מ"ג תהלים עח לד

מקראות גדולות תהלים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם הרגם ודרשוהו ושבו ושחרו אל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ
  וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אם הרגום ודרשוהו וגו'" - אף היא לא באמת אלא בפתוי בפה וכזבו בלשונם

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אם - ההרוגים היו סבת דורשים אחרים, או טעמו אז אמר להרגם, או כמעט והרגם.

ושבו - עשו תשובה.

ושחרו אל - שהתפלה בבקר לפני יתעסק אדם, בדברי צרכיו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם הרגם ודרשוהו", כמ"ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח "ושבו ושחרו אל" הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו:


 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לד) "אם הרגם ודרשוהו"כו'. ושמא תאמר למה כילה "שנותם בבהלה"ולא קבלם בשחרם בבקר כמה דאת אמר וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו כו' כי חטאנו (במדבר יד), הנה היה ראוי יכנעו וישובו בתשובה ואחר כך יעשו זה, אך לעלות ההרה בלי דעת הננו וכו' לא זו הדרך, וממה בא זה להם כי ראו כי חס עליהם ויגזור מלאת ששים שנה לכל אחד, שהלא אילו "הרגם"שהיה גוזר להם הריגה ביומם אין ספק כי היו דורשים אותו ית' "ושבו"ושלשו "ושחרו א - ל", כל זה היו עושים, אך בראות האריכות חשבו לרפאת שברם על נקלה, והיה להם לזכור כי מה שלא הרגם מיד הוא

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"אם הרגם" - כאשר אמר להרגם במדבר חזרו ודרשו לה'

מצודת ציון

"ושחרו" - ענין דרישה כמו שוחר טוב (משלי יא)

<< · מ"ג תהלים · עח · לד · >>