מגן אברהם על אורח חיים כא
(א) לזורקן — כתב מהרי"ל הלכות לולב, דיניח הציצית בספר לסימן, הואיל ואיתעביד בהו מצוה חדא יעשה בהו אחריתי:
(ב) שלא לשכב — והרב בית יוסף כתב: אנו לא שמענו מי שהקפיד על זה מעולם. ובכתבי האר"י כתוב על פי הסוד, שיש לשכב בלילה בטלית קטן, ומביא מהאי דאמרינן פרק ד דמנחות: כיון שראה דוד עצמו ערום בבית המרחץ, אמר: אוי לי שאני ערום מן המצוות. וקשה, למה לא אמר כן בלילה שהיה גם כן ערום? אלא על כרחך שהיה שוכב בטלית קטן. עד כאן. ודבריו דברי קבלה נקבל, אבל לדין יש תשובה, דיש לומר דבלילה על כל פנים היה לו מזוזה בפתחו, מה שאין כן במרחץ. וכן משמע בגמרא, דאמרינן בגמרא, תנו רבנן: חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין וציצית ומזוזה, ועליהם אמר דוד: "שבע ביום הללתיך". ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום וכו'. משמע שהיה ערום מכולם אף ממזוזה, כן נראה לי. ועיין סימן י"ח סעיף א:
(ג) שלא יגרור — ועליו נאמר "וטאטיתיה במטאטא השמד" [אגור]. וקשה, דבסימן כג כתב דאם נגרר על הקברות אסור משום לועג לרש, משמע בעלמא אין איסור בגרירה. ועוד, דמשמע לכאורה מדאמרינן: בן ציצית הכסת, שהיו ציציותיו נגררים על גבי כרים וכסתות, משמע לכאורה דאנשים אחרים היו ציציותיהם נגררין על הארץ. וכן משמע ממה שכתבנו סוף סימן י' עיין שם. ונראה לי דהקברים היו גבוהים מן הארץ, והיו הציצית של ר' יונתן נגררים עליהם ואסרו משום לועג לרש, אבל משום בזוי מצוה ליכא, כיון שאין נגררין אלא במקום גבוה. וגבי בן ציצית הכסת יש לדחות, דשל אחרים לא היו נגררים כלל על הארץ. אי נמי יש לומר, דדוקא כשגוררים בשעת לבישה הוי ביזוי, דנראה כאלו מכבד בהם הבית, אבל אם נגררים דרך הילוכן אין קפידא כל כך: