פתיחת התפריט הראשי

מ"ג תהלים עח כט

מקראות גדולות תהלים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יבא להם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד
  וְ֝תַאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃


אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאכלו - טעם מאד – כמו: והיה לכם לזרא.

יביא - היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט-ל) "ויאכלו", כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש "ויאכלו וישבעו", הגם "שתאותם יביא להם" וכבר נתמלא תאותם, בכל זה "לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם" וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן.


 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"ותאותם" - בדבר הנסיון אשר נסו את ה'

<< · מ"ג תהלים · עח · כט · >>