבלא המשמשת תשמישי אדם וכו' כ"ש דניחא טפי:

ד"ה ואל יוכיח ציץ וכו' עד ואע"ג דגבי ציץ כתיב מצח ומתרגמינן בין עינוהי וכו' יש לדקדק מה הוצרכו התוס' להביא התרגום הלא בלא התרגום קשה טפי דכתיב בהדיא מצח ונ"ל להגיה הא מתרגמינן בין עינוהי וכו' ותירוצא היא ובסמוך גרסי' והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפילין וכו' והאי בוי"ו ואלעיל קאי וק"ל:

בא"ד ומ"מ אפי' היה הציץ על המצח וכו' ר"ל ופירושו של ריב"א שפי' שהיה על הראש אינו מוכרח וק"ל:

ה:

ד"ה בשליש הבית הן עומדים וכו' עד והא דכתיב ולפני הדביר פי' בית קדשי הקדשים שהוא לפני הדביר:

ו.

ד"ה גפן כדי רביעית וכו' עד וסוגיא דשמעתין כר"א בן עזריה וכו' והא דקאמר ר"א עד שישתה רביעית לאו דוקא אלא ה"ה לענין אכילת לולבים וגפנים משערים ברביעית כמו שיפורש בתוס' בסמוך:

בא"ד ובנזיר איכא נמי פלוגתא וכו' דתנן ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין ר"ע אומר וכו' פי' רישא רמתני' אתיא כר"ע דסיפא והיא המשנה האחרונה ואמרי' בגמ' ת"ק מדמי ליה איסורי נזיר לשתיה פי' ת"ק דד"ע דהיא משנה ראשונה:

בא"ד וקצת קשה לגירסא זו דהיכא אשכחן דצריך רביעית במידי דאכילה וכו' ר"ל היכא אשכחן בדברי הת"ק דהיא משנה ראשונה דמצריך רביעית במידי דאכילה והלא לא הזכיר בדבריו אלא שתיה דקאמר עד שישתה רביעית ומאי קאמר בגמ' ת"ק מדמי ליה איסורי נזיר לשתיה:

בא"ד ור"ת גריס וכו' עד אבל לאכילה ניחא טפי ר"ל אותה גירסא דגרסי ת"ק לא מדמי כל איסורי נזיר לאכילה אותה גירסא היא ניחא טפי ולפי' ר"ת רישא דמתני' דקתני עד שיאכל מן הענבים כזית אתיא ככ"ע דמידי דאכילה כ"ע מודו דשיעוריה בכזית ולא פליגי משנה ראשונה ור"ע אלא בשתיה דר"ע מדמה איסור שתיה לאכילה וס"ל דשיעוריה בכזית:

בא"ד וקשה לר"ת דמאי נפקא מינה דמשערין אותו כזית בכוס מלא יין ר"ל שהרי לפי גירסא זו הוי פירושא דשמעתין הכי דאם לולבי גפנים משערין אותן בכזית והיאך משערין אותן מביאין זית אגורי ומכניסין אותו לתוך כוס מלא ובהכרח יצאו מים כשיעור זית ואח"כ חוזרים וממלאים הכוס ולוקחים מהלולבי גפנים כשיעור שאכל ומכניסים אותן לתוך הכוס ואם יצאו מים מהכוס כ"כ הרבה כשיעור שיצאו בהכנסת הזית א"כ ידעינן שאכל כשיעור זית וא"כ מה לי שממלאים הכוס ביין או במים אם יצאו ע"י הזית הרבה כמו כן יצאו ע"י הלולבי גפנים אם יהיו כשיעור זית וק"ל:

ו:

בגמ' ואי בעית אימא דכ"ע יש אם למקרא והכא בהא קמיפלגי מר סבר סככה בעי קרא וכו' מקשין העולם הא ע"כ לפי שינויא זה כ"ע ס"ל דבעי חד קרא לגופיה דאל"כ הרי כאן לר"ש שש וא"כ לרבנן דאיצטריך חד קרא לגופיה וחד קרא לסככה א"כ לא פשו כ"א שתים דהא לא נשאר כ"א חר קרא דסוכות ואינהו ג' מחיצות בעו והשתא עדיין לא ידעינן למימר דהלכתא אתיא להוסיף וא"כ לא נצטרך לרבנן כ"א ב' מחיצות וצ"ל דהשתא ס"ל לרבנן דהסכך הוא נחשב כדופן דמה לי דופן מן הצדדים או דופן למעלה וא"נ ס"ל דאתי חד קרא לגופיה פשו להו ד' דהיינו ד' דפנות וחד דופן אתי לסכך פשו להו ג' דפנות לצדו ים ואתיא הלכתא וגרעת לשלישית ואוקמא אטפח וק"ל:

ברש"י ד"ה יש אם למסורת כמה שכתב משה ומסר בספר וכו' כצ"ל:

ד"ה כנגד היוצא וכו' עד אם השתים מזרחית צפונית וכו' הא לך הציור ב? *):

בתוס' ד"ה דבר תורה רובו ומקפיד וכו' עד ועוד מדיהיב שיעורא בחציצות וכו' ואע"ג דהתם בחציצות בגדים איירי מ"מ מסתבר להו לתוס' למימר דכי היכי דבחציצות בגדים מחלקים בין מקפיד לשאינו מקפיד ש"מ דהא דר' יצחק לא קאי דוקא אשערו וה"ה לחציצות בשרו דתלי בהקפדה:

בא"ד בסופו וי"ל דאיצטריך לבית הסתרים וכו' פי' דאפי' בבית הסתרים שייכא הציצות דאע"ג דביאת מים לא בעינן בבית הסתרים מ"מ ראוי לביאת מים בעינן ע"ש בפ"ק דקדושין:

ד"ה ור"ש סבר יש אם למקרא וכו' עד ובפ' לולב הגזול וכו' ודרשי' בגמ' לולב אחד מדכתיב כפת חסר ו' וכו' ויש להקשות הא על כל פנים היכי דמכחשי סבר ר"ע דיש אם למקרא ודרשינן המקרא ולא המסורת וא"כ גבי לולב אחד למה ס"ל לר"ע דדרשינן המסורת אבל מצאתי בתוס' פ' כל שעה דף ל"ו ד"ה עוני קרינן וז"ל והא דלגבי לולב כ"ע מודו דכפת כתיב ולא אמרינן כפות קרינן ויצטרך שני לולבים ליטול אור"י משום דהתם סמכינן אקרא פרי עץ הדר דלא משמע אלא חד לכך מודו התם כ"ע דדרשינן מסורת ע"ש:

בא"ד ועוד אשכחן ר"ע דסבר יש אם למקרא וכו' פי' היכי דמכחשי כדלעיל:

ד"ה בדורשין תחלות וכו' עד ואפ"ה דל חד לגופייהו וכו' ועוד קשה וכו' עד ואי משופט לא הוי ידעינן מומחה כצ"ל:

ז.

רש"י ד"ה ויעמידנו כנגד ראש תור ראש שורה במקצוע צפונית מעדבית באלכסון וכו' עד ומחזי כארבע מחיצות כו'. מתוך משמעות לשון רש"י שכתב ומחזי כד' מחיצות וגם מתוך לשון התוס' שכתבו אע"ג דאכיוצא בזה אמר פ"ק אתי אוירא רהאי גיסא וכו' נ"ל לצייר הצורה באופן זה א? ור"ל אם השתים מזרחית ודרומית אזי יעמיד אותו הטפח במקצוע צפונית מערבית ויהיה קצת נוטה לצד צפון וקצת נוטה לצד מערב ומחזי כאילו היה לו ג"כ דפנות לצפון ולמערב והיינו ד' מחיצות ואם השתים צפונית ומערבית כזה ב? אזי יעמיד הטפח במקצוע מזרחית דרומית (כזה?) וק"ל ובספר הח"ש ראיתי שצייר בענין אחר אבל לא יתיישב לפי ציורו לא פרש"י שכתב ומחזי כד' מחיצות ולא לשון התוס' שהקשו דלא אמרי' הכא אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה ע"ש ודו"ק:

ח.

בגמ' ור"י מקום גברי לא קא חשיב ופרש"י בתוך הסוכה אלא סביבותיה וכו' עד והוצא לך אמה מזה ואמה מזה לכל צד ר"ל הא דקאמר ר"י אם יש בהיקפה כרי לישב כ"ד בני אדם כשרה אין פי' שיהא הסוכה כ"כ גדולה שיוכלו כ"ד בני אדם לישב בתוכה מבפנים אלא ר"ל פי' שיהא מקום היקף ושטח הסוכה כ"כ גדול שיוכלו כ"ד בני אדם לישב מבחוץ סביב לאותו היקף ונמצא שאותו היקף מבפנים כשתמדוד אותו מפני האיש ר"ל מלבד גופו היושב בצד דרום עד פני האיש היושב בצד צפון שכנגדו אינו אלא ו"א שמתחלה כשחשבת עם הגופים היה הרוחב ה"א ועתה כשתחשוב ותמדוד לבד הגופים אין כאן כ"א ו' אמות כי כל גוף גברא אמה בעוביה כמו ברחבו וברחבו ג"כ באמה יתיב וא"כ חסר מן המדה אמה מגוף האיש היושב בדרום ואמה מגוף האיש היושב כנגדו בצפון ולא תמדוד כי אם השטח שביניהם מזה לזה:

בתוס' ד"ה כמה מרובע וכו' עד דאטו טבלא עגולה של ד' על ד"א וכו' ד"ל דאטו טבלא עגולה של ד' על ד' שחוט של י"ב מקיפה לפי חשבון דכל שיש בהיקפו י"ב יש בו רוחב ד' וטבלא של ג' על ג' מרובעים ג"כ חוט של י"ב מקיפה וכו' בשביל שחוט המקיפין מדתו שוה נאמר ג"כ שהטבלא עגולה של ד' על ד' לא תחזיק יותר מהטבלא המרובע שהיא ג' על ג':

בא"ד ואה"כ תחתוך החוטין מן הנקודה וכו' כזה א? ואח"כ שיחתכם יתפשטו כל החוטין ימין ושמאל כזה החוט הארוך הוא החוט העליון והב' הקצר קצת ממנו הוא השני:

ד"ה כל אמתא בריבוע וכו' עד שאם תעשה רבוע י' על י' וכו' כזה ב?:

ח:

ד"ה רבועא דנפיק מגו עגולא פלגא וכו' עד ודבר תימה הוא זה מה ענין זה אצל זה ר"ל דעיגולא מגו רבועא הוי פירושו דהעיגול מתמעט רבע מכל הריבוע וריבוע דנפיק מגו עיגולא פלגא הוי פירושו דמתמעט פלגא ממה שנשאר:

בא"ד והוא אמת לענין המקום כו' והם טעו בזה שהיו סבורים דחוט המקיף ומקום המחזיק חדא מלתא הוא:

בא"ד תדע שאם תעשה ריבוע וכו' כזה (הציור בח"ש אות ו') א"כ העיגול יתר על הריבוע הפנימי חציו של פנימי דהיינו ריבוע של חיצון כצ"ל:

ט.

בתוס' ד"ה ואם עשאה לשם חג וכו' עד ואפי' לא נפקא מינה אלא לב"ש וכו' אלא היכא דפליגי וכו' ולא נ"מ מידי בפלוגתא אליבא דב"ה משמע דהכא נפקא מינה ג"כ אליבא דב"ה ובריש דבריהם אמרו ואפי' לא נ"מ אלא לב"ש וכו' ונראה דבריהם כסותרים אלא שר"ל דבהאי שעשאה לשם חג לא נפקא בדין זה אלא לב"ש אבל מ"מ יש נפקותא בזה שמפרש סברת ב"ש דמינה שמעינן סברת ב"ה דמכלל דבית הלל אפי' לא עשאה לשם חג מכשרי:

ד"ה מנין לעצי סוכה וכו' עד ואפ"ה משמע התם בסוף שמעתין דלא אסירי אלא מטעם מוקצה וכו' התוס' דהכא ס"ל דמדנקיט לישנא דמוקצה עצי סוכה דקאמר אתקצאי לז' ס"ל לגמ' דלא אסירי אלא מטעם מוקצה ועיין בתוס' פ"ב דשבת דף כ"ב דלא מפרשי שם הכי במסקנא:

בא"ד והא דפריך בביצה ומי מהני בה הנאה כו' ומייתי האי דרשא דהכא דחג לה' ומה פריך הא אמרי' דאינו אסור מדאורייתא אלא בשעודה קיימת ושם איירי כשנפלה היינו משום דכיון דאסירא מדאורייתא בעודה קיימת אפי' כשנפלה אסורה מטעם מוקצה ומטעם מוקצה פריך המקשה שתהא אסורה אפי' כשנפלה ולא יהא מועיל בה תנאי והיינו דקאמרי בתר הכי ואע"ג דמעיקרא ידע ה"ט ר"ל דהמקשה לעיל גופיה לא פריך שלא יועיל ביה תנאי כשנפלה אלא מטעם מוקצה וא"כ ל"ק מידי מנוי סוכה כו':

בא"ד ור"ת פי' דעצים של כדי הכשר וכו' עיין בפ' במה מדליקין דף כ"ב ושם תמצא מבואר סברת המקשן והתרצן לפי שיטת ר"ת:

י.

בתוס' ד"ה אמר רב הונא טפח וכו' הכא לא שייך ר"ל דהא דאמרי' לקמן חבוט רמי היינו דוקא בקנה עולה וקנה יורד אבל בסכך שלם לא שייך לומר חבוט רמי וק"ל:

י:

ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' עד דאפי' רב אסי דאסר ביצה וכו' כוונתם להכריח דלא אמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר וליכא למ"ד כלל דלימא הכי דא"כ למ"ד דס"ל דאמרי' מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר א"כ למה ליה לדחוקי לרב אסי ולומר דאוסר הביצה מטעם דמספקא ליה אם קדושה אחת הן או לא נימא דאסורה מטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות מחמת שמא עדיין יום שעבר הוא איתקצאי לכולי יומא דשני אלא ודאי ליכא למ"ד דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר ומאן דאסר אתרוג בשמיני היינו טעמא משום דגזר אתרוג אטו סוכה:

בא"ד ומיהו אין ראיה מרב אסי וכו' ר"ל משום דרב אסי פליג התם על המ"ד דאסר אתרוג בשמיני ולא ס"ל דאסור מטעם מיגו דאיתקצאי ולכך דחיק נמי בביצה ואמר דהביצה אסורה בשני מטעם דמספקא ליה אי קדושה אחת הן או לאו אבל אותו מ"ד דס"ל לאסור אתרוג אף בשמיני לעולם אימא לך דמטעם מיגו דאיתקצאי אסר ליה וס"ל דאמרי' מיגו מחמת יום שעבר:

יא.

בתוס' ד"ה אי קביעי להוי כקינופות וכו' דברי התוס' בדבור זה הן מגומגמים וטורח ליישבן כפשוטן וראיתי מי שהגיה בלשון זה אע"פ שזה יש לה גג וזה אין לה גג ובשניהם אית בהו חדא לריעותא דהנקליטין אין לה גג וגבוהה עשרה ובקינופות יש לה גג ואין גבוה עשרה מ"מ לא חשיב גג כיון דאין גבוהים עשרה ולגירסא זו מיושב קצת דהא דקאמרי דבשניהם אית ביה חדא לריעותא הכל לשון קושיית התוס' הוא דמקשי מה פריך המקשה אי קביעי להוי כקינופות הא הוי ודאי כקינופות דבכל חדא אית ביה חדא לריעותא וכו' ומ"מ לא חשיב גג וכו' תירוצא דתוס' היא אבל האמת שגם לפי גירסא זו קשיא דלמה להו להתוס' למינקט הקושיא בלשון אריכות זה היה די למבין במה שאמרו אע"ג דזה יש לה גג וזה אין לה גג כמנהגם בכל המקומות לקצר בלשונם לכן נראה שכוונת התוס' כאן הוא בדרך תדע וק"ל:

יב:

בתוס' ד"ה אין מסככין וכו' עד אבל מדרבנן לא וא"כ לפי זה צ"ל דגמ' ס"ל דלישנא דאין מסככין שייך במידי דרבנן ולישנא דאינה סוכה שייך בדאורייתא ולאו מלישנא ראין מסככין דמשמע לכתחלה דייק לה:

בא"ד וא"ת וכו' וי"ל דשאני התם דליכא למטעי לפ"ז צ"ל דלישנא דאין מסככין שייך בדרבנן ובדאורייתא ולישנא דאינה סוכה לא שייך כ"א בדאורייתא ולכך הכא דאיכא למטעי אי הוי דאורייתא לא ה"ל למתני לישנא דאין מסככין והואיל ותנא כן ודאי איירי בדרבנן דהיינו משום גזירת אוצר אכל התם גבי דבר המקבל טומאה ליכא למיטעי ולכך לא דקדק ותנא לישנא דאין מסככים אע"ג דהוי מדאורייתא:

בא"ד ומהא דקתני מתני' ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי ר"ל דא"ת לידוק מהא דאם איתא דמתני' איירי באיסור דאורייתא כגון שהניחם לייבש א"כ הא דקתני סיפא וכולן שהתירן כשרים מהא לא מצי למידק מידי וכו':

ד"ה באניצי פשתן וכו' עד וכי תימא באינץ לא פליגי. פי' והסיפא דקתני והאונץ של פשתן משיתלבנו ד"ה היא ולא פליגי כ"א בשתי וערב וכו' אכתי קשה מאחר דנראה וכו' כצ"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתני' דנגעים כו' פי' משמע דגמ' ס"ל דבין לר"מ ובין לר"י לא מטמא בננעים כ"א טווי דוקא וא"כ ש"מ דאונץ של פשתן ר"ל פשתן טווי:

בא"ד ומיהו בההיא שמעתתא גופיה פרש"י וכו' ור"ל דפליגי. פי' ומאי דאמר כמאן כי האי תנא לא מייתי ראיה כ"א מר' מאיר לחוד:

בא"ד שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן ועוד תניא בסיפרי וכו' כצ"ל והיותר ראוי למחוק:

בא"ד לכן נראה וכו' ר"ל דלעולם אונץ של פשתן דקתני התם גבי נגעים היא מטווה של פשתן כמו שפי' הערוך אבל שאינו טווי אינו מטמא בנגעים אבל אניצי פשתן דהכא דשמעתין ודאי לאו טיוי הוא. ואמרו דבר אחד דקאמר וכו' ר"ל דכיון דקאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד משמע דאיכא מאן דפליג משום דלר' יהודה וכו' ולכך קאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד לאפוקי ר"י דלא ס"ל כסומכוס ואפילו אם ת"ל דפסיל ר' יהודה מדרבנן וכו' וא"כ לא פליג ר"י אסומכוס דהא איהו נמי ס"ל דפסול מדרבנן מ"מ לא הוי דבר אחד עם סומכוס דסומכוס ע"כ ס"ל דפסול מדאוריי':

בא"ד ואע"ג דהא בהא תליא וכו' עד א"כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן ר"ל אעפ"כ כיון דר"מ לא איירי בסיכוך לא אמר ר"ש וסומכוס ור"מ אמרו דבר אחד וזה הוא סיומא דמלתא והא דכתכ בתר הכי ולעולם אונץ דר' יהודה וכו' אלעיל ארישא דתירוצו:

בא"ד ועוד י"ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס וכו' ר"ל ולכך אמר ר"ש וסומכוס אמרו דבר אחד לאפוקי רבנן דפליגי עליה:

בא"ד דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש בגד פשתן קאמר וכו' ר"ל דהואיל דכל היוצא מן העץ דקאמר ברישא חוזר גם על פשתן דסיפא ובחד דיבורא קאמר להו לכך קאמר לאו מלתא היא דבההוא נמי ה"ק חוץ היוצא מן הפשתן והוי כאילו אמר גבי פשתן יוצא בפני עצמו ועוד יש לפרש כוונת התוס' דה"ק דליכא למימר דחוץ מן הפשתן דקאמר רשב"א ע"כ בבגד פשתן קאמר משום דהא קאי נמי אשלש על שלש ודין דשלש על שלש אינו כ"א בבגד וא"כ ע"כ ס"ל דהא חוץ מן הפשתן הוי פירושו בגד פשתן לאו מלתא היא וכו':

בא"ד ה"ק כו' חוץ מן היוצא מן הפשתן וחוץ מן היוצא כולל בגד וכולל ג"כ פשתן ממש וגבי ג' על ג' ר"ל בגד של פשתן וגבי דין סיכוך ר"ל פשתן ממש דהיינו אניצים שאינו טווי וק"ל:

יג.

גמ' אמר אביי כל שנשתנה שמו וכו' בידוע שיש לו שם לווי וכו' הלשון אינו מדוקדק ור"ל כיון שנשתנה שמו קודם מתן תורה והתורה כתבה סתם אזוב ולא כתיב בשום מקום אותו אזוב שהיה לו שם לווי בידוע שהקפידה התורה למעט אותו אזוב שיש לו שם לווי אבל מרור היו קורים אותו קודם מ"ת מרור סתם ולא היה לו שום שם לווי ולכך לא מצינו לומר שהתורה מיעטו:

יג:

בתוס' ד"ה ירקות שאמרו וכו' ער ומה שהוזקק לפרש מדרבנן וכו' ר"ל ולא פי' דאין חוצצין מן התורה דלא חשיבי הפסק וחציצה כלל משום דלכי יבשי פרכי ונפלי ולכך אפי' בעודן לחין כמאן דליתנהו דמי דאי חשיבי אוהל מדאורייתא לענין הבאה ה"ה לענין חציצה עד אבל לא שייך למתלי טעמא בהכי ר"ל דדלמא ה"נ מביאין הטומאה אבל לא חוצצין משום דהוי דבר המקבל טומאה:

בסה"ד או שעלו מאליהן בחלון ממעטין ואע"ג שעלו מאליהן היינו מחובר ולעיל מזה בסמוך כתבו התוס' דמחוברים לא מביאים ולא חוצצין שם בפ' לא יחפור הקשו זה בתוס' ותירץ ר"ת דדוקא לענין דאין נעשין אוהל לחוץ בפני הטומאה על מה שתחתיהן או שעליהן או להביא הטומאה משום שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד והוי דומיא דעוף הפורח שאינו לא חוצץ ולא מביא אבל לענין למעט בחלון ממעט אפי' מחובר כן משמע שם בתוס' ע"ש:

יד.

בגמ' ואפי' פחות מג' הא קנים בעלמא נינהו וכו' עד ומר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום לא גזרינן וכו' וי"ל מה ס"ד דמקשה ואפי' פחות מג' דמהיכי תיתי לומר דאיירי אפילו בפחות מג' ועוד יש לדקדק דבדברי שמואל פרש"י דנחלקו אי חייש למיעוטא דמסככים בנסרים שאין בהן ארבע וא"כ במסקנא דמסיק רב פפא דמג' ועד ד' פליגי למה לו למינקט סברא אחרת דפליגי מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום וכו' למה ליה למהדר מסברא קמייתא דאמרי' דפליגי בחייש למיעוטא ונ"ל דהא בהא תליא דלעיל היה סבר דפליגי באי חיישי' למיעוטא דמסככים בנסרים שאין בהם ד' וזאת המחלוקת שייך ג"כ אפי' בנסרים שיש בהן פחות מג' דבהו נמי יש מיעוט העושין מהן תקרה ולכך פריך ואפי' בפחות מג' קנין בעלמא נינהו ומסיק רב פפא דמג' ער ד' פליגי אבל בפחות מג' ד"ה כשרה ולא פליגי בחיישינן למיעוט אלא מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום וכו' ומר סכר כיון דנפקי להו מתורת לבוד גזרינן:

יד:

בגמ' בשלמא לשמואל דאמר כשאין בהן ד' מחלוקת וכו' מאי מצטרפין לד' פי' דאע"ג דאית ליה לר"מ דאסור לסכך בנסרים אף פחותים מד' מ"מ לא פסלי הסוכה אלא אם כן הוו ד' טפחיים במקום אחד כדין כל סכך פסול שאינו פוסל כ"א בד':

שם לישנא אחרינא וכו' אלא לרב בשלמא לר"מ וכו' אלא לר' יהודה וכו' מאי אין מצטרפין וכו' איידי דקאמר ר"מ מצטרפין א"ר יהודה אין מצטרפין כנ"ל להגיה ופי' מאי אין מצטרפין הלא לר"י לא שייך שום צירוף כיון דאפי' ברחבין ד' ס"ל דמותר לסכך בהן אבל לשמואל דלא פליגי אלא בשאינן רחבין ד' אבל ברחבין ר' אסור לסכך בהם אפי' לר' [יהודה] שייך שפיר צירוף לר"י כגון ברחבין ד' ולד' אמות מן הצד והשתא בברייתא זו איירי ברהבים ד' דאסור לסכך לכ"ע ופליגי בפלוגתא אחרינא אי מצטרפין מן הצד לד' אמות דלר' יהודה אין מצטרפין ולר"מ מצטרפין אבל באמצע דשיעורו בד' טפחים לד"ה פסולה הסוכה ודו"ק:

בתוס' ד"ה ומודה ר"מ וכו' עד ועוד משום דעיקר ומודה אאין בהן ד' דאפליגו בה קאי. לכאורה פי' התוס' כך הוא דלא שייך לומר ומודה אלא במאי דפליגי ובש בהן ד' לא פליגי ולכך עיקר ומודה קאי אאין בהן ד' דפליגי בה אבל קשה לא לימא לישנא דמודים לאשמעינן רבותא דאפי' ביש בהן ד' ויש בין נסר לנסר כמלא נסר דכשרה ונראה דמה שאמר ועוד משום דעיקר ומודה וכו' לא אתיבת ומודה לחוד קאמר אלא אמה שאמר ומודה שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר וכו' דזה עיקרו קאי אאין בהם ד' ואין כל הסוכה כשרה אלא כשיש דוקא בין נסר לנסר כמלא נסר כמו שמבאר והולך בתר הכי ודוקא נקט בין נסר לנסר וכו' ודו"ק. בא"ד היכא דמקום הפסל מרובה גרע צ"ל מקום הפסול:

בא"ד ואי משום להכשיר שאר הפסולין שבין נסר לנסר הוו להו כבאמצע וכו' ר"ל ואינן מתכשרין כיון דבאמצע וביניהם יש נסר רחב ד' שהוא סכך פסול וסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים:

טו.

בתוס' ד"ה פרוץ כעומד וכו' ומיהו קשה דמשמע דספיקא דאורייתא היה אסור משום חששא בעלמא כו' ר"ל אע"ג דיש כאן תרתי להיתרא ממ"נ בין פרוץ מרובה ובין עומד מרובה הוא מותר ואין כאן כ"א חדא חששא לאיסורא דשמא שוין א"כ היכי דייק וכו' ועוד למאן דאסר פרוץ לא אסר אלא מטעם דאמר רחמנא גרור רובא פי' דהשתא איכא תרתי לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ואת"ל שוין רחמנא אמד גדור רובא ואין כאן כי אם חדא להיתרא דשמא העומד מרובה אבל בלאו האי טעמא והוה סבירא לן רחמנא אמרה לא תפרוץ רובא דלא הוה כאן כי אם חדא לאיסורא דשמא הפרוץ מרובה ותרתי להיתרא דשמא העומד מרובה ואם תמצא לומר שוין הוה נמי להיתרא לא הוה אסרינן ליה מטעם דשמא הפרוץ מרובה לדוד (לא) וא"כ בההיא דלחי דאיכא תרתי להיתרא ולא הוה כי אם חדא לאיסורא דהיינו בשוין א"כ אפי' הוי ספיקא דאורייתא מותר:

בגמ' אם היו נתונין שתי נותנן ערב פי' הקנים שנותן למלאות האויר שבין שפוד לשפוד מניח אותן אורכן בין שפוד לשפוד ודאשי הקנים מונחים על שפוד זה מכאן ועל שפוד זה מכאן וא"כ א"א שלא יעדיף דהא ראשי הקנים מונחים על השפודין:

תד"ה והא אפשר לצמצם וכו' עד דאין דרך לצמצם וכו' ופרכינן והא אם יתן דעתו לכך אפשר לצמצם כצ"ל והספרים חסרים:

ד"ה בארוכה ושתי כרעים וכו' ער סופו היינו לאחר שחברו למטה וכו' ולפ"ז צ"ל הא פירשה היא טמאה וכו' ר"ל פירשה מהמטה הטמאה שלה אבל חברה למטה אחרת טהורה ולכך היא טמאה מדרס שחוזרת לטומאה ישנה והמטה מגע מדרס:

טז.

תוס' ד"ה ממה מטמאה חבילה וכו' עד ומ"מ מודה ד"א שאם נתפרקה וחזר וחברה חוזרת לטומאתה כדקאמר ומטהרת חבילה וכו' ור"ל מודה ר"א וכו' ולא אמרי' דכיון שנתפרקה בטלה ונטהרה מטומאתה לעולם אלא כשחוזר ומחברה חוזרת לטומאתה כדאמר ר"א בעצמו מטהרת חבילה ר"ל מכלל דצריכה טבילה כשחוזר ומחברה א"כ ש"מ דלא נטהרה לגמרי מטומאתו:

בא"ד הארכובה בכל הדבור צ"ל הארוכה:

ד"ה ומטהרת חבילה וכו' והא דמשמע פ' ר"ע דמפץ אין לה טהרה וכו' שם איתא דכל שאין לה טהרה במקוה אינה מטמאה טומאת מדרס ופריך מברייתא דמפץ דקתני דמטמא במת מק"ו דפכין קטנים שאינם מטמאים מדרס מפץ דמטמאה מדרס אינו דין שמטמאה במת וכו' והא מפץ אין לה טהרה במקוה וכו' והשתא כל דברי התוס' בדבור זה מבוארים:

ד"ה דלא חזי וכו' עד התם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וכו' פי' שעשה מעשה שניכר מתוכו שמייחד אותו לאיזה דבר כגון שתלאו ביתד או בקופסא ועיין בפ' כ"ה דכלים:

ד"ה אבל יש שם חלל טפח וכו' דהא לשמואל דאמר התם עשרה לא שייך הכא זה לשון הרא"ש דהא לשמואל דאמר התם עשרה הכא לא שייך לומר עשרה דאין כאן חוטט לעשות סוכה שהרי מתחלה עשה שיעור סוכה לצל:

ד"ה בין מלמטה בין מתוך אוגנו ברש"י ובתוס' משמע דלא גריס בגמ' בין מלמעלה אלא בין מלמטה בין מתוך אוגנו ומתוך אוגנו היינו מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שיהא בתוך אוגנו של בור כמו שפרש"י וכן הוא שם בעירובין ולפ"ז צ"ל הא דמסיימו התוס' הכא ועוד א"כ לא הוי למעלה דת"ק כגון למעלה דרשב"ג נקט למעלה לאותן ספרים דגרסי בין מלמעלה בין מלמטה מתוך אוגנו וק"ל:

טז:

בגמ' פשיטא מ"ד חד לבור אמרי' וכו' מיתיבי מחצלת שבעה וכו' מקשין העולם על הסוגיא דמתחלה פריך פשיטא והדר פריך מיתיבי וכו' דכיון דהוה ידע דהברייתא להוי עליה תיובתא מאי פריך מתחלה פשיטא ויש ליישב דמתחלה לא סלקא אדעתיה לחלק בין לבור א' לב' ולכך היה סבר הא דנקט בברייתא מחצלת שבעה ה"ה מחצלת ד' דמה לי הא ומה לי הא ולא אתא הברייתא אלא לאשמעינן דאמרי' לבוד במחיצות וא"כ ה"ה בד' אבל השתא דמשני מהו דתימא וכו' א"כ ש"מ דסלקא דעתך אמינא לחלק בין לבוד א' לב' א"כ אם איתא דהברייתא ס"ל דאמרי' ב' לבור ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' תרי לבור אמרי' ולכך פריך שפיר מיתיבי וכו':

יז.

תוס' בסוף ד"ה בפחות מג' סמוך לדופן וכו' עד וי"ל משום דאמרי' פ"ק דעירובין דכל מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה וכו' יש לתמוה על דברי התוס' מאי משני והקושיא עדיין במקומה עומדת דהא אפי' כל דפנות הסוכה קנה קנה בפחות מג' כשרה כדלעיל ולא אמרי' דהוי מחיצה של שתי ועוד דהא דאיתא בפ"ק דעירובין כל מחיצה שאינה של שתי וכו' דברי יחיד הן וחכמים פליגי עליה ע"ש דף ט"ז דדברי ר"י בר' יהודה הן ואף ר' יוסי לא אמר אלא ביתר מבית סאתים כדאיתא התם בגמ' ויש ליישב בדוחק דה"ק משום דאמרי' בעירובין דכל מחיצה שאינה של שתי וערב כו' הואיל ואיכא מאן דאמר דס"ל הכי וכדי שתהא עשויה כתיקונה לכ"ע לכך אמר ר' אמי פס ד' כדי שלא תהא נראת כמחיצה של שתי אבל מן הדין היתה כשרה אפי' בשני פסין שאין בכל א' ד' וק"ל:

יז:

תוס' ד"ה ותני עלה וכו' עד אבל בגד ועוד או שק ומפץ דשיעורן רחוקין זה מזה וכו' ו"יל לפ"ז מאי פריך מהכא לרבה הא לרבה שיעור דאויר ושיעור דסכך פסול רחוקים ולכך אתי שפיר דלא מצטרפים ויש ליישב דדוקא גבי בגד ועור דיש אמצעים ביניהם דהיינו שק ולכך חשיב שיעור העור רחוק ממנו משא"כ הכא גבי אויר וסכך פסול וק"ל:

בא"ד ומתוך הכלל דאתא לרבויי משמע דלאו דוקא קתני ר"ל אלא אפי' בגד ועור גם כן מצטרפין:

יח:

תוס' ד"ה אין לבוד באמצע וכו' עד דהא מה נפשך יותר משלשה וכו' פי' דהא אפי' למ"ד יש לבוד באמצע הא על כל פנים ביתר מג' הרי יצא מתורת לבוד וא"כ כשסכך פסול משהו יותר מג' ליפסל אע"כ לא דמי לאויר:

ד"ה סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימין וכו' עד לפיכך נראה כי מעיקרא פליגי בסיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימים וכו' כתב בספר ח"ש שנראה לו *) בשיירא עכ"ל וכתבו ע"ש בד"ה בפחות מג' סמוך כו' כן הוא במהרש"א הראשון הנדפס שנת שע"ב:

שהתוס' מפרשים שסיכך ע"ג האכסדרה ממש והאכסדרה היא בעצמה הסוכה וכן משמע לשון רש"י בפרק כל גגות בההיא דא"ל רבא לאביי ולא מצינו מחיצה לאיסור והא סיכך ע"ג אכסדרה שיש לה פצימים כו' והביאו התוס' לשונו לקמן בסמוך בדבור זה והאמת אתו שכן משמע כל לשון התוס' בדיבור זה אבל מ"מ הפי' האמיתי דשמעתין לא נוכל לפרש כן משום דהא אמרי' לקמן בשמעתין לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי וכו' עד אליבא דשמואל כ"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דרב אביי כרב ורבא אמר לך ע"כ לא אמר רב התם אלא דמחיצה לאכסדרה היא עבידא אבל הכא דלאו להכי עבידא לא ואי כפירושו דאיידי הכא דסיכך ע"ג אכסדרה ממש והסוכה היא בתוך האכסדרה עצמה א"כ הכא נמי המחיצה בפי תקרה להכי עבידא הלכך ע"כ א"א לפרש שמעתין אלא כפי' רש"י דהכא דפי' סיכך ע"ג אכסררה היינו שעשה הסוכה בחצר וסיכך ע"ג החצר אלא שסמך סכך הסוכה לתקרת האכסדרה וכשאין לאכסדרה פצימים ס"ל ג"כ לאביי דכשרה מטעם דפי תקרה של האכסדרה יורד וסותם ועולים לדפנות לסוכה אע"ג דהפי תקרה של האכסדרה אינה עשויה אלא לגוואי דהיינו לתוך האכסדרה לא להיות מחיצה לאויר החצר ששם סיכך לשם סוכה אבל לפי האמת אין נפקותא בדבר ואף לפי שיטה זו של רש"י דהכא נוכל לפרש כפי' התוס' דלפי' התוס' איירי נמי שעשה הסוכה באויר החצר אלא שאיירי שעשה להסוכה ב' מחיצות כמין גאם ובדופן השלישית סמכה לאכסדרה ואפי' אין לה פצימין שרי לה אביי ע"י פי התקרה וכן ההיא סוגיא דפ' כל גגות יש לפרש על פי שיטה זו דלפרש"י איירי שיש לה לסוכה שתי דפנות מפולשות ובשלישית סמכה לאכסדרה ואם יש לה פצימים כשרה דשלישית אפי' טפח ואילו השוה פצימיה פסולה באין לה כ"א שתי מחיצות דהפצימים עומדים בין שתי המחיצות שמכאן הדרומיות ובין שתי המחיצות שמכאן הצפוניות ואין נראים הפצימים בתוך הסוכה כלל כזה א? ולפירוש התוס' איירי שיש להסוכה שתי מחיצות מזרח ודרום או מזרח וצפון ובשלישית סמכה להאכסדרה ואע"ג דעדיין נשאר פצים א' בקרן דדומית (כזה) וצ"ל דס"ל דלא מכשרה הסוכה ע"י טפח בשלישית אלא כשהטפח סמוך לא' מהדפנות כזה ב? וכן צ"ל ע"כ ג"כ אפי' אי מפרשים לה דסיכך ע"ג האכסדרה עצמה ועשאה סוכה דהא אכסדרה יש לה ד' פצימים בראשי הדפנות וא"כ אפי' השוה הפצימים השנים ועשה ב' דפנות כמין גאם לפנים מהפצימין עדיין נשאר פצים אחת בקרן הרביעי וק"ל ועיין לעיל בגמ' בדף ז' גכי ואותו טפח היכן מעמידו וק"ל:

בא"ד ומיהו לפי מה דפרישית קשיא דמשמע פ' כל גגות דמפולשות מכשיר נמי אביי כו' עד והשתא יש לה פצימים דהתם לא הוי כיש לה פצימים דהכא דע"כ בההיא דהתם דפליגי וכו' כצ"ל ויש גורסים בההיא דהכא פליגי אבל לי נראה דא"צ למחוק הספרים דאפי' אי גרסי' בההיא דהתם פליגי י"ל שפיר דה"ק דע"כ בההיא פצימים דהתם פליגי כדקאמר לדידי כשרה לדידך סילוק מחיצות וכו' והכא משמע דביש לה פצימים כ"ע מודו דשרי וא"כ ע"כ צ"ל דההיא דהשוה פצימים דהתם דפליגי ביה לא הוה כההיא דהכא אלא צריך לפרשה כפירושו של רש"י וא"כ נשמע מינה דאפי' בשתי דפנות המפולשות מכשיר אביי:

כ.

בגמ' של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה האי גדולה לשון גידולין הוא פי' מעשה קלועין ובקטנה איירי ואעפ"כ מסככין בה משום דאין ראויה לשכיבה:

בתוס' ד"ה אחת גדולה ואחת קטנה כו' עד ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן וכו' ר"ל משום דהתם לא קאי אתנא דלפניו אלא הכל דברי עצמו הן ודרך לשנות לפעמים הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה דקאי נמי אדברי תנא שלפניו לכך הוי שפיר ראיה לכאן דאיירי נמי בענין זה דבכל מקום דקאי אדברי תנא שלפניו מזכיר הפשוט בראשונה אותו דבר שדבר בו התנא שלפניו:

ד"ה של שיפה ושל גמי וכו' עד ולקמן אשכחן בהדיא דפליגי בשל גמי לענין מדרס כצ"ל ורצונם לומר הא דמייתי לקמן בגמ' ברייתא דקתני חוצלת של שעם ושל גמי וכו' ומפרש לה ריש לקיש דהיינו מחצלת וא"כ קשה הא דלא קתני לה הכא בפלוגתא דפליגי לענין סיכוך:

בא"ד ולמ"ד מאי חוצלת מרזובלי ניחא כצ"ל ור"ל דלקמן נמי לא איירי במחצלת של שיפה ושל גמי:

בא"ד ואפי' לריש לקיש דאמר מחצלת ממש כצ"ל ולא גרסי' של קנים:

בא"ד לא תני לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא לאשמעינן במה מכסין ובמה אין מכסין ר"ל ור' דוסא ל"פ אלא לענין טומאת מדרס אכל לענין סיכוך דסוכה מודה דאין מכסין בקטנה בשל שיפה ושל גמי: