מלבי"ם על תהלים עח
<< · מלבי"ם על תהלים · עח · >>
פסוק א
פסוק ב
- א) במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב,
- ב) שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי "אפתחה במשל פי", וגם "אביעה חדות מני קדם", אשר יש להם שני מעלות,
- א) שאינם חדות צפונות וחתומות, רק.
פסוק ג
פסוק ד
- ב) הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים "עזוזו",
- ג) הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו "נפלאותיו אשר עשה" באמת:
פסוק ה
ביאור המילות
"עדות, תורה". ע"ל ס' קי"ט.
"יעקב, ישראל". התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז'):פסוק ו
פסוק ז
- א) הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו,
- ב) "שלא ישכחו מעללי אל", שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו',
- ג) "ומצותיו ינצורו" שהם המצות שצוה להם:
ביאור המילות
"כסלם". הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד'):פסוק ח
- א) "דור סורר ומורה" יודעים רבונם ומורדים בו,
- ב) "דור לא הכין לבו" לדרוש את ה' כלל ולדעתו,
- ג) "ולא נאמנה את אל רוחו", שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:
ביאור המילות
"לבו, רוחו". עי' לעיל נ"א י"ב:פסוק ט
ביאור המילות
"נשקי, רומי". נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף:פסוק י
- א) מצד הברית שכרת עמם אבל הם "לא שמרו ברית אלהים",
- ב) בזכות ששומרים התורה, אבל הם "ובתורתו מאנו ללכת",
- ג) מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם "שכחו עלילותיו ונפלאותיו":
פסוק יא
ביאור המילות
"עלילותיו". הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון:פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
(טו-טז) "צורים, סלע". צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י"ז) ואח"כ את הסלע (במדבר כ'), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ"ש שם:פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
ביאור המילות
"לנפשם". לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר:פסוק יט
ביאור המילות
"לערך שלחן". שלחן מלא מכל:פסוק כ
פסוק כא
ביאור המילות
"יעקב, ישראל". כנ"ל פסוק ה':פסוק כב
פסוק כג
ביאור המילות
"שחקים, שמים". שחקים גבוהים משמים (כנ"ל ע"ז י"ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים. ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה:פסוק כד
פסוק כה
פסוק כו
פסוק כז
פסוק כח
פסוק כט
פסוק ל
ביאור המילות
" לא זרו". לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא:פסוק לא
פסוק לב
פסוק לג
ביאור המילות
"ימיהם, ושנותם". עמ"ש (יחזקאל כ"ב ד'):פסוק לד
פסוק לה
פסוק לו
ביאור המילות
"בפיהם, בלשונם". מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע"ל נ' י"ט, ולמעלה ל"ד י"ז):פסוק לז
פסוק לח
ביאור המילות
"אפו, חמתו". החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ"ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ"ש חז"ל שחמה משה הרגו, וע"י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית:פסוק לט
פסוק מ
ביאור המילות
"במדבר בישימון". הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ"ש ירמיה ב' ב').
"וימרוהו, ויעציבוהו". מובדלים, וכן בישעיה (ס"ג י') כמ"ש שם:פסוק מא
ביאור המילות
"התוו". כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן:פסוק מב
פסוק מג
"האותות היו במצרים", כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, "והמופתים היו בשדה צוען", כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:
ביאור המילות
"אותותיו ומופתיו". האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ"ש ישעיה (ח' י"ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים:פסוק מד
פסוק מה
- א) "ישלח בהם ערב", ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש "הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם", ובכ"ז "שלח צפרדע ותשחיתם", וא"כ היתה הצפרדע למותר:
ביאור המילות
"ותשחיתם", וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה:פסוק מו
- ב) מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא "יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה" ובכ"ז "יהרג בברד גפנם", והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:
פסוק מז
ביאור המילות
"חנמל". מין ברד:פסוק מח
ביאור המילות
"בעירם, ומקניהם". בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ"ש ואש מתלקחת בתוך הברד:פסוק מט
ביאור המילות
"חרון אפו, עברה, וזעם". זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ"ש בכ"מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם:פסוק נ
ביאור המילות
"יפלס נתיב". נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ"ש ישעיה כ"ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר:פסוק נא
פסוק נב
ביאור המילות
(נב-נג) "וינהגם, וינחם". שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז"א כצאן, כעדר. ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח"כ הלכו בדעת ולא פחדו:פסוק נג
פסוק נד
פסוק נה
פסוק נו
פסוק נז
פסוק נח
פסוק נט
ביאור המילות
"ויתעבר". כנ"ל (מ"ט):פסוק ס
פסוק סא
ביאור המילות
"עזו ותפארתו". תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי:פסוק סב
פסוק סג
ביאור המילות
"לא הוללו". שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה:פסוק סד
פסוק סה
פסוק סו
פסוק סז
פסוק סח
פסוק סט
פסוק עא
- א) המדינית, עז"א "ביעקב עמו",
- ב) המוסרית, עז"א "ובישראל נחלתו" כי ישראל גדול מיעקב, והוא "רעה אותם כתום לבבו", בהנהגה התוריות "ובתבונות כפיו ינחם" בהנהגה המדינית:
ביאור המילות
"מאחר עלות". הצאן המניקות, כמ"ש עלות ינהל.
"יעקב, ישראל". כנ"ל פסוק ה'.
"עמו נחלתו". נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב'):פסוק עב
<< · מלבי"ם על תהלים · עח · >>
- ^ ט"ס וצ"ל 'מציין' כמו בהמשך הפרק בביאור המילות בפסוק עא: "עמו נחלתו, נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב')":