מ"ג שמות לב ד


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּנְסֵיב מִיַּדְהוֹן וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא וְעַבְדֵיהּ עֵיגֶל מַתְּכָא וַאֲמַרוּ אִלֵּין דַּחְלָתָךְ יִשְׂרָאֵל דְּאַסְּקוּךְ מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם׃
ירושלמי (יונתן):
וּנְסֵיב מִידֵיהוֹן וְצַר יָתֵיהּ בְּשׁוֹשִׁיפָא וּרְמָא יָתֵיהּ בְּטוּפְרָא וְעַבְדֵיהּ עֵיגַל מַתְּכָא וַאֲמָרוּ אִלֵּין דַּחַלְתָּךְ יִשְרָאֵל דְּהַנְפָקוּךְ מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויצר אותו בחרט" - יש לתרגמו בשני פנים האחד ויצר לשון קשירה בחרט ל' סודר כמו (ישעיהו ג) והמטפחות והחריטים (מלכים ב ה) ויצר ככרים כסף בשני חריטים והב' ויצר לשון צורה בחרט כלי אומנות הצורפין שחורצין וחורטין בו צורות בזהב כעט סופר החורט אותיות בלוחות ופנקסין כמו (ישעיהו ח) וכתוב עליו בחרט אנוש וזהו שת"א וצר יתיה בזיפא לשון זיוף הוא כלי אומנות שחורצין בו בזהב אותיות ושקדים שקורין בלע"ז ניי"ל (גראבשטיכעל) ומזייפין על ידו חותמות

"עגל מסכה" - כיון שהשליכו לאור בכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים וי"א מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם וטס שכתב בו משה עלה שור עלה שור להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכיור ויצא העגל (סנהדרין קא)

"מסכה" - לשון מתכת ד"א קכ"ה קנטרין זהב הי' בו כגימטריא של מסכה

"אלה אלהיך" - ולא נאמר אלה אלהינו מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו ואחר כך הטעו את ישראל אחריו

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט – יֵשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִּשְׁנֵי פָּנִים: הָאֶחָד, "וַיָּצַר" – לְשׁוֹן קְשִׁירָה; "בַּחֶרֶט" – לְשׁוֹן סוּדָר, כְּמוֹ "וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהַחֲרִיטִים" (ישעיהו ג,כב); "וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים" (מל"ב ה,כג). וְהַשֵּׁנִי, וַיָּצַר – לְשׁוֹן צוּרָה; בַּחֶרֶט – כְּלִי אֻמָּנוּת הַצּוֹרְפִין, שֶׁחוֹרְצִין וְחוֹרְטִין בּוֹ צוּרוֹת בְּזָהָב, כְּעֵט סוֹפֵר הַחוֹרֵט אוֹתִיּוֹת בְּלוּחוֹת וּפִנְקָסִין, כְּמוֹ "וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ" (ישעיהו ח,א). וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס: "וְצָר יָתֵיהּ בְּזִיפָא", לְשׁוֹן זִיּוּף; הוּא כְּלִי אֻמָּנוּת שֶׁחוֹרְצִין בּוֹ בְּזָהָב אוֹתִיּוֹת וּשְׁקֵדִים, שֶׁקּוֹרִין בְּלַעַז ניאי"ל [neel = תצריב שחור], וּמְזַיְּפִין עַל יָדוֹ חוֹתָמוֹת.
עֵגֶל מַסֵּכָה – כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִיכוֹ לָאוּר בַּכּוּר, בָּאוּ מְכַשְּׁפֵי עֵרֶב רָב שֶׁעָלוּ עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם וַעֲשָׂאוּהוּ בִּכְשָׁפִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִיכָה (שופטים יז,א) הָיָה שָׁם, שֶׁיָּצָא מִתּוֹךְ דְּמוּסֵי בִּנְיָן שֶׁנִּתְמַעֵךְ בּוֹ בְּמִצְרַיִם (סנהדרין ק"א ע"ב), וְהָיָה בְּיָדוֹ שֵׁם וְטַס שֶׁכָּתַב בּוֹ מֹשֶׁה: "עֲלֵה שׁוֹר, עֲלֵה שׁוֹר", לְהַעֲלוֹת אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף מִתּוֹךְ נִילוּס, וְהִשְׁלִיכוֹ לְתוֹךְ הַכּוּר וְיָצָא הָעֵגֶל.
מַסֵּכָה – לְשׁוֹן מַתֶּכֶת. דָּבָר אַחֵר: מֵאָה עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה קַנְטְרִין זָהָב הָיוּ בּוֹ, כְּגִימַטְרִיָּא שֶׁל מַסֵּכָה.
אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ – וְלֹא נֶאֱמַר "אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ", מִכָּאן שֶׁעֵרֶב רָב שֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם הֵם שֶׁנִּקְהֲלוּ עַל אַהֲרֹן וְהֵם שֶׁעָשָׂאוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ הִטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו.

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצר אותו בחרט: הזהב לקח מיד כח אחד וקיבץ אותו וקשר את הנזמים כולם בבגד, עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה כדרך המתיכין ועשו בו צורת עגל והשליכו הזהב בתוכו ונעשה עגל, כדכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים:
אלה אלהיך ישראל אשר העלוך: וכי שוטים היו שלא היו יודעים שעגל זה שנוצר היום לא העלם ממצרים? אלא כל עובדי ע"ז יודעים שאלקינו שבשמים ברא את העולם, אך בזה היו טועים, שהתרפים יש בהם רוח טומאה כמו הנביאים שיש בהם רוח הקדש, וסבורים שהעגל שהיה מדבר ברוח הטומאה כאילו היה מדבר ברוח הקדש של מעלה, ולכך אומרים אלה אלהיך ישראל אשר העלוך, כלומר רוח הקדש יש בו וכאילו רוח הקדש הולך לפנינו, וכן לבן אמר על התרפים למה גנבת את אלהי, ולנסות בו את ישראל נתן בו רוח הטומאה של מיני מכשפות, ואוב וידעוני נתן כח בו להכחיש פמליא של מעלה ולהגיד נולדות, לדעת אם יהיו תמים לה' אלקיהם ולא יהיה בהם מעונן ומנחש ומכשף, ולא מאמין לאות ומופת של נביאי רוח הטומאה כדכתיב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת אם ישכם אוהבים את ה' אלקיכם וגו', וירע משה את העם כי ברע הוא:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך" - גם זה הכתוב יורה אותנו כי אין טפש בעולם שיחשוב כי הזהב הזה אשר היה באזניהם הוא אשר הוציאם ממצרים אבל אמרו כי כח הצורה הזאת העלם משם והנה לא תמצא שיאמר בעגל בשום מקום אשר הוציאנו ממצרים כי הם מודים במי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (לעיל כ ב) כי שמו הגדול הוא המוציא אותם משם אבל יאמרו במקומות רבים אשר העלוך כי יקחו זה במקום היד הגדולה המחרבת ים השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיהו נא י) וזהו שנאמר (תהלים קו כא כב) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ושם נאמר שכחו אל מושיעם עושה גדולות במצרים נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (שם פסוק כא) שכחו דברו אשר צום והנה עברו על לא תעשה לך אלהים אחרים על פני (לעיל כ ג) כאשר רמזתי שם ותבין זה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ויעשהו עגל מסכה. כתב הרמב"ן מה שעשו צורת עגל אהרן הוא שהוציא את הצורה הזאת כי השואלים אמרו סתם קום עשה לנו אלהים לא גלו דעתם לאמר לו מה יעשה שור או כשב או עז, והכוונה לאהרן היתה מפני שהיו ישראל במדבר חורב שממה והחרבן והשממות לעולם יבאו מן הצפון שנאמר (ירמיה א) מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, שאין הכונה במלך בבל בלבד כאשר יראה בנגלה מן הכתוב, אבל כי מן השמאל תבא מדת הדין לעולם להשיב על כל יושבי הארץ כרעתם. והנה במעשה המרכבה ופני שור מהשמאל לארבעתם ולכך חשב אהרן כי המחריב יורה על החרבן כי שם כחו הגדול ובהיותם עובדים שם לאל יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר חג לה' מחר שיהיו העבודה והזבחים לשם המיוחד להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה כי בהיותה לפניהם יכונו אל ענינה. ורז"ל למדו אותנו הענין הזה והם שגלו סודו אמרו (שמות ג) ראה ראיתי את עני עמי, אמר לו הקב"ה למשה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתים, אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי ואני רואה אותם היאך מתבוננים בי כשאני יוצא בקרונין שלי ליתן להם את התורה שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים וגו', ושומטין אחד מטטראמולין שלי שכתוב (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל לארבעתם ומכעיסים אותי בו. טטרא פי' ארבע, מולין פרדות כמו מולאות של בית רבי, וטטראמולין הוא משל לארבע חיות הנושאות המרכבה ע"כ.

והחכם ר"א ז"ל אמר כי אלהים במקום הזה שאמר קום עשה לנו אלהים הוא כבוד חונה בצורת גויה, ואם תשים לבך אל המסע הראשון תבין זה ע"כ, ומסע הראשון הוא מה שכתוב ויסע מלאך האלהים וגו', ובלשון שאמר כבוד חונה בצורת גויה תפש עליו הרמב"ן ואמר איננו נכון בעיני שלא נעשה במלאכת חכמת המזלות להיות בצורתו כבוד חונה או הדבור, ע"כ. והאמת כי אין מעשה העגל כמעשה הצלמים לקבל רוחניות כוכב או מזל להמשיכו שם כי הכוונה היתה למעלה מן הכוכבים והמזלות, והוא שכוון אהרן לעשות בעגל גוף מקבל כח אחד מטטראמולין של הקב"ה, והוא שור שבמרכבה שהוא מן השמאל מדת הדין כדי שיורה להם הדרך כי המחריב יורה דרך החרבן, וישראל היו במדבר במקום החרבן שהוא מחלק כוכב מאדים וכל כחותיו נשפעים ויונקים ממדת הדין, זאת היתה כוונת אהרן בעשית העגל להיות מסעם של ישראל על פיו מצד מדת הדין כמו שהיה על פי משה מצד מדת הדין, כענין שדכתוב (במדבר ו) ע"פ ה' ביד משה. ואחר שגמר עשיתו בנה מזבח לפניו והיה בזה קצוץ בנטיעות אלא שהיתה כוונתו בקרבנות לשם המיוחד, הוא שאמר חג לה' מחר ולא אמר לאלהים או לעגל, שאם היתה כונתו למדת הדין בלבד היה בזה קצוץ.

ויש לך לדעת כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אלו אמרו כן על הכוונה הטובה לא היתה בזה ע"ז כי האמנם שמדת הדין סייעה אותם באותה עליה כענין שכתוב (שמות יד) ויסע מלאך האלהים, אבל החטא היה במה שכתוב וישתחוו לו ויזבחו לו כי כוונת אהרן שהיתה בעגל למדת הדין ושלא להוציאן מרשותו של השם המיוחד הפכוה ישראל בגוף העגל עצמו כשהיו עובדים אליו, וזהו (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', וזהו לשון אהרן ואמר להם למי זהב התפרקו וגו' ואשליכהו באש, יאמר אמרתי להם למי זהב ואשליכהו באש, לפי שכוונתי למדת הדין ויצא העגל הזה שאתה רואה לפניך כי אליו היו מכוונים ומשתחוים וזובחים, והנה הוא בהפך מכוונתי שאני עשיתי שיהיה מסעם מצד מדת הדין ושתהיה הכוונה לשם המיוחד לבדו ונקריב אליו העולה והזבחים והם חטאו בו וקצצו, וכיון שהוציא אהרן הצורה הזאת על הכוונה שיהיה מסעם מצד המדה ההוא לא לעשות דוגמא אליה ח"ו אין לך לשאול למה בחר בזהב ואמר פרקו נזמי הזהב ולא בחר בכסף בשכבר ידעת כי הזהב במדת הדין ומראהו כמראה אש, ודרשו רז"ל (דברי הימים ב ג) זהב פרוים שדומה לדם פרים, והיה בית הקרבנות כלו זהב גם מזבח הקטרת והכרובים ודרשו בכרובים שאם עשאן של כסף הרי הם כאלהי כסף וכאלהי זהב.

ובמדרש ויעשהו עגל מסכה כיון שהשליך הזהב לכור באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים, ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוס בנין שנתמעך בו במצרים והיה בידו שם שכתב בו משה עלה שור עלה שור לעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס והשליכו לתוך הכור ויצא העגל גועה כשהוא מקטרג, התחילו אומרים אלה אלהיך ישראל על כן נקרא מיכה על שם שנתמעך בבנין.

וראיתי בפרקי רבי אליעזר מצא אהרן בין הנזמים ציץ זהב אחד כתוב עליו שם הקדש וחרות עליו כצורת עגל ואותו לבדו השליך בכור האש שנאמר ויתנו לי ואשליכם בכור אין כתיב כאן אלא ואשליכהו באש ויצא העגל גועה וראוהו כל ישראל וטעו אחריו, ר' יודא אומר סמאל נכנס בתוכו והיה גועה להטעות את ישראל שנאמר (ישעיה א) ידע שור קונהו ע"כ בפרק מ"ה מן הפרקים.

אלה אלהיך ישראל. דרשו רז"ל מלמד שאוו לאלהות הרבה, ודקדקו זה מלשון אלה שהוא לשון רבים, שאם לא כן היה לו לומר זה אלהיך ישראל כלשון שאמר עזרא (נחמיה ט) אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך אשר העלך ממצרים.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלה אלהיך ישראל" אלה יהיו אצלך אלהים, שתתפלל. אליהם בכל צרכך, ואותם תעבוד להשיג חפצך:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויקח מידם ויצר אותו בחרט". אחר שראה שמהרו להביא לקח מידם כדי שיעכב המעשה בכל מה שיוכל, וכבר בארנו באה"ש (כלל טז) שהעשיה תפול בין ע"מ שנעשה בעצמו בין ע"מ שנעשה בפקודתו, כמו לא תעשה לך פסל שאין הבדל בין אם עושה בעצמו או עושה ע"י אומן, וכן מ"ש ויעשהו עגל אין הפי' שעשה בידו רק שנעשה בסבתו כמ"ש

על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, ומבואר בדחז"ל כי בין הערב רב שעלו עמם היו חרטומים ומכשפים והם עשו את העגל, ונראה שחרט הוא מענין חרטום, וכבר בארתי מ"ש

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מכאן ראיה שהערב רב אמרו כן אל ישראל כי איך יאמר ישראל אחד לחבירו אלה אלהיך ישראל וכי הוא אינו ישראל אלא ודאי שהערב רב אמרו כן לישראל ומה שרצו להטעותם בצורת שור דווקא כבר אמרנו לפי שראו את ישראל אוהבי כסף וזהב וידעו זה מביזת מצרים ומביזת הים ע"כ אמרו שישראל יבחרו בצורה זו כי ממנה תוצאות הזהב כמבואר למעלה. ובזה מתורץ מ"ש כאן אשר העלוך מארץ מצרים. ומשה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים. לפי שהעלוך משמש גם לשון מעלה וגדולה כי אמרו שכל מעלת ישראל שנעשו עשירים בכסף ובזהב הכל היה משל מצרים ומשלהם עשו את כל הכבוד הזה, ואמרו הערב רב כי בכחו של מזל שור עשיתם כל החיל הזה שעליתם במעלה מן הרכוש של ארץ מצרים, ולפי מה שכתבנו למעלה שהקב"ה אמר למשה רד כי שחת עמך. היינו הערב רב, נראה לפרש שלכך אמר אשר העלית מארץ מצרים כי ע"י הליכה זו נתעלו במעלה על שאר המצרים, אבל לישראל לא היה זה עליה לכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים, ועוד שישראל היו במצרים כתפוסים בבית האסורים שייך אצלם לשון יציאה משא"כ בערב רב.

וי"א שטעות זה בא להם, לפי שלא יכלו ישראל לצאת ממצרים כי אם כשילך עמהם ארונו של יוסף מצד השבועה ולקח משה טס וחקק עליו עלה שור עלה שור וזרקו בנילוס, ועל כן חשבו הערב רב שעלייתם ממצרים היתה תלויה ביוסף בכור שור ונקרא בכור שור כי כל כחו היה נמשך ממזל שור וחשבו שלכך לקח משה את עצמות יוסף עמו לפי שהעלם ממצרים בכחו של מזל שור בצירוף כחו של משה וזהו אשר העלוך לשון רבים

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעשהו עגל. פירוש בעבור שנעשה על ידו לא שעשאו הוא דכתיב (פסוק כ"ד) ויצא העגל הזה. או לצד שלקח הזהב מידם לידו ולא נתחכם שיניחו הזהב בארץ לבטל כשפיהם (זוהר ח"ב קצ"ב א) העלה עליו הכתוב המעשה:

ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר וגו'. קשה איך יאמן הטפשות והבערות לדור דעה רבים ונכבדים לומר לדומם אלה אלהיך וגו', ולו יהיה שדיבר העגל באמצעות מעשה כישוף כמאמרם ז"ל (תנחומא) אף על פי כן זה יועיל לחשוב בו דבר אבל להעיד עדות שקר שזה הוא המוציא לא, אכן הנכון הוא כי אדרבה בדבריהם אלו גילו דעתם שאינם משתחוים ועושים אלוה אלא להמוציאם מארץ מצרים ונתכוונו בדיבור זה להכין בו בחינת האלהות שהוא המוציא ותהיה העבודה לחלק מהכל והרי הם כעובדים לכל והחלק היה הולך לפניהם והוא יענה להניקח ממנו, ולא היה בעיניהם לזרות כי הלא יש באדם חלק אלוה ממעל אלא כי לצד שהרכבתו אינה ממין המתקיים הרוח תשוב אל האלהים, ונתחכמו לעשות הדבר להמשיך כח עליון בדבר המתקיים ויהיה מצוי תמיד לפניהם ולעולם לא עקרו אנכי ה' וגו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים אלא אמרו אלה, ואולי כי לזה אמר העלוך לשון רבים לרמוז לכח תחתון כעליון ח"ו, ובאמצעות זה פגמו פגמים רבים ועשה ה' בהם שפטים, ועיין בפירוש פסוק (ח) סרו מהר מן הדרך וגו'. ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות אלא חלק מהם וחלק לא מיחו ושקולים היו בדבר וחלק לא היה בהם כח למחות, והנה מדקדוק אומרם אלהיך ולא אמרו ח"ו אלהינו וגו' הוציאנו זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם ויש שהצדיק ויש שלא הצדיק, ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר פמ"ב) שערב רב שעלו עם ישראל הם העושים, ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה שאם הסכימו הרי גם המה עשו שהמחשבה פועלת בעבודה זרה וגם לא מיחו ועל זה נענשו כללות ישראל זולת מעטי היכולת שבחן ה' לבם שלא נטה אחר הרע והמפורסמים בדבר הם בני לוי, והנה אחר שנעשה העגל בהכרח לומר שחלק מישראל טעו אחריו דכתיב (פסוק כ"ח) ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ובהכרח שמישראל נפלו כמובן מאומרו (פסוק כ"ז) הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו אם כן בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה:

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה אלהיך. שאיוו לאלהות הרבה:

<< · מ"ג שמות · לב · ד · >>