רבינו בחיי על שמות כז
<< · רבינו בחיי על שמות · כז · >>
<< · רבינו בחיי על שמות · כז · >>
ועשית את המזבח עצי שטים. זו מזבח העולה והיה מושם בחצר המשכן ועליו מקריבים הקרבנות והיה מצופה נחשת והיה רבוע כנגד רגל רביעי שבמרכבה הוא אות רביעי של שם ועל זה אמר רבוע יהיה המזבח.
ודע כי המזבח הזה היה גבהו עשר אמות, וזה שאמר ושלש אמות קומתו על מקום המערכה בלבד נאמר, והראיה שהיה גבהו י' אמות ממה שאמרו רז"ל רבוע יהיה למאי אתא מופנה הוא דכיון דאשמועינן חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב יודע אני שרבוע הוא ומה ת"ל רבוע יהיה, אלא אתיא לגזירה שוה נאמר כאן רבוע יהיה ונאמר במזבח הקטורת רבוע יהיה הוא שכתוב (שמות ל א) ועשית מזבח מקטר קטורת אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתים קומתו מה מזבח הקטורת גבהו פי שנים ברחבו אף כאן גבהו פי שנים ברחבו, א"כ מה אני מקיים ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה, ועוד ראיה ממה שדרשו רז"ל במסכת סוכה פ' לולב וערבה מורביות של ערבה היו נותנים בצדי המזבח וראשיהן כפופין על המזבח תנא רכות וארוכות היו י"א אמה כדי שיהיו גוחות על המזבח אמה, וזה ברור שהיה גבהו של מזבח עשר אמות. ועוד דרשו רז"ל במסכת זבחים מזבח שעשה משה היה עשר אמות שהכתוב הקישו למשכן שנאמר (במדבר ד) ואת קלעי החצר ואת מסך פתח שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח, מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות. ועוד פסוק מלא הוא במזבח שעשה שלמה שהיה גבהו עשר אמות שכן כתוב בדברי הימים (דברי הימים ב' ד) ויעש מזבח נחשת עשרים אמה ארכו ועשרים אמה רחבו ועשר אמות קומתו, וכן המזבח לעתיד.
ובמדרש ועשית את המזבח עצי שטים, על מה מזבח הנחשת מכפר על מצח נחושה שנאמר (ישעיה מח) וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה, מזב"ח מ'חילה ז'כות ב'רכה ח'יים, וכן שטי"ם ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה. חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב כנגד שני לוחות הברית חמש דברות מכאן וחמש דברות מכאן, ושלש אמות קומתו כנגד שלשה גואלים משה אהרן ומרים.
ועשית בדים למזבח בדי עצי שטים. היה ראוי לומר ועשית בדים למזבח עצי שטים, או שיאמר ועשית למזבח בדי עצי שטים כמו שאמר בארון גם בשלחן והבאת את הבדים בטבעות, ומה שהוצרך לאריכות לשון בבדים, לרמוז על מה שכתוב (דברי הימים ב ה) ויאריכו הבדים שהיה מעשה נס כמו שהזכירו רז"ל אמר הקב"ה עתידין הם הבדים להאריך תפ"ז שנה לצאת בני ישראל ממצרים שנאמר ויאריכו הבדים.
נבוב לוחות תעשה אותו. מרובע היה כי כן כתיב רבוע יהיה והיו הלוחות של עצי שטים לארבעת רבעיו וחלול באמצע, וכן תרגם אונקלוס חליל לוחין והוא מלשון (איוב יא) ואיש נבוב ילבב, כי האדם בילדותו הוא חלול מבלי דעת והשכל ואחרי כן ילבב כלומר יקנה לב.
והנה בחלל המזבח הזה היו ממלאין אותו אדמה בשעת חנייתן כדי להקריב עליו, והוא מה שכתוב (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי. ומזבח זה נס גדול היה נעשה בענינו שהאש דולקת בו ביום ובלילה ולא היה העץ נשרף ולא היה הנחשת נתך, ומן הנסים שהיו במקדש הוא שמעולם לא כבו גשמים אש של מזבח זה, והיה מונח בעזרה במקום מגולה כדמיון חצר המשכן במשכן, ואמרו במדרש היה משה מתירא שמא ישרוף האש את העץ שבמזבח, א"ל הקב"ה משה מה אתה מתירא מי צוה האש לשרוף למד ממך כשנכנסת לתוך ערפל של אש והיית מהלך בין גדודין של אש, ולא עוד אלא שהיית בא אצלי שנאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים, וכבודי אש אוכלה הוא שנאמר (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ולא נשרפת אף מזבח הנחשת אע"פ שכתוב בו (ויקרא ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לא הנחשת נתך ולא העץ נשרף, ואם תאמר שצפויו עבה א"ר נחמיה עובי דינר היה, א"ר פנחס בר חמא מזבח שעשה משה חביב ממזבח שעשה שלמה אבל המזבח שעשה שלמה הוא יותר גדול שנאמר (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא.
ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה. כשבא לבאר על ארכו של חצר הוצרך להקדים הדרום להודיע כי קלעי הדרום היו משוכים מאה אמות, וכן קלעי הצפון שכנגדו, וכן עשה במשכן כשבא לבאר על ארכו הקדים הדרום, ואמר עשרים קרש לפאת נגבה תימנה ואחריו הצפון כשנגדו, ויבאר כאן כי חצר המשכן ארכו מאה אמות ורחבו חמשים, ואותם חמשים של ארכו החיצונים הם הם חצר שלפני המשכן, והמשכן היה נתון בחמשים של ארכו הפנימיים שהרי פתח המשכן שבמזרח היה נתון בשפת חמשים פנימיים והיה כלה אורך המשכן לסוף שלשים אמה במדתו ונמצא שהיה עשרים אמה ריוח בין יריעות שאחורי המשכן לקלעי החצר שלצד מערב, ורוחב המשכן שהיה עשר אמות כשהיה נתון ברוחב החצר שהוא חמשים אמה נמצאת אומר שהיו עשרים אמה ריוח לצפון ועשרים לדרום, ולמדת מכל זה שארכו של משכן נתון בארכו של חצר בתוך אותו חמשים פנימיים, ויש למשכן ריוח לכל צדדין עשרים אמה מאחריו למערב ועשרים לצפון ועשרים לדרום וחצר של חמשים על חמשים על המשכן, ואם כן ענין מוכרח היה להקדים הדרום ואחריו צפון כדי ללמדך על ארכו, וכשבא ללמד על רחבו הוצרך להזכיר מזרח ומערב, ומה שהקדים מערב למזרח מפני ששלשת הרוחות מכוסים בקלעים היו דרום צפון ומערב אבל המזרח לא היה מכוסה כלו בקלעים שהרי פתח השער היה באמצע שנאמר ולשער החצר מסך עשרים אמה, וזהו שכתוב לפאת קדמה מזרחה חמשים אמה לא אמר קלעים חמשים אמה כמו שאמר לפאת ים קלעים חמשים אמה כי מזרח היה רחבו חמשים אמה אבל לא היו כל החמשים של רחבו מכוסים בקלעים אלא ט"ו אמות מצד זה וט"ו מצד זה ושער החצר באמצע שהוא עשרים אמה, וא"כ כשהזכיר כאן ארבע רוחות כסדר הזה והזכיר מזרח אחרון לא הזכיר זה אלא לפי סדר כסוי הקלעים לא כפי הרוחות, כי סדר הרוחות שלהם הוא כן מזרח מערב צפון ודרום, וכן הם נזכרים בפי הכל על הסדר הזה כי השמש יתחיל לזרוח מן המזרח ושוקע במערב וכשאדם פונה למזרח ימינו לדרום ושמאלו לצפון ואחוריו למערב, וכן מצינו סדורם בכתוב (איוב כג) הן קדם אהלוך ואיננו ואחר ולא אבין לו, שמאל בעשותו ולא אחז יעטוף ימין וגו'.
והטעם בהקדים צפון לדרום והיה ראוי להקדים הדרום שהוא ימין, מפני ששלשת הרוחות הללו רובם מיושבים הם אבל הדרום אין בו ישוב אלא מעט לרוב שפע חמימות שהשמש דר ברומו של רוחו לכך הזכיר דרום אחרון, ולמדת מזה כי סדר הרוחות בפרשה זו דרום וצפון ומזרח ומערב לפי סדר כסוי הקלעים, והסדר שלהם מזרח ומערב צפון ודרום לפי סדר הישוב בעולם השפל, והסדר האמתי למעלה במדור העליון דרום וצפון ומערב ומזרח לפי סדר המרכבה העליונה, וכבר הזכרתי למעלה בפסוק והיו שמונה קרשים, והקלעים הללו היו של שש משזר והיו כעין רשת עשויה נקבים נקבים והם היו כותלים לחצר סביב.
שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש (משלי כז, ט)
שלמה המלך ע"ה יזהיר על האדם בכתוב הזה (משלי כז) לרחם על הגר שגלה ממקומו ומארץ מולדתו, ומפני שהתורה הזהירה עליו בכמה מקומות שלא להונות אותו לא בדברים ולא בממון שנאמר (שמות כב כ) וגר לא תונה, וכתיב (שם כג) וגר לא תלחץ, וכתיב (שם) ואתם ידעתם את נפש הגר לכך בא שלמה והוסיף וחדש כאן כי האיש הגולה והנודד ממקומו יתחייב האדם עליו בשתים, הא' שיספיק לו מזונותיו, השני שיסביר לו פנים, והנה הוא נקשר עם הכתוב שלמעלה שאמר כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, המשיל את האדם שיצא מן המקום אשר נולד שם כעוף היוצא מקנו ששם תחלת הויתו וסבת תולדתו וסמך לו מיד שמן וקטרת, וכנה המזונות כלם וכל מה שמתבשל על האש בשמן וקטורת שהוא העשן העולה מן המזון המתבשל, והודיענו בזה כי חייב האדם לשמח לב האיש הנודד ממקומו בספוק מזונות שהוא שמן וקטורת כי שמן וקטורת ישמח לב, ויתחייב עוד בהסברת פנים, וזהו ומתק רעהו שימתיק לו דבריו והסברת פניו כי מלבד שיצטרך שמן וקטורת עוד יצטרך מתק רעהו במתק שפתים ורכות הדברים. ואמר מעצת נפש כלומר שיהיה אותו מתק והסברת פנים מעצת נפש השכלית דרך אהבה וחבה ולא דרך חנופה כי ייטב לו מתק שפתים יותר ממה שהוא נותן לו, וכן אמרו רז"ל בכתובות טוב המלבין שנים לחברו יותר ממשקהו חלב שנאמר (בראשית מט) ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שנים אלא לבון שנים. וכן הזכיר הנביא (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך והוא שמן וקטרת, והזכיר עוד (שם) ותפק לרעב נפשך והוא מתק רעהו.
ובמדרש שמן וקטורת ישמח לב שמן המנורה שהיה מתקרב בזמן הקטורת שנאמר (שמות ל) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, משמח לבו של הקב"ה, בארו ז"ל כי כשם שהזכיר הכתוב שמחה בהקב"ה אחר מעשה בראשית והוא שאמר דוד (תהלים קד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כך מצינו שמחה בהקב"ה אחר מעשה המשכן שצוה בהדלקת המנורה ובהקטרת הקטורת ושרתה בו שכינה, ועל זה אמר שלמה שמן וקטורת ישמח לב, וכבר ידוע כי מעשה המשכן שקול כמעשה בראשית, וכשם שמצינו אחר מעשה בראשית שנברא באחרונה מי שהיה מכיר את ה' ועובד ומיחד והוא האדם, כן מצינו אחר מעשה המשכן שהוצרך לצוות שיהיה במשכן עובד ומיחד והוא הכהן הגדול, ולפי ששרתה שכינה במשכן ע"י הקטרת על זה אמר שמן וקטורת ישמח לב.
וכבר ידעת מה שנקרא קטורת על שם שריח הקטורת מתקשר במדות ושמחת המדות מתרבה על המקטיר ועל ידו הברכה נמשכת ונשפעת אל התחתונים, והנה השמן הזה שהיה מתקרב בזמן הקטרת הקטורת היה שמן זית לפי שהזית הביא אורה לעולם שנאמר (בראשית ח) והנה עלה זית טרף וגו', וע"כ צותה התורה במצות הדלקת המנורה בשמן זית, זהו שכתוב.
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ויקחו אליך לשעה כי מפני שאמר בסוף הפרשה חקת עולם הייתי אומר כי מצוה זו לדורות ולא לשעה ע"כ הוצרך לומר אליך לשעה לומר לך שהמצוה לשעה ולדורות. והזכיר שמן זית למעט שאר שמן, שמן שומשמין, שמן אגוזים וכיוצא בהם. ואמר זית זך כלומר השמן הראשון פרט לשני ולשלישי. כתית שמן היוצא על ידי כתישה למעט שמן היוצא מאליו. למאור כתית למאור ולא למנחות, הראשון למנורה והשני למנחות. ומנהג העולם מי שיש לו שמן רע דולקו בנר, ומי שיש לו שמן טוב נותנו לתבשיל ואוכלו אבל כאן בהפך הראשון שהוא הזך למאור והשני למנחות.
ובמדרש כתית זה מקדש ראשון שעמד ת"י שנה מקדש שני ת"כ שנה, והמדרש הזה ירמוז לשני מקדשים והיה ראוי לרמוז גם השלישי העתיד.
אבל יתכן לומר כי המדרש הזה אפשר שירמוז על המקדשים שהיה זמנם קצוב, ולפי ששניהם עתידים ליחרב ולהיותם מרמס לכך נאמר הרמז בשניהם בלשון כתית שהוא לשון כתישה ומרמס אבל הבית השלישי העתיד אע"פ שלא בא בחשבון לפי שאין זמנו קצוב הנה נרמז במלת למאור והוא כלשון (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך, והוא הבטחה בבית השלישי בחזרת השכינה והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים כז) ה' אורי וישעי, ואמר עוד (שם קיח) אל ה' ויאר לנו, ולפי שאין זמן לעמידת בנינו אבל הוא עומד לעד לעולם לכך אמר להעלות נר תמיד כלומר כי מעלתו תמידית ושוב אינה פוסקת.
להעלות נר. שם הכלל כמו נרות, וכן (בראשית לב) ויהי לי שור וחמור, וכן (שופטים כא) כי נשמדה מבנימן אשה, וכן (יחזקאל א) ודמות על ראשי החיה, והיו ארבע חיות.
תמיד שלא תשאר המנורה בלא נר, או יאמר נר שהוא תמידי, וירמוז לנר מערבי שהוא עקר כל הנרות שכל הנרות פונות כנגדו והוא היה פונה כלפי שכינה שהיא המדה העשירית וזהו לשון תמיד, והבן זה.
ובמדרש להעלות נר תמיד, זהו שאמר הכתוב (איוב יד) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף אתה סובל את כל העולם כולו שנאמר (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, ואתה מצוה לבני קהת להיות נושאים ארון כבודך על הכתף שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, אתה זן את כל העולם ואתה מצוה (במדבר כח) את קרבני לחמי אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד הוי אומר (איוב יד) למעשה ידיך תכסוף, ואמר הקב"ה לא שאני צריך לאור בשר ודם שבאורי אני מאיר לכל העולם אלא כדי להעלות אתכם ולזכות אתכם. ועוד שם אמר רבי מאיר אמר הקב"ה חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים, למה שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי היה נפשו של אהרן עגומה א"ל הקב"ה כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך הוא שכתוב (תהלים י) תאות ענוים שמעת ה', וזהו שכתוב מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו ע"כ, ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי ואם כן כשאמר יערוך אותו אהרן ובניו ירמוז לשעה ולדורות.