מ"ג שמות ג ח


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאִתְגְּלִיתִי לְשֵׁיזָבוּתְהוֹן מִיְּדָא דְּמִצְרָאֵי וּלְאַסָּקוּתְהוֹן מִן אַרְעָא הַהִיא לַאֲרַע טָבָא וּפַתְיָא לַאֲרַע עָבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ לַאֲתַר כְּנַעֲנָאֵי וְחִתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִזָּאֵי וְחִוָּאֵי וִיבוּסָאֵי׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִיתְגְלֵיתִי יוֹמָא דֵין עֲלָךְ בְּגִין דִי בְמֵימְרִי לְשֵׁיזְבוּתְהוֹן מִן יְדָא דְמִצְרָאֵי וּלְאַסָקוּתְהוֹן מִן אַרְעָא הַהִיא מְסָאֲבָתָא לְאַרְעָא טַבְתָא וּפִתְיָא בִּתְחוּמִין לְאַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ לַאֲתַר דְדַיְירִין תַמָן כְּנַעֲנָאֵי וְחִיתָּאֵי וֶאֱמוֹרָאֵי וּפְרִיזָאֵי וְחִיוָואֵי וִיבוּסָאֵי:

רשב"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

וארד: כאן לדבר אליך כדי להצילו מיד מצרים:


רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וארד להצילו" - שנתגליתי על ההר הזה באש כטעם וירד ה' על הר סיני (להלן יט כ) מפני אשר ירד עליו ה' באש (שם יח) או הוא כמו ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי (בראשית יח כא) וכבר פרשתי סודו (שם כ')

"אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי" - יזכיר בכאן ששה עממים ויניח השביעי אולי לא היתה ארצו זבת חלב ודבש כאלה וכן בפסוק כי ילך מלאכי לפניך (להלן כג כג) הזכיר אלה הששה ואולי הוא רמז שאלו כבשו תחלה כי הם אשר נתקבצו על יהושע ויתנם ה' בידו (יהושע ט' א' ב') ורבותינו אמרו הגרגשי פינה (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) ולכך לא נזכר עם הנכרתים שנאמר בהן והכחדתיו (להלן שם) וכן בכאן ירמוז אל הנלחמים שכבשו ועוד אדבר על זה בע"ה (להלן כג כה) וטעם זבת חלב ודבש כי שבח תחלה את הארץ שהיא טובה לומר שהאויר טוב ויפה לבני אדם וכל טוב ימצא בה ושהיא רחבה שיעמדו בה כל ישראל במרחב או טעם רחבה שיש בה רחבות שפלה ועמק ומישור גדולים וקטנים ואין רובה הרים וגאיות וחזר ושבח אותה שהיא ארץ מקנה שיש בה מרעה טוב והמים יפים ויגדל החלב בבהמות כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים אין הפירות שם שמנים ויפים מאד אמר כי היא עוד שמינה שפירותיה שמנים ומתוקים עד שתזוב כולה בדבש מהם והנה שבח אותה על כל טוב ה' על דגן ועל תרוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר וזהו צבי היא לכל הארצות (יחזקאל כ ו) וטעם אל מקום הכנעני שלא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר כל המקומות (להלן י"ז) לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


וארד להצילו וגו' אל ארץ טובה ורחבה. מה צריך להאריך הכתוב כל כך בשבח העצים והאבנים, ועוד ספור השבח במקום הזה למה כי העם אשר ברזל באה נפשו והוא מיוסר ביסורין ביד אדונים קשה הלא די לו שמחה וששון שיבשרו אותו בגאולה ואפילו על מנת לצאת אל ארץ תלאובות, אבל הענין כי כל השבחים הללו על שם התורה נאמרו, ארץ טובה ורחבה ארץ של טובה ושל רחבה, טובה שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב וגו', רחבה שנאמר (תהלים קיט) רחבה מצותך מאד, וכתיב (איוב יא) ורחבה מני ים, ארץ זבת חלב ודבש שנאמר (שיר ד) דבש וחלב וגו', ואחר כך הזכיר הארץ ממש ששם עקר התורה הזאת, הוא שאמר אל מקום הכנעני, כלומר אתם תירשו מקום הכנעניים כי אינם ראוים לדור במקום משכנות התורה. וכן דרשו רז"ל, (בראשית ב) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, ויש לפרש עוד אל מקום הכנעני לא אמר אל ארץ הכנעני כאשר יאמר בשאר המקומות לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם לא שידורו ביניהם כאבותיהם.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזה טעם "וארד להצילו" ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ. כלומר נגליתי במראה זו להצילו ולהעלותו, לא להכרית המצרים:

" זבת חלב ודבש" רבת המקנה ורבת המזון, ערב ומועיל, כאמרו אכול דבש בני כי טוב, ונפת מתוק:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות (ח - יא) מ"ש ראה ראיתי, שמעתי, כי ידעתי, מה רצה בג' לשונות אלה, ומ"ש ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כפול עם הפסוק הזה, מ"ש וארד. ומ"ש שני פעמים אל ארץ ופעם ג' אל מקום: "וארד". לכן ירדתי משמי מרום לשכון בתוכם ולשמרם ולהצילם, שע"ז מורה המראה שמלאך ה' שוכן בתוך הסנה, אולם אחר שעי"כ ראה כי באה עת לגאלם אמר "וארד", ר"ל שלפעמים יושיע ה' משמי מרום, ר"ל שיושיע ע"י סבות ומסובבי הטבע, שישנה לב מלך ושריו לטובה עליהם או שיהום את העם המעבידים אותם ע"י גלגולי הטבע שזה מציין שה' בשמים ופועל ע"י המערכת והשמים כמ"ש ה' בשמים הכין כסאו, אולם עתה ראה ה' לגאלם בנסים גלוים נפלאים שאין להם קשר כלל עם המערכת והטבע, שזה יצויר שה' יורד למטה ופועל ישועות בקרב הארץ לא ע"י סבות ומסובבי המערכה רק המערכת תלך לפי דרכה וה' פועל גבורות הבלתי מתחייבות מחוקי הטבע, ועז"א וארד וזה יהיה לשני דברים, א] להצילו מיד מצרים, ב] להעלותו מן הארץ ההיא, ולא תאמר שהלא היה יותר טוב שיתן להם את ארץ מצרים לאחוזה וישמיד את המצריים והם יירשום וישבו תחתם, משיב שזה מפני ג' טעמים, א] מפני שא"י היא ארץ טובה ורחבה, אבל מצרים היתה ארץ רעה מצד אוירה ומזגה וצרה מצד מקומה, ב] מצד שא"י היא ארץ זבת חלב מרוב מרעה הצאן והבקר, ודבש מרוב התמרים והפירות המתוקים, שזה לא היה במצרים שאינה מקום מקנה ולא יגדלו שם הפירות הטובים, ג] מצד שהוא מקום הכנעני והחתי שהם נתחייבו כליה, כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך, ומשמרו את השבועה, כי על הארץ הזאת נשבע להאבות, ואמר אל מקום הכנעני, ר"ל שכבר הוא בעיני כאלו נשמדו האומות

האלה ואינו עוד ארץ הכנעני רק הוא המקום שהיו שם בעבר:

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

וארד להצילו ולהעלותו וגו'. טעם אומרו וארד, כי לפי ערך גדולת אל עליון אינו מכבודו לעשות כל הנעשה שיבואו דבריו לאדם נבל כפרעה ולומר אליו דברים משמו, ומה גם כשיגיע למדרגת מיאון עד הגיעו לומר (לקמן ה ב) מי ה' ח"ו, וצא ולמד מה שדרשו ברבות בפתיחת איכה (פתיחתא י"ד) בפסוק (משלי כט) איש חכם נשפט את איש אויל שפט לא אמר אלא נשפט וכו' יעוין שם דבריהם, לזה אמר ה' וארד הסכים על מיעוט כבודו כביכול לצד הצלת ישראל כאומרו להצילו. וכוונת הצלה זו היא שיצילו מעכשיו מהעינוי ומהשעבוד, והוא אומרו מיד מצרים המשעבדים בהם. ואומרו ולהעלותו מן הארץ פי' כשיגיע זמן הגאולה מכאן עד י"ב חודש אעלה אותו מן הארץ וגו' לבל יתעכב שם עוד אפילו בלא עינוי. וטעם שלא העלה אותם תכף ומיד, הוא לצד שעדיין לא הגיע זמן הגאולה אשר קצב ה'. ובזה נחה דעתי בחקירה אחת למה האריך ה' י"ב חודש במכות המצרים, ורז"ל (שמו"ר פ"ט) מהם אמרו שהמכה היתה משמשת ג' שבועות וההתראה שבוע אחת ומהם אמרו להפך, ולמה יאחר ה' הגאולה והיה לו להביא המכות זו אחר זו ויגאלם מיד ותספיק ההתראה ביום אחד או בשעה אחת כדין התראת ישראל שאין צריך בה זמן ומכל שכן אומות העולם שאינן צריכין התראה. גם למה לא הספיק התראה אחת על כל המכות, אלא לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני עד שהגיע הזמן. וגאלם מיד בלא שום עיכוב. וא"ת ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה. עוד למה ה' הוציאם בזבולא בתרייתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה והיה לו להוציאם בזמן מורווח.

הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים בזה ינוח דעת בב' השאלות כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא, ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתיחס בשם עמו השגת מ"ט שערי בינה, וטעם שלא השיג שער החמישים הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו, והובטחנו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמשים והשגתו הוא באמצעות הגליות ובפרט גלות האחרון אנו משיגים הדבר. וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ', לצד שלא היו בני תורה מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ' ולהוציא בולעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה כל שהיה ה' מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו ממעטים הבירור והיו מתמעטים במושג ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מ"ט וקודם שיכנסו לשער הנ', והוא אומרם ז"ל וגאלם מיד. (פסחים פ"י מ"ה לגי' הרמב"ם):

<< · מ"ג שמות · ג · ח · >>