מ"ג שמות כב כז
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | דַּיָּינָא לָא תַקִיל וְרַבָּא בְּעַמָּךְ לָא תְלוּט׃ |
| ירושלמי (יונתן): | עַמִּי בְנֵי יִשְרָאֵל דַּיָּינֵיכוֹן לָא תְקִילִין וְרַבָּנִין דִּמִתְמַנִין נְגוֹדִין בְּעַמָּךְ לָא תְלוּטִין: |
רש"י
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ונשיא בעמך. הוא המלך שהוא הנשיא על העם והזהיר הכתוב שאם יחייבנו המלך בדינו שלא יאור אותו. וכן הזהיר שלמה ע"ה (קהלת י) גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול, והקדים השופט שהוא חכם למלך, וכן אמרו ז"ל בסדר המעלות חכם קודם למלך, ודרשו רז"ל שהכתוב הזה אזהרה על ברכת השם ואפילו בכנוי, והזהיר תחלה על המלך העליון יתברך ואח"כ על המלך המולך בארץ וכן אמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך.
ובמדרש אלהים לא תקלל וכתיב מלאתך ודמעך אם קללת את הדיינים תבואתך אתה מקלל, אתה מוצא כשהדיינין מתקללין התבואה מתמעטת שנאמר (רות א) ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב, לכך נאמר מלאתך ודמעך וגו', לא תפרישם שלא כתקנן אלא כתקנן, תרומה ואחר כך מעשר ראשון ואחר כך מעשר שני ואם הפרשת כתקנן יהיו לך בנים זכרים שנאמר בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך אם נתת אי אתה נותן משלך אלא משלי וכן הוא אומר (דברי הימים א כט) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ואם עשיתם כן ואנשי קדש תהיון לי הקב"ה יעשה אתכם תרומתו של עולם שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו, ובשביל שאתם תרומה אין לכם רשות לאכול טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה, אמר הקדוש ברוך הוא חייבים אתם לכלבים, בשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים קוברים מתיהם בלילה ולהם הכלבים נובחים ולישראל לא היו אומרים כלום שנאמר (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו לפיכך לכלב תשליכון אותו, ועל זה נאמר ואנשי קדש תהיון לי, ע"כ במדרש.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
אלהים לא תקלל אין לי אלא דיין, נשיא מנין- תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאר. אני אקרא, ונשיא בעמך לא תאר, אחד נשיא ואחד דין במשמע. ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. [אין לי אלא דין נשיא, שאר כל אדם מנין -תלמוד לומר בעמך לא תאר, מכל מקום.] מכאן אמרו, יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ד' דברים. בן נשיא שקלל את האב, חייב משום ד' דברים. משום נשיא, ואב, ודיין, ומשום בעמך לא תאר. רבי יהודה בן בתירה אומר, אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר, שומע אני לא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא. תלמוד לומר אלהים לא תקלל, לחייב עליו משום דיין, ונשיא בעמך [לא תאור] לחייב עליו משם נשיא. ומה תלפמד לומר בעמך, בזמן שהן עושין מנהג עמך.
( אלהים לא תקלל , איו לי אלא דין ונשיא. שאר כל אדם מנין- תלמוד לומר בעמך לא תאר מכל מקום.)
מלבי"ם - התורה והמצוה
קפח. אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר . יש הבדל בין מקלל ובין מארה. שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה, שהוא הפך הכבוד. רק שקלל בכפל, הוא מורה בזיון יותר. וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה. ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך. ואני אאור אותם בפועל. ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב). ובסנהדרין (דף סו) דעת רבי עקיבא שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן]. ואמר שם שלמ"ד אלהים חול, גמרינן קדש מחול. ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממה שאמר לא תקלל, ולא אמר לא תקל.
לפי זה שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין. כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים. וכמה שנאמר במו”נ ח”א. רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב. שלרבי עקיבא נכון מה שאמרו אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו. אבל ממה שהיה לו לומר לא תקל מנחי ל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו. וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז) אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב). ומה שתפס תקלל מפעל הכפל, מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ. ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו על ידי שליח בית דין, ושישיב לו העבוט ביום. ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה. ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה.
ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין, ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול. ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאורו וגם לא היה צריך לכפול האזהרות, רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור. וז”ש אני אקרא ונשיא לא תאור, אחד ושיא ואחד דיין במשמע. רצונו לומר שעל שניהם יכול לומר לא חאור. ומשיב שחלקם לשני אזהרות לחייב על כל אחד בפני עצמו, [וזה כדעת הרמב”ם ודעמיה, בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש].
ומה שאמרו שאר בני אדם מנין, כ"ה בספרא קדושים ( קדושים לד ) ובארתיו שם כפי הפשט עי”ש. אולם ממה שאמרו על זה שחיב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור. משמע שדריש מה שנאמר בעמך, שהוה ליה למימר נשיא עמך. ופי' שרצונו לומר שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך. שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו. כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו, שמריבים ריבו ומכבדים אותו. ועיין מה שאמר בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] ובמגלת אסתר שם.
וההבדל שבין מה שאמרו לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור, כדי לחייב על כל אחד בפני עצמו, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חיב עד שיהא דין ונשיא. תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל סבירא ליה כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו, משמע כל אחד בפני עצמו. וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זוה או זה. וריב”ב סבירא ליה כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור, ולכן אמר שהיתי אומר שאינו חיב עד שיהיה דיין ונשיא. וכבר אמר ר' ישמעאל בבבא קמא (דף עא) וטבחו או מכרו, או לרבות את השליה. וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק.
ומה שאמרו בעמך בזמן שעושים מעשה עמך, מובא בגמ' סנהדרין ובכמה מקומות. ועיין עוד בספרא קדושים ( קדושים קד ) ובמה שאמרתי שם.