מגן אברהם על אורח חיים קעא
סעיף א עריכה
(•) איתא בשבת דף ק"ח שורה פת ביין ומניחה ע"ג העין ש"מ אפילו מידי דממאיס אם עושה לרפואה שרי ומוכח בגמ' בכמה דוכתי דשרי לזלף הקרקע ביין ולעשות ממנו משרה וכבושה [צ"ל כבוסה] ולסוך הגוף ביין אפי' שלא לרפואה וטעמא כמ"ש הרמב"ם אין מפסידין האוכלין דרך ביזוי ובעיטה ע"כ משמע דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה, וכ"מ בשבת דף נ"ג [צ"ל נ:], דטעמא משום הפסד אוכלין, וא"כ כל היכי שעושה לצרכו ליכא פסידא ומה"ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים וכמ"ש סי' ק"ס סי"ב ע"ש ובזה א"צ לדברי הב"ח:
(א) ואין זורקין הפת - אפי' לא ממאס בכך (ב"ח ב"י), כשרואין אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם (עירובין דף ס"ד). איתא בשבת דף נ' דאסור לפצוע זתים אפילו כוונתו למתוקי פירא מפני שנמאסים ע"י כך והרי"ף פירש שמיירי שרוצה ליטול בו ידיו ומשום זה נמאסין ואסור דאפשר ליטול בבורית עבי"ד ס"ס ש"נ דאסור לגרום לאוכלין שיאסרו בהנאה, בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם:
סעיף ב עריכה
(ב) לא ישב: דוקא בקופה של נצרים שהי' נכפפת והאוכלין נמאסות אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ"ש אוכלים (ב"ח) ובתשובת רמ"א כתוב דאסור לישב על תיבה שהספרים בתוכה וביורה דעה סי' רפ"ב כתב הט"ז דאם היה קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה"כ עמ"ש סימן ר"מ:
סעיף ג עריכה
(ג) והמדקדקים: נ"ל דביזוי היא להשתמש מעשה עץ באוכלין לכן אוכלין כל פעם מעט כאלו בא ללפת הפת ונשאר אוכלין בעצמן דלאחרים הוא נמאס:
סעיף ד עריכה
(ד) שנמאסי': אף על פי שהן בקליפתן ואין האוכל נמאס מ"מ הם נמאסי' (ב"י ב"ח תוס'):