פתיחת התפריט הראשי

מ"ג תהלים עח לא

מקראות גדולות תהלים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואף אלהים עלה בהם ויהרג במשמניהם ובחורי ישראל הכריע

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים ׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם
  וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם
    וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ובחורי ישראל" - נבחרים שבהם והאספסוף הם הזקנים שנאמר בהם אספה לי (שם)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואף - הזכיר אף עלה, כמו: העלות אהרן את הנרות.

במשמניהם - גדולי המחנה והעשירים המתענגים, כמו: ומשמן בשרו ירזה.

והזכיר ובחורי – בעבור כח תולדתם והנה לא הועילם בעלות בהם אף השם.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואף אלהים עלה בהם", ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א "ויהרג במשמניהם", כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, "ובחורי ישראל הכריע" לא הזקנים:


 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':

(לא) "ואף אלקים"כו'. הנה בתורה נאמר ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד (שם), ויהיה ענין הכתוב כי "אף ה'" שהוא אחד משלוחי רוגז של ה' "חרה בעם", ואם היה מניחו הוא ית' היה מכלה את העם כולו, כי כשניתן רשות למשחית אינו מבחין, או שהיה מוצא טענה גם אל אשר לא התאוו על שלא מיחו ביד המתאוים, על כן לבל יכלה האף את הכל סילקו "ויך ה'" בעצמו "מכה רבה מאד" כי טוב הוא היות מכה רבה בעם מלמות כל העם, ועל כן קרא ית' למקום ההוא קברות התאוה להורות כי שם קברו את העם המתאוים, כלומר ולא יותר כאשר אם היה ע"י האף שהיה מכלה גם מה שהם בלתי מתאוים. וזה יאמר פה "ואף אלקים עלה בהם"שהוא שעלה בהם לעשות משפט ולא עלה בידו כי אם "ויהרוג"האלקים הנזכר "במשמניהם"של הנקראים עם, והנקראים בני "ישראל"אשר גם הם שבו ויבכו עם האספסוף כמה דאת אמר וישובו ויבכו גם בני "ישראל"(שם), "הכריע" והכניע בלבד מה שאין כן אם על ידי האף היה נעשה הדבר שגם את הכל היה מכלה. או יאמר "ואף אלקים"הוא המשחית "עלה בהם", ומה שהניח אלקים את האף הוא כי "ויהרוג במשמניהם"הם האספסוף ששמנו עשתו, זהו מה שעשה האף, ומה שעשה האלקים הנזכר הוא כי "ובחורי ישראל הכריע"שמנע האף לפעול בהם והכריעם ולא הרגם, מה שאין כן אילו הניח את האף לגמור גם בישראל:

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ובחורי" - הנבחרים שבהם כרעו ונפלו

"במשמניהם" - בהחשובים שבהם

"ואף" - עכ"ז לעומת זה עלה בהם אף ה' בעת ההיא

מצודת ציון

"במשמניהם" - מלשון שמן

"הכריע" - ענין הנפילה על הברכים

<< · מ"ג תהלים · עח · לא · >>