רבינו בחיי על שמות כד



ואל משה אמר עלה אל ה'. ע"ד הפשט זו קודם מתן תורה ומזה אמר ונגש משה לבדו אל ה' ובאור אל עב הענן והוא הלשון שאמר (שמות כ) ומשה נגש אל הערפל שכן אותה פרשה ג"כ של והעם רואים את הקולות קודם מתן תורה היתה.

וע"ד הקבלה ואל משה אמר השם המיוחד עלה אל ה' זהו מטטרו"ן ששמו כשם רבו, וכן דרשו רז"ל, ונקרא בשם הזה לפי שבשם הזה נכללים שתי לשונות המורים על ענינו והוא אדון ושליח, אדון מלשון חכמים שקורין אל הגברת בעלת ממשלה מטרונא, שליח מלשון יון שקורים לשליח מנטטור, ועוד יכלול ענין שלישי מלשון שמירה כי תרגום משמרת מטרת, ועל שהוא שומר העולם נקרא שומר ישראל.

והנה מתוך הוראת שמו השגנו שהוא אדון לכל מה שתחתיו שכל צבא העליונים והתחתונים הלא הם ברשותו ותחת ידו והוא השליח למי שעליו ולמעלה ממנו שהשליטהו על הכל ושמו אדון לביתו ומושל בכל קנינו.

ויש לך לדעת כי לפי משמעות לשון אדון יהיה הטי"ת בשם כפול וטעם כפל הטי"ת כי שני טתי"ן עולה ח"י וישאר בשם מרון שהוא אדון. או יהיה כפל הטי"ת לפי שהוא הטור העשירי מושך כח מתשעה, והנה הוא נכתב במקומות לבעלי הקבלה בתוספת יו"ד פעם נקרא בשש אותיות כנגד שש קצוות ופעם בשבע. ומן הידוע שהוא נקרא נער ולכך הזכיר הכתוב בכורי ישראל בשם נערים שנאמר (שם כד) וישלח את נערי בני ישראל.

ויש לך לדעת כי העליה הזאת לא הוצרכה עתה בשביל אהרן ובניו ושבעים זקנים, ומה שאמר ונגש משה לבדו אל ה' הכוונה על מטטרון ג"כ והיה הכתוב ראוי לומר ונגשת לבדך כי ה' המיוחד הוא המדבר והדבור הזה למשה לבדו שאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק. ומה שמדבר בלשון נסתר ונגש משה לבדו אל ה' אולי כי האומר ונגש משה לבדו אל ה' הוא מטטרון שאמר כן על עצמו והוא לשון צוואה שמצוה לאהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וסמך לו מיד ויראו את אלהי ישראל, ומשה לבדו נגש יותר שכן נאמר לו עלה אלי ההרה והיה שם והעליה הזאת לתוספת השגה היתה עד שבא בתוך הענן שנאמר ויבא משה בתוך הענן.

וכבר ידעת כי המלאך הזה הוא שטעה אלישע אחר בענינו ונכשל בו להסתפק בשתי רשויות ויצא לתרבות רעה, וכן כל מי שלא נזהר בענינו הנה הוא חוטא בנפשו ומסבב לו מוקש ואשמה רבה לא יוכל כפרה. ואלי מפני זה נסמכה פרשת ואל משה אמר למלת מוקש כי ענינו למי שאינו נזהר בו מקום טעות בו נוקש ונלכד האב הראשון גם הבנים במדבר גם נדב ואביהוא, והצדיק השלם ר"ע שנזהר בענינו נכנס בשלום ויצא בשלום והוא שדרש בו (דברים לג) ואתה מרבבות קדש, אות הוא ברבבה שלו ה' צבאות שמו אדון הוא בצבא שלו והבן זה.


ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה'. מצות פרישה והגבלה, ואת כל המשפטים אין לפרש הדינין שבסדר ואלה המשפטים שכבר התבאר כי פרשה זאת קודם מתן תורה היתה, אבל המשפטים שבכאן הם שבת ודינין ופרה אדומה שנצטוו במרה.


ויכתוב משה את כל דברי ה'. הם התנאים והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו'.
וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר. זה היה בחמשה בסיון.
כל הדברים אשר דבר ה' נעשה. פירש רבינו חננאל ז"ל כי נעשה היא מצוה כוללת מצות עשה ומצות לא תעשה כי הנמנע מלעשות דבר שהוזהר עליו שלא לעשותו יקרא שעשה מצוה שהרי קיים האזהרה שהוזהר עליה ומקרא מלא הוא (תהלים קיט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, באר הכתוב כשלא פעלו עולה הרי הוא כאלו בדרכיו הלכו.


וישלח את נערי בני ישראל. בכורות היו. ועל דרך הפשט קראם נערי כי היו טהורים להקריב קרבן שמעולם לא טעמו טעם חטא ולא נגשו אל אשה. וכן דרשו רז"ל עתידין בחורי ישראל שלא טעמו חטא מעולם ליתן ריח כלבנון שנאמר (הושע יד) ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, ועם הקרבן הזה נגמר הברית בקבלת התורה שהרי בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן, מילה כשיצאו ישראל ממצרים נמולים היו כי היו כלם מקובלי האבות במצוה זו, טבילה הוא שכתוב (שמות יט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, קרבן הוא הקרבן הנזכר בכאן, וכן מי שבא להתגייר חייב בשלשתם שנאמר (במדבר טו) ככם כגר, וחייבין בית דין למולו ולהטבילו וכשיבנה בהמ"ק יביא קרבנו. ודרשו ז"ל שמודיעים אותו תחלה קצת מצות ועונשים שבהם, וטעם הודעת העונשים כדי שלא יתגייר שאין הגרים תועלת לישראל כלל שהרי ערב רב גרים היו והם היו סבת העגל וגם היו סבת המגפה בענין בשר תאוה שחל עליהם הדבר שנאמר (במדבר יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ומפורש אמרו רז"ל קשים גרים לישראל כספחת שנאמר (ישעיה יד) ונספחו על בית יעקב, והטעם לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות וישראל לומדים ממעשיהם.

ויש שפירש מודיעים אותם קצת עונשים שהטעם בזה כדי שלא יאמר אילו הייתי יודע לא הייתי מתגייר ונמצא גרותו בטעות, ועל כן יש לנו להודיעו מקצת עונשין כדי שיהיה גרותו בלב שלם ושיקבל עליו הכל. ומה שאמרו רז"ל קשים גרים לישראל אין זה נאמר לגנאי הגרים אלא לגנאי ישראל, כלומר כיון שהקב"ה רואה מחשבתם שעזבו משפחתם וארץ מולדתם ובאו להדבק בשכינה הנה הם מחייבין את ישראל כשאין עובדים להקב"ה בלבב שלם.

וכן מצינו במדרש אמר ריש לקיש גדולים גרים בזמן הזה יותר מישראל כשעמדו על הר סיני, שהם ראו את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר והנפלאות הגדולות והנוראות והגרים לא ראו מדבר זה כלום ובאים בצר ובמצוק להסתופף תחת כנפי השכינה.

זבחים שלמים לה' פרים. כל ימי המדבר היו ישראל מתפחדים ממדת הדין לפי שהיו במקום החורבן והשממון ולכן היה הקרבן פרים, והבן זה.


ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. הזה הדם עליהם כדי שיכנסו בברית עם הקב"ה בדם ואותו כתם הדם שעל בגדיהם קרא הכתוב עדי לפי שהיה עדי להם וכבוד גדול, והיה להם עדות ואות שנכנסו בבריתו של הקב"ה, ועל כן כשחטאו בעגל ועברו על הברית אמר להם (שמות לג) הורד עדיך מעליך כלומר שיסירו מעליהם אותם הבגדים שהיו עדי להם, וזהו שאמר (שם) ויתנצלו בני ישראל את עדים, אותם הבגדים שנזרק עליהם דם הברית שהיה עדות ואות בין הקב"ה וביניהם, ולמה כרת הקב"ה עמהם ברית בדם רמז להם אם אתם מקיימים את התורה מוטב ואם לאו הריני מתיר דמכם לכרת ולמיתה, זה כתב רבינו חננאל ז"ל.

וכן פירש רש"י היה מזה על בגדיהם מן הדם והיה הענין להחשיבם כענין שכתוב באהרן (שם כט) והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו. וכוונת אונקלוס ע"ה כשאמר על העם כי זרק הדם על המזבח לכפר על העם שכן תרגם ואריק על מדבחא לכפרא על עמא.

ויש שפירש ויזרוק על העם כנגד העם כלומר לפניהם לא על בגדיהם, וכן (בראשית א) ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים שפירושו כנגד רקיע השמים.


ויראו את אלהי ישראל. הכוונה בזה על הכבוד האחרון שהזכירו למעלה ולכך הוסיף בו את שהוא השכינה, שה' המיוחד שהוא אלהי ישראל כתוב בו (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי ולכך תרגם אונקלוס וחזו ית יקר אלהא דישראל, והוא הכבוד שראה יחזקאל (א) כמראה אדם עליו מלמעלה כי ראה תחלה חיות הקדש והאופנים למטה אצל החיות וחזר וראה הרקיע הנטוי על ראשי החיות וראה הכסא על הרקיע ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ע"ד הפשט יבאר הכתוב כי משה ואהרן ובניו ושבעים הזקנים ראו עתה במעמד הר סיני אלהי ישראל על הכסא והכסא על הרקיע והוא הרקיע הנטוי על ראשי החיות אמר תחלה ותחת רגליו שהוא הכסא וכן תרגומו כורסי יקריה, והזכיר כמעשה לבנת הספיר כי כן כתוב (שם א) כמראה אבן ספיר דמות כסא, וספיר הוא אבן יקרה לבנה לדעת רבינו סעדיה גאון ז"ל, וע"כ אמר לבנת מלשון לובן וענינו זכות גדול שהאור נראה מאחריו.

אבל דעת החכם ר"א ז"ל כי ספיר הוא תכלת ואמר כי לבנת אינו מלשון לובן אלא כלשון (שם ד) ואתה קח לך לבנה ואמר לבנת הספיר כמו שראה יחזקאל אבן ספיר, והעד על פירושו זה שאמר כמעשה ולא אמר כמראה לבנת או כעין לבנה כי על גוון הלובן אין לשון כמעשה נופל בו, ויהיה באור הכתוב כי היו רואים כסא הכבוד כמעשה לבנת של ספיר זך ובהיר, ותחת אותו כסא שהוא כמעשה לבנת הספיר ראו עצם השמים לטוהר והוא הרקיע כעין הקרח הנורא הנטוי על ראשי החיות, ומזה הזכיר יחזקאל (שם י) היא החיה אשר ראיתי וגו', רצונו תחת הרקיע והרקיע תחת הכסא והכסא תחת אלהי ישראל אבל הכתוב קצר בזה.

וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפירושו כי הכתוב תפש דרך קצרה שהרי למעלה מן החיה רקיע, למעלה מן הרקיע הכסא, למעלה מן הכסא אלהי ישראל.

ומה שהזכיר עצם השמים ולא הזכיר חיות הקדש אשר תחתיו, יתכן לפרש כי רצה להסתירם לפי שמשם היה החטא לישראל ששמטו אחד מטטרמולין שלו והכעיסוהו בו.

וע"ד המדרש כמעשה לבנת הספיר כדי לזכור שעבוד של ישראל בלבנים. ובאור הענין ללמד שהקב"ה מצר כשהאומות מצירין לישראל והוא מה שאמרו כל המשעבדם מלמטה כאלו משעבדם מלמעלה. ומזה הענין הוא מה שכתוב (שמות ג) כי ידעתי את מכאוביו, ומזה אמרו בירושלמי דמסכת סוכה מעשה אין כתיב אלא כמעשה היא וכל ארגליא שלה היא והסל והמגרפה ע"כ, ושבעים זקנים אלו הם השוטרים המוכים על הצבור להקל מעליהם עול הלבנים ולכך זכו מדה כנגד מדה להשיג כמעשה לבנת הספיר.

וע"ד החכמה כמעשה לבנות הספיר, היא השגה במראה הנבואה אמתת החומר הראשון התחתון שהיה משלג שתחת כסא הכבוד, והוא שדרשו ז"ל שמים מהיכן נבראו מאור לבושו שנאמר (תהלים קד) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה, הארץ נברא משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר (איוב לז) כי לשלג יאמר הוא ארץ וגו', ואונקלוס שתרגם ותחות כורסי יקריה, עשה רגליו שבים אל הכסא. ומלת רגליו סבותיו כמו (יחזקאל א) ורגליהם רגל ישרה, (זכריה יד) ועמדו רגליו, והכוונה בו שהחומר ההוא מאצלו והוא סבתו המחייב מציאותו והוא בראו וחדשו אחר העדרו. ואמר כמעשה לפי שהחומר מתפעל ומקבל צורה, ואמר לבנת כי הלובן ההוא שתחת הכסא היה חומר לארץ, ולא אמר כלבנת הספיר לפי שאין הכוונה במראה הלובן כי הספיר איננו לבן כי אם היה לו מראה לובן לא היה מראה המראים כלן ולא היה מקבלן מאחריו, אבל הוא נעדר מכל מראה ולפיכך הוא מקבל כל מראה, כן החומר הוא נעדר הצורות כלן ואין לו דמות וצורה כלל על כן הוא מקבל כל צורה וצורה, וזה דעת הרמב"ם ז"ל בספר המורה בחלק שני פרק כ"ו ע"ש.

וע"ד הקבלה כמעשה לבנת הספיר, ידוע אצל חכמי המרכבה כי כסא הכבוד מיוסד מג' יסודות, אש, רוח, מים, שהם נאצלים מג' מדות, חסד, דין, רחמים, והם ג' מראות, לבן, אודם, תכלת, ותן אל לבך כי הזכיר לבנת על מראה הלובן, וספיר על מראה האודם, וכעצם השמים על מראה התכלת, ולכך תרגם אונקלוס ותחות כורסי יקריה, והוא שאמר התכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד.

וראוי שתתבונן איך הזכיר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שהוא באור גמור כי יש תחת הכסא כמעשה לבנת הספיר שהוא כסא אחר וזהו יורה על שני כסאות, והנה הדבר אמת ויציב כי יש כסא לכסא, ועל כן גלה לך הכתוב בפירוש כי תחת הכסא העליון יש כסא אחר שהוא כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים, ושלשה יסודות לכל כסא וכסא הרי ו', וזהו סוד הכתוב הנזכר בכסא שלמה (מלכים א י) שש מעלות לכסא וגו', וכתיב (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא ה', כי רצה שלמה בחכמתו הגדולה לכלול בכסאו מעלות שני הכסאות שעליהם נאמר בעת רצון (תהלים קכב) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, ונאמר בשעת הכעס (דניאל ז) עד די כרסון רמיו.

ויש שפירשו כמעשה לבנת הספיר כי המשיל השגת האצילות לענין הספיר הלבן שהוא מראה מה שבתוכו שהוא פנימי ונסתר שם, והפנימי הזה הנסתר הוא נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה ואינו נודע לעצמו, וזהו (שמות ו) וארא אל אברהם וגו', כי הפנימי הנסתר נראה אל הרואים כספיר אבל לא נודע להם, ועל כן יבאר הכתוב השגתה במשל יפה מאד יובן ממנו הנמשל, וזהו לשון כמעשה בכ"ף הדמיון כי ענין ההשגה בהם גם בכל הנביאים כלן גם בישראל בהר סיני היא הנקראת פנים בפנים כח לפנים מכח, ולכך אמר כמעשה כענין מה שיעשה הספיר הלבן שהפנימי הנעלם נראה מתוך החיצון אבל עצמותו אינו נראה כי הוא נסתר ונעלם מן ההשגה, וזה מבואר.


ואל אצילי בני ישראל. נקראו אצילי מלשון אצילות כלומר שנאצל עליהם רוח נבואה במעמד הקדוש הזה, והאצילים האלה היו נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל.

לא שלח ידו. מכאן שהיו ראוים לשליחות יד. ויחזו את האלהים. הוא מה שנזכר למעלה ויראו את אלהי ישראל, והכוונה בזה מה שאמר ויראו את אלהי ישראל ויחזו את האלהים שחזו את האלהים ולא הרסו לעלות אל ה', ויאכלו וישתו. ע"ד הפשט עשו יום טוב מפני שזכו ונכנסו לאותו המראה הנכבד ונצולו ויצאו בשלום כענין שכתוב (בראשית לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, וכן היה כהן גדול עושה סעודה גדולה במוצאי יום הכפורים מפני שנכנס בשלום ויצא בשלום מקדש הקדשים ונצול.

ויש שפירש ויאכלו וישתו, שלא היתה מעלתם כמעלת משה שהעיד עליו הכתוב (שמות לד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונזון ארבעים יום בלא מאכל ומשתה כי אחרי שזכו למדרגה זו חזרו למדרגתם האנושית מיד שאכלו ושתו.

ורש"י פי' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו כי בעוד שהיו אוכלים ושותים היו מסתכלים אותו בלב גס.

וע"ד המדרש ויאכלו וישתו וכי קילור עלה עמהם לסיני כן דרשו בויקרא רבה פרשת אחרי מות. פירוש קילור עוגה, אלא ויאכלו וישתו אמר רבי יוחנן אכילה ודאית שנאמר (משלי טז) באור פני מלך חיים, ובאור זה כי מזון הנפש ועדונה באותה המראה הנפלאה יכנה הכתוב לאכילה ושתיה שהוא עדון הגוף, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי, כי כיון שהגוף מתקיים מן המזון הגופני הבא מסבה אחר סבה עאכ"ו שתתקיים הנפש בהתקשרה בסבה העליונה ראשונה יתברך והוא המזון האמתי הקיים והאכילה הודאית הנצחית וכענין שכתוב (שם לו) ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.

ועוד יש לפרש ויאכלו וישתו קרי ביה וישיתו כי מפני שמצינו אחר מתן תורה בפורענות (שמות לג) ולא שתו איש עדיו עליו ולא נזכר השכר הגדול וההוד העצום הזה בפ' מתן תורה לכך הוצרך לרמוז כאן כי מה שחזו את האלהים הוא ששתו העדי ההוא ונהנים ושמחים שמחת הנפש כמי שנהנה ושמח באכילה ושתיה, זה שמעתי מפי הרב ר' דן.

ועדיין נשאר לשאול למה לא נזכר במתן תורה בפירוש, ולמה לא יזכיר ענין העדי הזה כאשר זכינו אליו ויזכרנו כשאבד ממנו. ונראה לי לומר כי לא היה צריך כלל, כי העם אשר יצאו לקראת האלהים מן המחנה לקבל תורה מן השמים וראו הקולות והלפידים וקול השופר ואותם הגדולות והנוראות אשר ראו עיניהם א"צ לומר שהתלבשו עדי האור והתעטרו והתקדשו בקדושת שמות המלאכים כי כל המתקרב אל השמן א"צ לומר שימשח ממנו, כמו שאמרו רז"ל קרב לגבי דהינא ואידהן.

והנה זה כענין ספור העוה"ב שלא נזכר בתורה לפי שלא היה צריך לפי שכל מה שתאריך התורה בספור היעודים הגופניים אינו אלא מפני שהם הכנה לירש חיי העוה"ב, ועל כן לא הוצרך בכאן להזכיר העדי כשזכינו אליו, כי כיון שהזכיר הכתוב (שמות יט) ויוצא משה את העם לקראת האלהים מתוך הכלל ההוא יש להבין הפרט, אבל כאשר חטאו במעשה העגל הוצרך להזכיר חסרונם שאבדה מהם המעלה העצומה הזאת.

וע"ד הקבלה ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והלא כבר הזכיר ויראו את אלהי ישראל. אבל יתכן לפרש כי האצילים חזו את האלהים כלומר שנבאו בו שלא במחיצה, ושלא תאמר כשאמר ויראו ראיה ממש לכך חזר ואמר ויחזו נבואה מלשון מחזה, והנה השגתם היתה למעלה מהשגת ישראל ולמטה מהשגת משה, כי השגת ישראל היתה במחיצת ענן וערפל והאצילים היתה נבואתם בו שלא במחיצה, ומשה רבינו ראה אותו ממש כי כן הבטיחו (שם לג) וראית את אחורי, והוא הכבוד האחרון. ומה שהזכיר מיד ויאכלו וישתו יורה כי נהגו קלות ראש בראיה זו, ולכך היו ראוין לשליחות יד במה"ד, אלא שרצה להמתין להם כדי שלא לערבב שמחת התורה.


עלה אלי ההרה. גם פרשה זו קודם מתן תורה נאמרה והלשון מוכיח כן ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. והיה שם. פי' רש"י ז"ל מ' יום.

אשר כתבתי. פי' קודם שנברא העולם שהרי התורה היתה כתובה לפני באש שחורה על גבי לבנה. או יחזור אשר כתבתי אל לוחות האבן שהזכיר שהיו כתובים באצבע אלהים.

להורותם על דרך הפשט למדך שהתורה והמצות מסלול ודרך לשוב הנפש לשרשה, וזהו להורותם כלומר להורותם הדרך לעוה"ב, כן אמר שלמה ע"ה (משלי ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה.

וע"ד המדרש להורותם, זה תלמוד. וכן דרשו בברכות את לוחות האבן אלו הלוחות, והתורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי זו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד מלמד שכלן נתנו למשה מסיני. ועוד תמצא להורתם הלמ"ד והמ"ם שבעים ובאמצע תורה וזהו שבעים פנים לתורה.

וע"ד הקבלה להורתם כתיב והוא ראיה למה שפירש כי התורה והמצוה ידריכו האדם אל המדה הזו היא כנסת ישראל ומשם תתעלה הנפש אל העוה"ב כטעם הכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני, אתה, והבן זה, ויהיה להורתם כענין (שיר ג) ואל חדר הורתי.


ויקם משה ויהושע משרתו. היה יהושע מכלל שבעים זקנים שהזכיר למעלה שחזו את האלהים והוא היה גדול מכלן.

ויש לשאול מדוע יזכירנו הכתוב בכאן יותר מן השאר, וכתב הרמב"ן ז"ל אפשר לומר שזה מורה כי כל מ' יום שהיה משה בהר היה יהושע ממתין עליו בתחתית ההר ומפני זה הזכיר בכאן כי היה משרתו עמו ללוות אותו עד הגבול המזומן בהר.

ויעל משה אל הר האלהים. להודיע שכל זמן שהיה משה בהר המתינו יהושע בתחתית ההר, וראיה לזה שהרי כשירד משה מן ההר הזכיר הכתוב מיד וישמע יהושע הוא שכתוב (שמות לב) וישמע יהושע את קול העם ברעה, והכתוב הזה יורה כי לא היה יהושע עם ישראל במחנה אבל היה מתיצב בתחתית ההר וממתין למשה עד רדתו.


וישכון כבוד ה' על הר סיני. הוא מה שהזכיר למעלה (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה, ושם כתבתי והרחבתי באור. ומה שאמר ויכסהו הענן ששת ימים זהו מראש חדש סיון עד ששי בו ואז נתנה התורה. ויקרא אל משה ביום השביעי. זה למחרתו אחר מתן תורה ונתעכב שם מ' יום ומ' לילה, הוא שנאמר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, וששת ימים שהיה מכוסה בענן היו בכלל מ'. ואם תשאל כיון שמשה נתעכב שם ולא ירד עד י"ז בתמוז שהוא תשלום מ' למה הוצרכה קריאה זו, אבל מצינו בזה לרז"ל דעות, הוא שאמרו בפ"ק דיומא ויקרא אל משה ביום השביעי לא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה דברי רבי עקיבא, רבי נתן אומר לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו כדי לשוותו למלאכי השרת, רבי מתיא בן חרש אומר לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא תורה נתנה באימה וביראה ברתת ובזיע שנאמר (תהלים ב) עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. ובמדרש בוא וראה שכל מעשה בראשית נברא בששה ימים והתורה נתנה לסוף מ' יום אשרי מי שנותן מעשה ששה ונוטל מעשה מ'. ויראה לי במספר הזה כי מן הידוע כי השיג משה בחכמת התורה תכלית ההשגה אשר המין האנושי יכול להשיג אבל אי אפשר לו אל המין האנושי לבא אל תכלית אותה ההשגה בפחות מן הזמן הזה ועל כן הוצרך להתעכב שם ללמוד התורה מ' יום ומ' לילה, ומזה הורגלו רז"ל לומר תנא מניה ארבעין זמנין ודמיא ליה כמאן דמנחא בכיסתיה. גם יראה לי שבזכות ארבעים יום הללו זכה לקרון עור פנים מ' שנה שחיה אחרי כן כי כל שנותיו היו מאה ועשרים שנה, וההוד הגדול ההוא לא נפרד ממנו עד יום מותו שהעיד עליו הכתוב (דברים לד) לא כהתה עינו ולא נס לחה, והימים שעמד בהר שלשה פעמים מ' יום היו מאה ועשרים יום כמנין שנתנו ארבעים יום ראשונים בלוחות ראשונות ללמוד פירוש התורה, ארבעים יום שניים להתפלל על מעשה העגל, מ' יום שלישים לקבל לוחות שניות. מתוך הענן. מפני שהיה משה מכוסה בענן כל ו' ימים אבל לא בא בתוכו לכך יאמר הכתוב כי עתה ביום השביעי קרא למשה מתוך הענן והביאו לתוכו כענין שאמר ויבא משה בתוך הענן, וכבר דרשו רבותינו ז"ל פרק קמא דיומא שעשה שביל בתוכו נאמר כאן בתוך הענן ונאמר בים (שמות יד) ויבאו בני ישראל בתוך הים, מה להלן שביל שנאמר (שם) והמים להם חומה וגו' אף כאן שביל.


ומראה כבוד ה'. בלשון התורה נקרא כבוד ה', ובלשון חכמים שכינה, וזהו וישכן כבוד ה' על הר סיני וכתיב (תהלים פה) לשכון כבוד בארצנו והיא מדת הדין הנקרא יד שבה נברא העולם כלו שנאמר (ישעיה סו) ואת כל אלה ידי עשתה, הזכיר כל הנמצאים כלן בשם אלה שכלן נתהוו מכח מדה"ד הוא שאמר הכתוב ויהיו כל אלה. וכן במעשה בראשית (בראשית ב) אלה תולדות השמים והארץ כלל כל הנמצאים כולן העליונים והשפלים במלת אלה וזה בכלל הנמצאים. גם בפרטי הנמצאים בדברים שהם קיום העולם מצינו שהזכיר בהן הכתוב לשון אלה, ואלו הם, האור והחשך, והתורה, והמשפט, וקבוץ גליות וישראל, והתבואה, והמטר. האור והחשך הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. התורה שנאמר (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. המשפט שנאמר (שמות כא) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ישראל הוא שנאמר בשבטי ישראל (בראשית מט) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. ובקבוץ גליות נאמר (ישעיה מט) הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים, וכתיב (שם) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ואלה מי גדל הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם. התבואה הוא שכתוב (זכריה ח) כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה, המטר הוא שאמר הנביא (ירמיה יד) היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ה' אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה.