מגן אברהם על אורח חיים תעג
סעיף א
עריכה(א) שהחיינו: ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל י"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות מברך כל שבעה:
(ב) ואח"כ יבדיל: ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג כיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל עיין סי' רצ"ט ס"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין עד אחר הסעוד' דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לו' שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס אחד דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' היא כדאי' בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש: ואם שכח להבדיל עד אחר ב"ה או' הלל והבדלה על הכוס א' דהא א"א בע"א כמ"ש סי' רצ"ד ס"ג:
(ג) ואין ליטול ידיו כו': דאי הוי נוטלים קודם קידוש הוי משמע שעושין כב"ש דס"ל קידוש צריך נטילה אבל בכל השנ' נראה כנוטל לסעודה ואף על גב דהכא ג"כ טבילה שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ לא יעל' ע"ד הבריות שנוטל לטיבול ויסברו שנוטל לקידוש עכ"ל ד"מ בשם מהרי"ל משמע דס"ל דאסור ליטול עצמו קודם קידוש (ועיין סי' ער"א סי"ב), ומ"מ לא ידעתי היכן מצינו שב"ש ס"ל קידוש צריך נטילה רק בברכות פ"ח פליגי ב"ש ס"ל נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה ס"ל מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים והטעם מפרש בגמ' משום טומאה וטהרה לב"ה משום הפסק בין נטיל' להמוצי' לכן נ"ל דס"ל כב"ה ודוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוס' פ' ע"פ אבל קידוש לא הוי הפסק אבל בפסח דהוי הפסק גדול לכן נוטלין סמוך לסעודה, וכ"ע מודו בזה: ורש"ל כ' דיטול מים קוד' קידוש ויטול ידיו ולא יטול אח"כ לטיבול והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול ול"נ כמ"ש רש"ל דהא בכל השנה אין אנו נוטלין ידים לטיבול א"כ מיחזי כסתרי אהדדי ועיין בב"י סי' קנ"ח:
סעיף ד
עריכה(ד) וכרפס: כ' מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ע"כ, ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ואפשר דס"ל שע"י הבשר הם משביחין כמש"ש ולפי מש"ש בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל אבל כשנאכלין חיין אף ע"פ שטובים יותר מבושלים מ"מ מברך כשהן חיין בפה"א א"כ א"ש, ומ"מ דעתי חוכך בזה למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא ה"ל ליקח ירק אחר ואפשר ששאר ירקות אין מצוים כ"כ בימי הפסח א"נ משום דבגמרא נזכר ירק ושאר דברים נקראו לפת והירק שלנו אין נאכל כמו שהוא חי אא"כ כבוש וזה אינו מצוי בפסח ובטור וגמ' אי' שגם על מרור מברך בפה"א וצ"ל דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך עס"ה:
(ה) מי מלח: כתוב בהגהות מיימוני דאם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש אבל בסי' שכ"א ס"ב אי' דכל מה שצריך לאותו סעוד' מות' לעשותו בשבת ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה:
(ו) למעלה מן הכל: פי' סמוך לו:
(ז) זרוע: כ' הר"ן דעצם בלא בשר לא מקרי תבשיל לכן יראה שיהא מעט בשר סרוך עליו (ד"מ):
(ח) על הגחלים: דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ויש טורח לחזור אחריו, (ב"י הג"מ) ואסור לאוכל' דאין אוכלין צלי בלילי פסחים ולכן אסור לצלותה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו ונ"ל דאם שכח לצלות' עד הליל' יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית בי"ט הראשון ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובים וכ"כ הב"ח ושל"ה ואם אינו רוצ' לאכול הביצה עד ליל ב' אסור ג"כ לצלות' ליל ראשון (ד"מ מהרי"ו) עיין סי' תק"ג:
סעיף ה
עריכה(ט) חזרת: לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך:
(י) עולשין: קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ):
(יא) תמכ': קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל':
(יב) לא בשורש: ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו:
(יג) בין לחים: משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ':
(יד) לא כבושים: פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש ביורה דעה סי' ו' ס"ב ועיין בחושן משפט סי' צ"ה וסוף סימן קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי:
(טו) או שאר ירק מר: כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות:
(טז) מעט חומץ: ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עיין סי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת:
(יז) הדומין לתבן: שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים:
(יח) פחות מכזית: דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה:
(יט) ומברך בפה"א: קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע:
(כ) ויבצענה לשתים: דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה:
(כא) ויתן חציה: פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח):
(כב) תחת המפה: ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים:
(כג) ויגביה הקערה: וא"צ להסיר התבשילין (טור):
(כד) הא לחמא: לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד:
(כה) ויצוה להסירם: ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:
(כו) וישאלו: ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל):
סעיף ז
עריכה(כז) מוזגין וכו': לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' דאינו אלא היכר מפני התינוקות רק יאמר אנו מטבילין (טור), כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם (של"ה), כשיאמר פסח לא יגביה הבשר, צ"ל ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה, וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פי' ע"פ (ב"ח רש"ל של"ה):
(כח) באצבעו: נוהגין לזרוק באצבעו ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהגמ"נ לזרוק בזרת קטן עכ"ל ד"מ. ובילקוט פ' וארא מביא פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה:
(כט) י"ו פעמים: כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך (ד"מ):
(ל) יכסה הפת: שלא יראה בושתו כדאי' סי' ער"א ס"ט: כשחל פסח במ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת (ב"ח מהרי"ו) וע' בטור: