מ"ג שמות כז ט

<< · מ"ג שמות · כז · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה קלעים לחצר שש משזר מאה באמה ארך לפאה האחת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָ֠נָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	וְתַעֲבֵיד יָת דָּרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עֵיבַר דָּרוֹמָא סְרָדֵי לְדָרְתָא דְּבוּץ שְׁזִיר מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא לְרוּחָא חֲדָא׃
ירושלמי (יונתן):	וְתַעֲבֵיד יַת דָּרַת מַשְׁכְּנָא לְרוּחַ עִיבַר דָּרוֹמָא וִילַוָון לְדַרְתָּא דְּבוּץ שְׁזִיר מְאָה אַמִּין אוּרְכָּא לְרוּחַ חֲדָא:
ירושלמי (קטעים):	וָוִילְוָוִין:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"קלעים" - עשויין כמין קלעי ספינה נקבים נקבים מעשה קליעה ולא מעשה אורג ותרגומו סרדין כתרגומו של מכבר המתורגם סרדא לפי שהן מנוקבין ככברה "לפאה האחת" - כל הרוח קרוי פאה

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

קְלָעִים – עֲשׂוּיִין כְּמִין קַלְעֵי סְפִינָה, נְקָבִים נְקָבִים מַעֲשֵׂה קְלִיעָה, וְלֹא מַעֲשֵׂה אוֹרֵג. וְתַרְגּוּמוֹ "סְרָדִין", כְּתַרְגּוּמוֹ שֶׁל "מִכְבָּר" (פסוק ד) הַמְּתֻרְגָּם "סְרָדָא", לְפִי שֶׁהֵן מְנֻקָּבִין כִּכְבָרָה.
לַפֵּאָה הָאַחַת – כָּל הָרוּחַ קָרוּי פֵּאָה.

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

קלעים: פי' מנחם עניין יריעות המה, ומחלוקת שנייה פירש וקלע עליהם מקלעות כרובים מקלעת פקעים, עניין פיתוח המה, ואני אומר כי יש לומר שאף קלעים של חצר המשכן היו עשויין בעניין מקלעות וציורין:

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה. כשבא לבאר על ארכו של חצר הוצרך להקדים הדרום להודיע כי קלעי הדרום היו משוכים מאה אמות, וכן קלעי הצפון שכנגדו, וכן עשה במשכן כשבא לבאר על ארכו הקדים הדרום, ואמר עשרים קרש לפאת נגבה תימנה ואחריו הצפון כשנגדו, ויבאר כאן כי חצר המשכן ארכו מאה אמות ורחבו חמשים, ואותם חמשים של ארכו החיצונים הם הם חצר שלפני המשכן, והמשכן היה נתון בחמשים של ארכו הפנימיים שהרי פתח המשכן שבמזרח היה נתון בשפת חמשים פנימיים והיה כלה אורך המשכן לסוף שלשים אמה במדתו ונמצא שהיה עשרים אמה ריוח בין יריעות שאחורי המשכן לקלעי החצר שלצד מערב, ורוחב המשכן שהיה עשר אמות כשהיה נתון ברוחב החצר שהוא חמשים אמה נמצאת אומר שהיו עשרים אמה ריוח לצפון ועשרים לדרום, ולמדת מכל זה שארכו של משכן נתון בארכו של חצר בתוך אותו חמשים פנימיים, ויש למשכן ריוח לכל צדדין עשרים אמה מאחריו למערב ועשרים לצפון ועשרים לדרום וחצר של חמשים על חמשים על המשכן, ואם כן ענין מוכרח היה להקדים הדרום ואחריו צפון כדי ללמדך על ארכו, וכשבא ללמד על רחבו הוצרך להזכיר מזרח ומערב, ומה שהקדים מערב למזרח מפני ששלשת הרוחות מכוסים בקלעים היו דרום צפון ומערב אבל המזרח לא היה מכוסה כלו בקלעים שהרי פתח השער היה באמצע שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וזהו שכתוב לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה לא אמר קלעים חמשים אמה כמו שאמר לפאת ים קלעים חמשים אמה כי מזרח היה רחבו חמשים אמה אבל לא היו כל החמשים של רחבו מכוסים בקלעים אלא ט"ו אמות מצד זה וט"ו מצד זה ושער החצר באמצע שהוא עשרים אמה, וא"כ כשהזכיר כאן ארבע רוחות כסדר הזה והזכיר מזרח אחרון לא הזכיר זה אלא לפי סדר כסוי הקלעים לא כפי הרוחות, כי סדר הרוחות שלהם הוא כן מזרח מערב צפון ודרום, וכן הם נזכרים בפי הכל על הסדר הזה כי השמש יתחיל לזרוח מן המזרח ושוקע במערב וכשאדם פונה למזרח ימינו לדרום ושמאלו לצפון ואחוריו למערב, וכן מצינו סדורם בכתוב (איוב כג) הן קדם אהלוך ואיננו ואחר ולא אבין לו, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין וגו'. והטעם בהקדים צפון לדרום והיה ראוי להקדים הדרום שהוא ימין, מפני ששלשת הרוחות הללו רובם מיושבים הם אבל הדרום אין בו ישוב אלא מעט לרוב שפע חמימות שהשמש דר ברומו של רוחו לכך הזכיר דרום אחרון, ולמדת מזה כי סדר הרוחות בפרשה זו דרום וצפון ומזרח ומערב לפי סדר כסוי הקלעים, והסדר שלהם מזרח ומערב צפון ודרום לפי סדר הישוב בעולם השפל, והסדר האמתי למעלה במדור העליון דרום וצפון ומערב ומזרח לפי סדר המרכבה העליונה, וכבר הזכרתי למעלה בפסוק והיו שמונה קרשים, והקלעים הללו היו של שש משזר והיו כעין רשת עשויה נקבים נקבים והם היו כותלים לחצר סביב.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"מאה באמה" (י) ועמודיו עשרים. כל חלל שביניהם עם עמוד שלו היה חמשה. אמנם לא היו עשרים עמודי צפון ועשרים עמודי דרום מתחילים אלה נכח אלה בקו ישר, אבל היתה התחלת הפאה האחת נמשכת מתחלת הפאה שכנגדה כמות אחד חלל, ועמודי המזרח והמערב היו מתחילים ברחוק מן הפאה הנמשכת כמות אחד חלל: " וחשוקיהם" עגולים סובבים העמוד באמצעו לנוי:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ועשית את חצר המשכן וגו' עד סוף הסדר. אחר שצוה על המזבח החיצון צוה על החצר שהיה המזבח בו והמשכן בתוכו והיו קלעיו שש משזר ר"ל פשתן לבד לא תכלת ולא ארגמן ולא תולעת שני. ונקרא חצר המשכן לפי שהחצר היה סובב המשכן כלו שיהיה בתוכו. והוא היה מקיף בו מכל צדדיו והתחיל מצד הדרום שהוא נגב תימנה לפי שהוא הימין בבית וצד הימין הוא יותר נכבד מהשמאל גם מפני המנורה שהית' לצד ההוא. וכמו שכתב הרמב"ן המזרח יקרא קדם לפי ששם הקדים זריחת השמש וכן יקרא למערב אחור ויקראו למזרח פנים כאלו האדם פונה אל השמש ונשאר מערב אחריו ונקרא מערב ים כנגד ארץ ישראל שהים הגדול לה מערבי. ונקרא הצד האחר צפון לפי שהשמש הוא צפון ומכוסה ובלתי נרא' לאותו צד. ונקרא התימן דרום והיא מלה כפול' תחסר בה רי"ש אחת להתחבר שני אותיות שהוא דר רום כי השמש ילך ברום הרוח ההוא ויקראו לדרום ימין ולצפון שמאל בכנוי האדם הפונה למזרח. ואמר הכתוב הזה שלאותה פאה דרומית יהיו קלעים לחצר ר"ל לצורך החצר שש משזר כלומר שהשתי והערב כלו יהיה פשתן ולא יהיה מרוקם כי אם לבן כלו כדמות קלע האניה. והיה זה למעוט חשיבות המקום ההוא והיה אורך הקלעים לפאת הדרומית ההיא רוצה לומר לאותו רוח מאה באמה ויהיו באותה פאה עשרים עמודי' ואין ספק שהיו מעצי שטים ואם לא נזכר בכתוב. ואדניהם שבהם יכנסו חדודי העמודים יהיו במספרם עשרים ויהיו מנחשת. ולפי זה היה בין עמוד לעמוד חמש אמות ועובי כל עמוד היה טפח ומחצה ונמצא עבים של העשרים עמודים חמש אמות. והיו תשע עשר הפרשים בין עשרים העמודים שכל הפרש היה חמש אמות. הרי מאה אמה לצד דרום וכן הוא לצד צפון. ואמנם לפאת ים שהוא מערב היו עשר' עמודים וט' הפרשי'. ויבא לכל הפרש ה' אמות ושליש ועובי העמודים שתי אמות הרי חמשים אמה ולפאת קדמה שהוא מזרח היו שתי כתפים ושער החצר באמצע ולכל כתף היו ג' עמודים וג' הפרשים וכל עמוד עם ההפרש חמש אמות הרי ט"ו אמות לכל כתף. ולשער החצר שבאמצע שתי כתפות נשארו עשרים אמה ושם היה המסך מרוקם מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר ארוך עשרים אמה והיה לד' עמודים שלש הפרשים. ויהיה כל הפרש שש אמות ושליש ועובי העמודים אמה אחת הרי עשרים אמה ואמנם ווי העמודים היו כמין רצוע' של כסף מקיף ראש העמוד ובו היה תקוע בראש. ואמנם אמרו עוד אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות פירשו במסכת ערובין אורך החצר מאה באמה שהיה החצר ממזרח למערב ק' אמה ורחבו היה חמשים בחמשים ר"ל שהחצר שבמזרח הית' מרובעת חמשים בחמשים. שהמשכן היה ארכו שלשים אמה ורוחבו עשר אמה העמיד מזרחו ופתחו בקצה חמשים החיצונים של אורך החצר נמצא כלו בחמשים הפנימיות. וכלה ארכו לסוף שלשים נמצאו עשרים אמה הוא לאחריו בין הקלעים שבמערב ליריעות של אחורי המשכן ורוחב המשכן עשר אמות באמצע רוחב החצר נמצאו לו עשרים אמה ריוח לצפון ולדרום מן קלעי החצר ליריעות המשכן וכן למערב וחמשים על חמשים חצר לפניו ועובי הכתלים אוכל אמה לכל צד והוא בכלל החמשים של כל רוח וקומה חמש אמות גובה מחיצות החצר וגבהות הקלעים היה חמש אמות ומזה יתבאר לך שאמרו אורך מאה באמה ורוחב חמשים באמה אין הכוונה שיהיו אלה שיעורי החצר אלא שיעורי הקלעים והיה אורך החצר מאה בעבור שהיו הקלעים מאה באמה. והיה רחבו של חצר חמשים בעבור שהיו הקלעים רחב' חמשים באמה. והיה קומת החצר חמש אמות בעבור שכן היו גובה הקלעים כי היו שיעורי החצר מוגבלים כפי שיעורי הקלעים הסובבים אותו. והיה לפי זה בי"ת בחמשים בי"ת הסבה כמו התשחית בחמש'. ויצא לנו מכל זה שהחצר כלו עם המשכן אשר בתוכו היה חמשת אלפים אמה ושמהם היו לצד מזרח חמשים על חמשים שהם אלפים וחמש מאות. ומשלשת הרוחות צפון ודרום ומערב היה רחב החצר עשרים אמה. והיה אם כן נתון המשכן באמצע הרוחב. וכלל ואמר בסוף הספור שהיה חצר שש משזר לא משי ולא דבר אחר. ואדניהם היו נחשת לא זהב ולא כסף וכן לכל כלי המשכן ולכל עבודתו ר"ל שאר הכלים שלא נזכרו כמקבות ודומיהם. וכן כל יתדות המשכן שהיו תקועים בארץ למתוח היריעות במיתריהם עד שיעמדו נמתחין ולא יגביהם הרוח וכן כל יתידות המשכן שהיו למתוח בה' הקלעים כדי שלא יגביהם הרוח מעל הארץ כלם היו נחשת. ואמר זה למעט המסך של שער החצר מסך פתח אהל מועד שלא היו צריכים יתדות נחשת. גם שלא היו נמתחים למטה ביתדות. אבל מגביהין אותם לצאת ולבוא תחתיהם והנה צוה ית' בחצר שיהיו חשוקיהם כסף וויהם כסף ושאר הדברים כלם נחשת. לרמוז שבעולם השפל הזה כל עניניו נחשת והשחתה והפסד אך חשוקיהם כסף כי יש באדם חשוקה וחשק לדברים הנצחיים הנפשיים ומפני זה היו חשוקיהם כסף. גם שהיו הענינים השפלים תלוי' בעליונים שהם נכבדים ונצחיים. ולרמוז לזה גם כן היו וויהם כסף כי בווים היו תלויים. הנה אם כן בבחינת עצמם היו נחשת ובבחינת סבתם היו כסף וכן תמצא שהיו קלעי החצר כלם שש משזר שהוא פשתן לבן בלבד לפי שאין שלטון ביום המות. האמנם בשער החצר היה המסך תכלת וארגמן ותולעת שני להעיר את האדם שבשער ההוא צדיקים יבאו בו ויש שם כבוד והדר אם יזכו אליו. הנה מפני כל הבחינות האלה נצטוו הדברים בזה האופן. והותר' עם זה השאלה הח':

ונשאר עתה לבאר למה זה לא צוה הש"י על מעשה המשכן וכליו כפי דרך הנחתם וכפי אופן הרמז הנרמז בהם. ובאה הצואה באופן מבולבל והיא השאלה הט' אשר העירותי בפרש'. ואומר בתשובתה שהבורא ית' למד לעמו רמזים מדעיים מטבעי המציאות מורים עליהם המשכן וכליו כפי סדר הנחתם במשכנו כמו שביארתי. ומלבד זה עוד רצה לתת להם רמז אחר והוראה נכבדת כפי סדר הצוי אשר צוה עליהם בקדימה ואחור. וכדי לרמוז אל הלמוד והרמז ההוא צוה על הדברים באותו אופן שבאה המצוה עליהם וביאור זה כי אחרי שאמ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם צוה ראשונה על הארון להודיעם שזה היה תכלית הכונה בכל המלאכה רוצה לומר להמשך אחרי התורה האלהית ולהגות בה יומם ולילה ולשמור מצותי' באשר הוא סוף כל האדם והצלחתו. ולכן לא התחיל בצווי מעשה המשכן המורה על עסק בני אדם וכתותיהם כי אין זה טובם ואשרם אלא בארון והתורה אשר בו. וזכר אחריו השלחן והמנורה מבלי זכרון הפסק הפרכת להודיע שהטובות כלם אשר בעולם הזה אם הגשמיות הנרמזים בשלחן ואם הנפשיות הנרמזים במנורה ימשכו מן התורה מבלי הפסק וצוה אחר זה מיד במשכן יריעותיו ומכסהו וקרשיו להודיע שאם לא ימשך האדם אחרי התורה שרמז בארון שהיא סבה לשלחן ולמנורה אבל ימשך אחר המשכן להיותו מן השרים זהב להם או מעובדי האדמה ובעלי המלאכות או מהמתבודדים ובעלי החכמו' או מבעלי המלחמה שהם הכתות הנרמזים במשכן כמו שביארתי. הנה אז ימשך אחרי הפרכת המבדיל אותו מקדש הקדשים כי העולם הנתון בלבו יבדילהו מהתורה והמצות. ולכן נזכר הפרכת אחרי המשכן וסמוך אליו. וזכר המסך אחריו לרמוז שג"כ ימשך אליו מהיותו נמשך אחרי עניני העולם הזה שיהיה נבדל מהשלחן והמנורה כי בהיות (א"ה נל"ח. דבר הרחוק מן האנשים ע"כ) חכמה מה להם גם עושר גם כבוד יחדל מהם כי לכן היה המסך מורה על זה ההבדל. הרי שלמדנו מזה שבהיות האדם נמשך אחרי הארון והתורה שבתוכו יהיו עמו מבלי הבדל ולא מונע השלחן והמנורה. כי בהיותו נבהל להונו ורדוף אחרי עניני העולם הזה והפורק מן התורה תעבור ותובדל ממנו ברכת ה' היא תעשיר הנרמזת בשלחן והחכמה הנרמזת במנורה כי לא תתקיים החכמה עם המיות הזמן ותחבולותיו. אבל יהיה תכלית האדם אשר כזה הנמשך אחרי המשכן שיבוא למזבח העולה המורה על המות והשחתת הגוף וכחותיו שלכן היה מנחשת והיה בו מכבר מעשה רשת כמו שזכרתי ויהיה תכלית ענייו להתרחק מקדש הקדשים ומהיכל הקדש בדד ישב מחוץ למחנה קדוש בחצר שהוא היה החלק היותר שפל ונבזה מחלקי המשכן מגולה לשרב ולשמש לא שמור ומכוסה כאשר היה בהיכל הקדש. ולרמוז על גבול חייו ומספר שנותיו היה החצר מאה באמה שהוא הגבול שאיפשר שיחי' האדם ועמודיו היו עשרים לרמוז על ימי הבחרות ורוחב החצר חמשים אמה כי כן הם הימים הטובים אשר יחיה האדם עד חמשים שנה הראשונים מימיו כי משם ואילך יחסר הכח. והיו ווי העמודים וחשוקיהם כסף לרמוז אל הכוסף והתשוק' אשר לא יחדל ממנו בבחרותו ובזקנתו לאסוף הון ולהגביל תאוותיו ולפי שראוי לאדם שיפקח על זה עיניו וישלים נפשו באמונות האמיתיות בהמשך אחרי האנשים השלמים שידריכוהו להיות בתורת ה' חפצו ולא בדבר אחר. לכן צוה אחר זה ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך שיזהיר את העם בענין האמונות שלא יהיה בהם אפיקורוס או איש מספק בדבר משרשי התורה כי הוא הנרמז בשמן הטוב הזך כי הידיעות אשר כאלה באהל מועד מחוץ לפרכת יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר בתמידות לפני ה' כלומר שיהיו המלמדים דעת אנשי חיל יראי אלהים כאהרן ובניו ויהיו הדעות והאמונות מאותם שהם לפני ה' ואשר ראוי שימצאו בבני ישראל הישרים בלבותם וכמאמר המשורר (תהילים קל״ג:ב׳) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ולפי שכלל רמז בשמן הדעות והאמונות ובאהרן ובניו המלמדים דעת ויראת ה' סמך אליו פרשת (שמות כ"ח א') ואתה הקרב אליך את אהרן וגו' וצוה על בגדי הכהנים שיהיו לכבוד ולתפאר' להיותם מורים תורת האלהים. וצוה איך יתנהגו בקדושתם כדי שיתקדשו לגבוה בפרישה וזה אשר תעשה להם לקדשם וזכר מה היתה העבודה התמידית שיעשו הכהנים על המזבח והיא עולות התמיד את הכבש אחד לערב להורות על אחדות הש"י בעולמו וישראל גוי אחד בארץ ועל כל זה אמר שם ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי וקדשתי את אהל מועד רוצה לומר שבזה האופן אשר זכר בכל הצווים שקדמו יהיה ישראל מקודש וישכון כבוד ה' ביניהם והם ידעו את אלהיהם כי יתישבו באמונותיהם על ידי המלמדים אותם דרך להשארות הנפשיי הנצחיי שיגיעו אליו השלמים אחר המות והוא הנרמז במזבח הקטרת ולכן צוה עליו בסוף ואתה תצוה אחרי כל הדברים שקדמו להודיע שעל ידי השמן זית זך הרומז לאמונות האמיתיות ובאמצעות אהרן ובניו ודומיהם שישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהם יהיה להם מזבח הקטרת לא מנחש' כמזבח העולה כי אם מזהב טהור. ולכן עשה ההקטרה מצרני' להעלות הנרות להודיע שמי שילמדם החכמה והמדע ושרשי התורה הוא יביאם לחיי העולם הבא. וכדי לרמוז הרמז הנכבד הזה באו צוויי המשכן וכליו באותו אופן שנזכרו בתורה. והותרה בזה השאלה הט'. והתבונן שלהיות רמז אחד כפי כל אחד מהדרכים אשר ביארתי במעשה המשכן וכליו לכן נאמרו כל הצוויים האלה במאמר אחד בתחלת סדר תרומה ולא בא דבור אחד לא על הארון ולא על השלחן ולא על המנורה עם כל מעלת'. ולא בפר' תצוה בבגדי הכהנים ובסדר קדושתם ובמזבח הקטרת לפי שהיו כל הדברים מקושרים ומדובקים ברמז אחד הנרמז בהם כמו שביארתי. אמנם מתחלת סדר כי תשא לפי שצוה הקדוש ברוך הוא שם על הדברים הצריכים לשלמות מלאכת המשכן ולא מפא' הרמז והערה אשר קדמה ולא היו הדברים ההם דבוקים ומקושרים זה בזה לצורך הרמז. לכן בא על כל אחד מהם דבור מיוחד. וידבר ה' אל משה לאמר. כי הנה בעבור שהיו צריכים במלאכה אל כסף ובתרומה לא נתנו ממנו מה שיהיה בו די צוה יתברך כי תשא וגו' כדי שימנו ישראל ויתנו כל אחד מחצית השקל שממנו נעשו האדנים כמו שיתבאר שם בע"ה ולפי שהכהנים העומדים במזבח היה ראוי שירחצו ידיהם ורגליהם בהכנסם בהיכל בא דבור ועשית כיור נחשת וגו' כי לא היה הכיור וכנו רמז למדות המשובחו' כי הם בכלל המצות שכללה תורת האלהים. אבל היה צורכו לענין רחיצת הכהנים ממש. ולפי שלקדוש הכהנים והאהל וכליו היה צריך שמן המשחה בא דבור אחר על עשיותו וכן דבור אחר על מעשה הקטרת. ולפי שלא היו יודעים מי היה האיש הראוי לעשות מלאכת הקדש הזאת. בא דבור ראה קראתי. בשם בצלאל. ולפי שג"כ היו מספקים אם מלאכת המשכן תהיה דוחה את השבת לא בא דבור אך את שבתותי תשמורו. הנה אם כן כל הצווים שבסדר תרומה ובסד' תצוה נכללו בדבור אחד לפי שהיו מקושרים ומדובקים בטעם והרמז שעליו נצטוו. אמנם הדברים שצוה בסדר כי תשא בא על כל אחד מהם דבור אחד להיותם נפרדים בעצמם בטעמם ובלתי מקושרים ברמז שלהם ושלא באו לתכלית ההמשל והרמז כי אם לצורך המלאכה ושלמותה. והותרה עם זה השאל' הי':

ולא יעלה בלבבך שהספורים האלה ממעש' המשכן וכליו וסדר הקמתו ומשאו והקרבנו' ועניני הנשיאים ובגדי הכהנים ושאר הדברים שהיו בדורות ההם עתה שאנחנו בגלות אין לנו תועלת בידיעתם. וכן המצות התלויות בארץ או המיוסדות בטהרת הכהנים וטומאתם מה התועלת שיש לנו עתה בידיעתם. כי הנה התשובה בזה היא שכל הענינים שבאו בתורה מאי זה מין שיהיו. הנה עיקר הכוונה בהם שיהיו בספר חכמה עליונה ולימוד אלהי בה יעיינו כל בעלי דת עד שישלימו נפשותיהם בהשגות והידיעות ההמה וכמו שאמר ושמרתם את כל דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. ואחז"ל ושמרתם זו משנה ועשיתם כמשמעו ובזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמים בשלמות. ואין להם הבדל משעת המעשה לאחר המעשה. ולכן היה מה שידענו היום בעניני המשכן וכליו עם רמזיהם מועיל לנו היום הזה כיום המעש' עצמו ועל זה האופן באמת לא בטלה עבודת הקרבנות ודיני טומאה וטהרה אף שהמעשה בפועל בהם בטל כי השכלתם לא בטלה וכבר יקנה האדם בזכרונם תמיד ההכנעה לפניו יתברך. וכמ"ש זבחי אלהים רוח נשברה והוא עצמו מה שאחז"ל זאת תורת העולה למנחה ולזבח השלמים מלמד שכל העוסק בפרשת קרבנות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב' וזה כי כמו שיועיל המעשה ההוא כשנעשה להעמיד נגד רעיוניך יראת האלהים ורוממותו ככה יכונו מחשבותיך להשכיל גדולתו וחכמתו ולהדבק בו בהשכיל הענין הנכבד אשר אליו התישרו מצותיו והמקרא והעיון ללמוד ולמעיין באמתת המצות ההן הוא יביאהו באמת אל ההצלחה האמתית וכן הוא בכל המעשים התוריי' עד שהיתה מפני זה התורה אשר בידינו כלי אומנו' להכין לפנינו את הדרך אשר נלך להיות כאלהים יודעי טוב לחיותנו בכל המקומות ובכל הזמנים. תם:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"קלעים לחצר". פירש"י שהיו נקובים, ולהרד"ק [שורש קלע] נקראו כן מפני שנעשו מעשה פתוח כמו מקלעת פקעים:

<< · מ"ג שמות · כז · ט · >>