פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

תוספות עינוי דאורייתא אך אין בו כרת:

סעיף בעריכה


(א) אין ממחין:    ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כ"כ הרא"ש בביצה פ"ד ובתשו' סי' ג' כלל ו':


(ב) מפורש בתורה:    אף על פי שהוא ספק כגון ב"ה מוחין [יש"ש פ"ד דביצה]:


(ג) ואם יודע:    ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא, מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ, ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש (סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה ובספר חסידים סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ):

לעולם ידור במקום רבו כשמקבל תוכחתו ואם לאו אל ידור מוטב שיהיו שוגגים (ברכות דף ח'):

סעיף געריכה


(ד) שלא קיבל:    ואם קיבל עליו קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום (רי"ו וב"י סימן תקנ"ג בשם רמב"ן) ומיהו אם קבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור עיין סי' תקס"ב סי"א וכתב רש"ל כבר נהגו העם לקבל בהפסקתם התענית והוי כאלו קבלו בפה וחומרא יתירה היא ע"כ ומהרי"ל כ' דאסור לאכול אח"כ ואין להקל (ב"ח):

סעיף דעריכה


(ה) דברים המחממין:    כגון בשמים וכרכום (שם) וזה אינו אסור כ"א בסעוד' המפסק' אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום (ב"ח):


(ו) מאכלי חלב:    חמה (רמב"ם):


(ז) נוהגים לאכלן:    וטעם המנהג לא נתפרש דבגמרא משמע דאסור (מהרי"ל) ונ"ל ראיה להמנהג דאמרי' בנדרים ספ"ח קונם בשר שאיני טועם עד הצום אינו אסור אלא עד לילי הצום שאז דרך לאכול בשר ע"כ משמע שבשחרית לא היו רגילים לאכול הבשר וגם ביומא אמרינן שלא היו מאכילין לכ"ג חלב משמע דלאחרים שרי וכ"מ ממעש' דחייט וטעמא נ"ל משום שהם מאכלים קלים ומ"מ נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בבשר עוף: לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו בי"כ להקיא שמא יבלע מן הקיאה (ס"ח):