מ"ג תהלים יח יא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף
  וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וידא" - ויעף כמו כאשר ידאה הנשר

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירכב - דרך משל, והטעם: רדת הגזירה במהירות בלי התמהמה ועיכוב.

רד"ק (כל הפרק)(כל הפסוק)

וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח:

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)


מצודת דוד

"כנפי רוח" - דימה נשיבת הרוח לעפיפת העוף

"וירכב" - למהר לבוא

מצודת ציון

"כרוב" - מלאך ורז"ל אמרו כרביא (חגיגה י"ג) והוא תרגום של נער כי דמות אדם להנה

"וידא" - ענין עפיפה ופריחה כמו כאשר ידאה הנשר (דברים כ"ח)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"ויעף, וידא". היא עפיפה במהירות גדול (ירמיה מ"ח מ'):

 

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

הנה התשובה: כי הנה אחרי "כן וירכב על כרוב" הוא במשכן ומקדש כמאמרם ז"ל והובא "בילקוט" (שיר השירים רמז תתקפד) על פסוק (שיר השירים א יג): "וצרור המור": כי על מקדש ומשכן נאמר "כן וירכב על כרוב" אשר שם הכרובים, כי אינך יכול להכחיש שרכב והשרה שכינה במקדש. כי עין בעין נראה כמה דאת אמר (ויקרא ט כד): "וירא העם וירונו כו'". וגם ידענו שאח"כ "ויעוף" שנסתלק. ואם כן נמצא זה סותר הפסוק והסברא, כי האמנם ישב אלקים על דבר גשמי בין הכרובים, אך הוא כי לא עשה עיקר מהכרובים שבמשכן, אלא שוידא על כנפי רוח הוא רוח בני אדם כי היכל ה' המה. והוא מאמר הכתוב (שמות כה ח): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולא נאמר "בתוכ"ו כי רוח בני האדם היא המרכבה באמת ובאמצעותם שורה בין שני הכרובים:

וקראן "כנפי רוח" הוא הכתוב אצלנו על פסוק (ישעיה נט ב): "עונותיכם היו מבדילים כו'", והוא כי כל נפש צדיק אין רוחו בגופו נפרדת משורשה של מעלה, והענין כי אין דבר רוחני מאתו יתברך נאצל ונפרד למטה ממקורו שלא ישאיר מציאותו למעלה, שאם לא כן בשלוח יתברך מלאכי מרכבתו למטה לארץ כגבריאל ורפאל סדומה, האם חסרו שני מלאכי אלקים ממרכבתו יתברך למעלה, אך אין זה כי אם שמציאותם כאשר בשמים וכחות התפשטותם הם הנמצאים על הארץ מתחת. וההיקש בזה בנפש האדם, כי בבואה מלמעלה לא יבצר מהשאר עיקר שורשה למעלה, עד גדר שבהיות בעליה נקי מכל עון ועושה מצות בישראל, כי לא יפסק חבל חוט איכות קדושת הנפש אשר באדם עם שורשה הדבק בשכינה, כי על כן אז בהשתלשלות זה מרכבה אל השכינה יקרא, אך בהעוותו חותך ומבדיל, והוא אשר הנביא דיבר באומרו עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. כלל הדברים כי נפש ורוח האדם שורשם למעלה, והתפשטות כנפיהן הוא אשר הן באדם:

ונבא אל הענין, אמר כי האמנם ישב אלקים על הארץ, כי אם שוידא מן השמים "על כנפי רוח" הוא התפשטות רוח האדם באדם, המתפשטים ממקורם עד בואם באדם, כי שם ברוח בני האדם אשר בקרבם שם פרחה ומצאה לה השכינה מנוח, כי היכל ה' המה וזהו "על כנפי רוח", ועל כן בהיות ראויים לכך בישראל זכותם משפיע היות שכינה שורה בין שני הכרובים, כי הוא מקום מוכן על ידי ארון הברית, ומה גם במקום בית המקדש כי שם שער השמים, שבהמשכו והתקשרו דרך שם מרוחות הצדיקים יושפע שם, באופן שהעיקר הוא ברוחות הצדיקים:

(ז) או ימשכו הכתובים מפסוק (תהילים יח ז): "בצר לי אקרא יהוה" וכו', והוא כי יש שתי בחינות: אחד בחינת השם הגדול שם ההויה. שנית השכינה. ודעתו להודיע כי השם הגדול הוא "בהיכלו", אך השכינה מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי בלי שכינה. ובזה אמר הנה "בצר לי" דרך משל בעת קרב ומלחמה "אקרא יהוה" הוא מדת רחמים, "ואל אלהי" הוא שכינה שהיא מדת הדין "אשוע", שהוא יותר מקריאה, למען תתהפך לי לרחמים. ואז השם הגדול "ישמע מהיכלו קולי" אשר קראתי, ועל ידי שמיעת שם הרחמים מיד "ושועתי" ששועתי אל "אלהי" היא שכינה מיד למה שהיא לפניו כי השכינה מלאה כל הארץ, מיד "תבא באזניו", כי לא הוצרכו מלאכים יעלו שועתי השמימה, כי אם ממני אל "אזניו" של "אלהי" הנזכר הוא שכינה:

(ח) והראיה אל היות השכינה בכל מקום כי הלא מיד בקראו עושה רושם, כי מיד "ותגעש ותרעש הארץ" שנרגשת חרדה במחנה האויבים, "ומוסדי הרים" הם יסודות של המלכים הם שריהם של מעלה "ירגזו ויתגעשו", כי "ירגזו" מפחד "ויתגעשו" שיחוגו וינועו ממקומם, וכל זה מיד טרם יפעל פעולת הרוגז רק כי חרה לו בלבד.

(ט) עוד מעט ועלה מן הארץ אשר שם כבודו "עשן" חרונו "באפו", הוא המשחית הנקרא אף, אשר כונן להשחית באויבי שעליהם שועתי, "ואש מפיו" של האף "תאכל" באויבים עד גדר שגחלים הם בני חילו של האף גרדיני נמוסים גם הם "בערו". וממה היה האש מפיו והגחלים שבערו, אלא שהכל ממנו שהוא מאלהי הנזכר היא שכינה המשגחת ושורה על הארץ, ואין מקום פנוי ממנה כמדובר, וזהו "עלה כו' בערו ממנו:"

(י)ואם יאמר איש איך שכינה שורה על הארץ, והלא במתן תורה הטה והרכין "שמים וירד", והוא אומרם ז"ל שהרכין השמים על הר סיני, ולמה הוצרך להשפיל השמים על ההר, אם לא שלא ישב אלקים על הארץ והוצרך להרכין השמים על הארץ לשרות עליהם, ולא עוד אלא שעם כל זה היה "ערפל" למסך "תחת רגליו" בינו ובין הארץ, ואיך אמרנו כי כל הארץ מלא כבודו יתברך.

(יא) אמנם התשובה היא, כי כאשר "וירכב על כרוב" בבית המקדש אינו ששורה ממש על גוף הכרוב הממשיי וגשמי, כי אם "שויעף" שהוא מעופף עליו מרחפת באויר שעל הכרוב, כן בכל העולם הוא, כי "וידא על כנפי רוח" הם "כנפי רוח" מלאכי מרכבתו, כי מתפשטות "כנפי" מלאכיו רוחות עד מלא כל הארץ ועל "כנפי" הרוח ההוא מרחפת התפשטות שכינתו, וזהו "וידא על כנפי רוח", אך לא שתשרה על הארץ הלזו העכורה ממש:

<< · מ"ג תהלים · יח · יא · >>