מ"ג שמות כד יא


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן׃
ירושלמי (יונתן):
וּלְוַת נָדָב וַאֲבִיהוּא עוּלֵמַיָא שַׁפִּירַיָא לָא שָׁדַר מַחְתֵּיהּ בְּהַהוּא שַׁעְתָּא בְּרַם אִתְנַטְרָא לְהוֹן לְיוֹם תְּמִינַיָא לְאַשְׁלָמוּתָא לְאַסְעָרָא עֲלֵיהוֹן וְחָמוֹן יַת אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ וַהֲווֹן חָדָן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבָּלוּ בְּרַעֲוָא הֵי כְאָכְלִין וְהֵי כְשַׁתְיָין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל אצילי" - הם נדב ואביהוא והזקנים

"לא שלח ידו" - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד

"ויחזו את האלהים" - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה כך מדרש תנחומא ואונקלוס לא תרגם כן אצילי לשון גדולים כמו (ישעיהו מא) ומאציליה קראתיך (במדבר יא) ויאצל מן הרוח (יחזקאל מא) שש אמות אצילה

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וְאֶל אֲצִילֵי – הֵם נָדָב וַאֲבִיהוּא וְהַזְּקֵנִים.
לֹא שָׁלַח יָדוֹ – מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִים לְהִשְׁתַּלֵּחַ בָּהֶם יָד.
וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים – הָיוּ מִסְתַּכְּלִין בּוֹ בְּלֵב גַּס מִתּוֹךְ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. כָּךְ מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (שם), וְאוּנְקְלוֹס לֹא תִּרְגֵּם כֵּן [וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּייָ וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן. =וַיִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה', וְהָיוּ שְׂמֵחִים בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶם שֶׁהִתְקַבְּלוּ, כְּאִלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים‏[2]]. אֲצִילֵי – לְשׁוֹן גְּדוֹלִים, כְּמוֹ "וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ" (ישעיהו מא,ט); "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ" (במדבר יא,כה); "שֵׁשׁ אַמּוֹת אַצִּילָה" (יחזקאל מא,ח).

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל אצילי זקני בני ישראל לא שלח: הק' ידו, אע"פ שראו את אלקי ישראל כמו שכתוב כבלע את הקדש ומתו, וכן באנשי בית שמש כי ראו בארון ה', ובמשה מצינו כי ירא מהביט, וכאן חלק להם הק' כבוד מפני כריתות הברית נראה להם כמו שפירשתי בברית בין הבתרים אשר עבר בין הגזרים האלה, וכתוב שם ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' וכן לפנינו בכריתות ברית פרשת כי תשא וראית את אחורי, וכתיב ויעבור ה' על פניו וגו' וכתיב בתריה הנה אנכי כורת ברית:
ויאכלו וישתו: העולות הקריבו, והשלמים אכלו שכתוב למעלה ויזבחו זבחים שלמים:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל אצילי בני ישראל" - הם נדב ואביהוא והזקנים הנזכרים (לעיל פסוק א) וקראם כן כי נאצל עליהם רוח אלהים וכן מאציליה קראתיך (ישעיהו מא ט) הנאצלים שנאצל עליהם מרוחו או הגדולים שנאצל עליהם כבוד מן המלכות וטעם לא שלח ידו בעבור שאמר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרץ בם הודיע בכאן שנזהרו בכך ולא פרץ בהם פרץ כי היו אצילי בני ישראל ראויים למה שחזו במחזה הזה והטעם כי חזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה' וטעם ויאכלו וישתו שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלהים טרם שישובו אל אהליהם כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב) וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז) וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו' מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מלכים א ג טו) ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שיר השירים א ט) ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא-כב) ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ואל אצילי בני ישראל. נקראו אצילי מלשון אצילות כלומר שנאצל עליהם רוח נבואה במעמד הקדוש הזה, והאצילים האלה היו נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

לא שלח ידו. מכאן שהיו ראוים לשליחות יד. ויחזו את האלהים. הוא מה שנזכר למעלה ויראו את אלהי ישראל, והכוונה בזה מה שאמר ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים שחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה', ויאכלו וישתו. ע"ד הפשט עשו יום טוב מפני שזכו ונכנסו לאותו המראה הנכבד ונצולו ויצאו בשלום כענין שכתוב (בראשית לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן היה כהן גדול עושה סעודה גדולה במוצאי יום הכפורים מפני שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש הקדשים ונצול.

ויש שפירש ויאכלו וישתו, שלא היתה מעלתם כמעלת משה שהעיד עליו הכתוב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונזון ארבעים יום בלא מאכל ומשתה כי אחרי שזכו למדרגה זו חזרו למדרגתם האנושית מיד שאכלו ושתו.

ורש"י פי' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי בעוד שהיו אוכלים ושותים היו מסתכלים אותו בלב גס.

וע"ד המדרש ויאכלו וישתו וכי קילור עלה עמהם לסיני כן דרשו בויקרא רבה פרשת אחרי מות. פירוש קילור עוגה, אלא ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, ובאור זה כי מזון הנפש ועדונה באותה המראה הנפלאה יכנה הכתוב לאכילה ושתיה שהוא עדון הגוף, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, כי כיון שהגוף מתקיים מן המזון הגופני הבא מסבה אחר סבה עאכ"ו שתתקיים הנפש בהתקשרה בסבה העליונה ראשונה יתברך והוא המזון האמתי הקיים והאכילה הודאית הנצחית וכענין שכתוב (שם לו) ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

ועוד יש לפרש ויאכלו וישתו קרי ביה וישיתו כי מפני שמצינו אחר מתן תורה בפורענות (שמות לג) ולא שתו איש עדיו עליו ולא נזכר השכר הגדול וההוד העצום הזה בפ' מתן תורה לכך הוצרך לרמוז כאן כי מה שחזו את האלהים הוא ששתו העדי ההוא ונהנים ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה, זה שמעתי מפי הרב ר' דן.

ועדיין נשאר לשאול למה לא נזכר במתן תורה בפירוש, ולמה לא יזכיר ענין העדי הזה כאשר זכינו אליו ויזכרנו כשאבד ממנו. ונראה לי לומר כי לא היה צריך כלל, כי העם אשר יצאו לקראת האלהים מן המחנה לקבל תורה מן השמים וראו הקולות והלפידים וקול השופר ואותם הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם א"צ לומר שהתלבשו עדי האור והתעטרו והתקדשו בקדושת שמות המלאכים כי כל המתקרב אל השמן א"צ לומר שימשח ממנו, כמו שאמרו רז"ל קרב לגבי דהינא ואידהן.

והנה זה כענין ספור העוה"ב שלא נזכר בתורה לפי שלא היה צריך לפי שכל מה שתאריך התורה בספור היעודים הגופניים אינו אלא מפני שהם הכנה לירש חיי העוה"ב, ועל כן לא הוצרך בכאן להזכיר העדי כשזכינו אליו, כי כיון שהזכיר הכתוב (שמות יט) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מתוך הכלל ההוא יש להבין הפרט, אבל כאשר חטאו במעשה העגל הוצרך להזכיר חסרונם שאבדה מהם המעלה העצומה הזאת.

וע"ד הקבלה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והלא כבר הזכיר ויראו את אלהי ישראל. אבל יתכן לפרש כי האצילים חזו את האלהים כלומר שנבאו בו שלא במחיצה, ושלא תאמר כשאמר ויראו ראיה ממש לכך חזר ואמר ויחזו נבואה מלשון מחזה, והנה השגתם היתה למעלה מהשגת ישראל ולמטה מהשגת משה, כי השגת ישראל היתה במחיצת ענן וערפל והאצילים היתה נבואתם בו שלא במחיצה, ומשה רבינו ראה אותו ממש כי כן הבטיחו (שם לג) וראית את אחורי, והוא הכבוד האחרון. ומה שהזכיר מיד ויאכלו וישתו יורה כי נהגו קלות ראש בראיה זו, ולכך היו ראוין לשליחות יד במה"ד, אלא שרצה להמתין להם כדי שלא לערבב שמחת התורה.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" להוציאם מחושיהם כדי שינבאו, כענין בשאר הנביאים בהיות עליהם יד ה', כאמרו ביחזקאל ותפול עלי שם יד ה' כי אז יבטלו פעולות חושיהם, כמו שקרה לשאול בהנבאו, כאמרו ויפשוט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה אמנם לאלה האצילים לא שלח ידו להוציאם מחושיהם כדי להשיג מה שראו אז: " ויחזו את האלהים" במראה נבואיי:

" ויאכלו וישתו" עשו משתה אחרי כן בלתי השתנות בחושיהם, וזה עשו לשמחה על מה שהשיגו:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואל אצילי בני ישראל". שם אצילים מורה על מי שמכין א"ע לקבל שפע הנבואיית, שזה נקרא אצילות כמו ואצלתי מן הרוח אשר עליך (במדבר יא), וכן פרשתי מ"ש בדניאל (י) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, ר"ל להאציל עליהם השפע, וא' משתופי שם יד שמורה על הנבואה, ושליחות יד בנבואה מורה שמניע את הנביא בכח גדול לחזות מחזות עצומות ולנבאות גדולות למעלה מהשגתו כמ"ש בפי' בכ"מ, אמר שרק אל הזקנים שעלו אל ההר להם שלח יד נבואתו החזקה בחזקת היד לראות את אלהי ישראל שהוא ההשגה של ההנהגה היוצאת מעולם הכסא והספירות, אבל ליתר אצילי בני ישראל היינו אלה שהכינו א"ע אז לקבל שפע הנבואה, להם לא שלח יד נבואתו להשיג המדרגה הזאת, רק ויחזו את האלהים לא ראו את אלהי ישראל רק את האלהים שהוא ההנהגה שינהיג ע"י האופנים הנמלכים מן החיות, ר"ל ההנהגה הטבעיית, וע"כ לא אמר ויראו רק ויחזו, כי לא השיגו בנבואה רק בחזיון הלב שמחזה היא מדרגה למטה ממראה, ויאכלו וישתו כי הזקנים שראו מראה עצומה נבואיית באספקלריא שאינה מאירה נבטלו חושיהם ותרדמה נפלה עליהם, שזה תנאי הנבואה חוץ מנבואת משה, וגם בסור מעליהם המראה לא יכלו לשוב לאיתנם ולכח הגוף לאכול ולשתות וכמ"ש בדניאל (ח) ואני דניאל נהייתי ונחליתי

ימים וכמו שפרשתי שם, אבל אצילי ב"י שלא השיגו מראה נבואיית גמורה, שבו תיכף לאיתנם, ותיכף אחר החזון אכלו ושתו מזבחי שלמים שהקריבו אז:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. פירש"י שהיו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, וקשה על דבריו דהל"ל תחילה ויאכלו וישתו ואח"כ ויחזו את האלהים, ותרגומו והוו חדן בקורבניהון גם זה אינו מתישב על הלשון ויותר היה נכון לפרש שלא היה שם שום אכילה ושתיה אלא היו דוגמת משה שעמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה והיה נזון מזיו השכינה כך אצילי בני ישראל מתוך שחזו את האלהים ע"כ היה דומה כאילו אכלו ושתו כי ראיית פני השכינה היתה אכילה שלהם. האמנם מדקאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו יש לדקדק למה קראם אצילים ועוד פסוק זה צריך קישור עם ויאכלו וישתו.

ונ"ל שבא להורות ההבדל שבין נבואות משה לנבואתם, כי אל משה שלח ה' יד נבואתו בלא אמצעי כי הנבואה נקראת יד ה' כמ"ש (יחזקאל לז, א) היתה עלי יד ה' וזה הדבר ברוח הקודש, ולפי שמשה היה קרוב אל השכינה על כן לא הותרה לו להשתמש בצרכי הגוף כלל כל זמן שהיה עומד לפני ה' וזה"ש ויכסהו הענן ו' ימים, ובמסכת יומא (דף ד:) ארז"ל שכסוי זה היה כדי למרק אכילה ושתיה שבתוך מעיו כדי שיעמוד חי לפני ה' נקי ומשולל מכל עניני גשמיות ומטעם זה לא אכל מ' יום כדי להרחיקו מכל עניני הגוף שנבראו בו' ימי בראשית ויקרא למשה ביום השביעי כי השביעי קודש לה' ויום השבת יוכיח. אבל אלו הזקנים נדב ואביהוא וע' זקנים היו מן האצילים אשר הואצל עליהם מן רוח הקודש שעל משה וניתן עליהם, לפיכך לא היו כמשה בנבואתו שלא אכל ושתה כשחזה פני אלהים אלא המה חזו את האלהים ויאכלו וישתו, שהיו משתמשים בב' החלקים בחלקי השכל ובחלקי החומר כי מצד השכל חזו את האלהים ומצד החומר אכלו ושתו ולפי שחזו מחזה שדי מתוך אכילה ושתיה ע"כ לא ראו באספקלריא המאירה כמו משה, כי פני משה כפני חמה המאירה מכל צד כך משה האיר מב' חלקיו כי גם חומר שלו נעשה זך ונקי כחמה ברה ולא עכב על ידו מלראות מחזה שדי באספקלריא המאירה. אבל פני יהושע שהיה מן המואצלים כלבנה החשוכה מצד אחד ומאירה מצד השני כך היה נקי וזך מצד השכל ומ"מ לא ימיש מתוך המחנה מלהיות כאחד העם מן המחנה מצד החומר המשתמש בצרכי הגוף, והיה כמו אצילים אלו שנאמר בהם ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.

ולדברי רש"י יש קצת ראיה, ממש"ה (ויקרא טז, א-ב) אחרי מות שני בני אהרן ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו', מאחר שצוה לו הש"י שלא יבא אל הקודש כ"א ביום שאין בו אכילה ושתיה ביו"כ ש"מ שבני אהרן חטאו בזה שהסתכלו בשכינה מתוך לב גס של אכילה ושתיה ולא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה ולא שלח בהם יד עכשיו עד יום פקדו, ודבר זה יתבאר עוד לקמן פר' אחרי מות בע"ה יתברך שמו.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל אצילי וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ואל אצילי ולא הספיק לומר ולא שלח בהם ידו והדבר מובן שעל הזקנים וגו' המוזכרים בסמוך הוא אומר. ואולי כי טעם הוא נותן למה לא שלח ידו לצד שהיו אצילי פירוש גדולי ישראל ואילו עשו כן זולתם היה שולח ידו. או על דרך אומרם ז"ל (במד"ר פט"ו) שלא רצה לערבב השמחה כי כל ישראל יתאבלו עליהם לצד היותם גדוליהם ואציליהם לזה לא שלח ידו:

לא שלח וגו' ויאכלו וגו'. קשה למה חזר לו' פעם ב' ויחזו וגו' ולא הספיק מה שקדם באומרו ויראו את וגו' והנה רבותינו ז"ל (ויק"ר פ"כ) אמרו כי נתכוין לו' כי על ידי מחזה שדי נהנו והרגישו הבריאות והשובע כאיש אכל ושתה. ועדיין קשה למה הפסיק הכתוב באמצע הענין במאמר לא שלח ידו כי מן הראוי היה לו להקדים לו' מעשיהם בשלימות ואחר כך אריכות אפים שהאריך ה' להם ולא הרגם מיד על זה הדרך ויראו את אלהי ישראל וגו' ויחזו את האלהים ויאכלו וגו' ואל אצילו בני ישראל. וגם לא היה צריך לכתוב פעם ב' ויחזו וגו' והיה מספיק במה שהתחיל לומר ויראו את אלהי ישראל וגו' לטוהר ויאכלו וגו' ודרשת חכמינו ז"ל לא זזה ממקומה:

ואולי שכוונת הכתוב על דרך אומרו (לקמן ל"ג כ"ג) והסירותי את כפי וראית וגו' הרי כי ה' יעשה הבדלה בידו לנבראים מהביט אל האלהים ואפילו למשה כשנגלה אליו בגלוי שכינה שם כפו עליו פירוש בחינה המפסקת לבל יסתכל, וכאן הודיע הכתוב כי לאצילי ישראל לא שלח ידו למנוע מהם המחזה לצד היותם חשובים בעיניו והניחם לזון עיניהם מאורו יתברך. וזה הוא שיעור הכתוב ויראו את אלהי ישראל פירוש ראו אור גדול של אלהי ישראל אבל לא נסתכלו אלא תחת רגליו ואחר כך לצד שלא שלח ה' ידו פירוש כחו ורשיונו למנוע מהם ובזה היה להם כח לחזות בנועם ה' ונהנו זו אכילה זו שתיה ושבעה בטוב נפשם, ולא יקשה למה למשה שם כפו עליו ומנעו מהביט ולאצילי ישראל לא שלח ידו כי מה שהוצרך ה' לשום כפו על משה לא לשלול ממנו השגה שהשיגו אצילי ישראל כי השגה זו היתה למשה בתמידות אלא להביט בהשגה מופלאת אשרי כל מחזה עליון יחזה. ויש עוד לאלוה מילין בפירושן של דברים ושומר אני עצמי מהעלות על ספר דברים היושבים בסתר עליון לבל יהנו מהם מי שאינו ראוי לאור באור החיים:

חסלת פרשת משפטים

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחזו. ב' הכא ואידך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים הם אמרו ויחזו את האלהים וזה היה משאות שוא. ד"א ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו מה הכא אכילה ושתיה אף ויחזו משאות שוא על ידי אכילה ושתיה דכתיב ותחללנה אותי וגו' ובפתותי לחם. שבשביל אכילה ושתיה שנתנו להם אמרו להם נבואת שקר:

<< · מ"ג שמות · כד · יא · >>


  1. ^ וראו גם רש"י לברכות י"ז ע"א ד"ה ויאכלו וישתו.
  2. ^ וראו גם רש"י לברכות י"ז ע"א ד"ה ויאכלו וישתו.