מלבי"ם על תהלים עח
<< · מלבי"ם על תהלים · עח · >>
פסוק א
פסוק ב
- א) במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב,
- ב) שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי "אפתחה במשל פי", וגם "אביעה חדות מני קדם", אשר יש להם שני מעלות,
- א) שאינם חדות צפונות וחתומות, רק.
פסוק ג
פסוק ד
- ב) הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים "עזוזו",
- ג) הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו "נפלאותיו אשר עשה" באמת:
פסוק ה
ביאור המילות
"עדות, תורה". ע"ל ס' קי"ט.
"יעקב, ישראל". התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז'):פסוק ו
פסוק ז
- א) הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו,
- ב) "שלא ישכחו מעללי אל", שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו',
- ג) "ומצותיו ינצורו" שהם המצות שצוה להם:
ביאור המילות
פסוק ח
- א) "דור סורר ומורה" יודעים רבונם ומורדים בו,
- ב) "דור לא הכין לבו" לדרוש את ה' כלל ולדעתו,
- ג) "ולא נאמנה את אל רוחו", שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:
ביאור המילות
פסוק ט
ביאור המילות
פסוק י
- א) מצד הברית שכרת עמם אבל הם "לא שמרו ברית אלהים",
- ב) בזכות ששומרים התורה, אבל הם "ובתורתו מאנו ללכת",
- ג) מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם "שכחו עלילותיו ונפלאותיו":
פסוק יא
ביאור המילות
פסוק יב
פסוק יג
פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
פסוק טז
פסוק יז
פסוק יח
ביאור המילות
פסוק יט
ביאור המילות
פסוק כ
פסוק כא
ביאור המילות
פסוק כב
פסוק כג
ביאור המילות
פסוק כד
פסוק כה
פסוק כו
פסוק כז
פסוק כח
פסוק כט
פסוק ל
ביאור המילות
פסוק לא
פסוק לב
פסוק לג
ביאור המילות
פסוק לד
פסוק לה
פסוק לו
ביאור המילות
פסוק לז
פסוק לח
ביאור המילות
פסוק לט
פסוק מ
ביאור המילות
"במדבר בישימון". הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ"ש ירמיה ב' ב').
"וימרוהו, ויעציבוהו". מובדלים, וכן בישעיה (ס"ג י') כמ"ש שם:פסוק מא
ביאור המילות
פסוק מב
פסוק מג
"האותות היו במצרים", כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, "והמופתים היו בשדה צוען", כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:
ביאור המילות
פסוק מד
פסוק מה
- א) "ישלח בהם ערב", ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש "הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם", ובכ"ז "שלח צפרדע ותשחיתם", וא"כ היתה הצפרדע למותר:
ביאור המילות
פסוק מו
- ב) מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא "יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה" ובכ"ז "יהרג בברד גפנם", והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:
פסוק מז
ביאור המילות
פסוק מח
ביאור המילות
פסוק מט
ביאור המילות
פסוק נ
ביאור המילות
פסוק נא
פסוק נב
ביאור המילות
פסוק נג
פסוק נד
פסוק נה
פסוק נו
פסוק נז
פסוק נח
פסוק נט
ביאור המילות
פסוק ס
פסוק סא
ביאור המילות
פסוק סב
פסוק סג
ביאור המילות
פסוק סד
פסוק סה
פסוק סו
פסוק סז
פסוק סח
פסוק סט
פסוק עא
- א) המדינית, עז"א "ביעקב עמו",
- ב) המוסרית, עז"א "ובישראל נחלתו" כי ישראל גדול מיעקב, והוא "רעה אותם כתום לבבו", בהנהגה התוריות "ובתבונות כפיו ינחם" בהנהגה המדינית:
ביאור המילות
"מאחר עלות". הצאן המניקות, כמ"ש עלות ינהל.
"יעקב, ישראל". כנ"ל פסוק ה'.
"עמו נחלתו". נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב'):פסוק עב
<< · מלבי"ם על תהלים · עח · >>
- ^ ט"ס וצ"ל 'מציין' כמו בהמשך הפרק בביאור המילות בפסוק עא: "עמו נחלתו, נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב')":