מ"ג שמואל ב יב טז
<< · מ"ג שמואל ב · יב · טז · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויבקש דוד את האלהים בעד הנער ויצם דוד צום ובא ולן ושכב ארצה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֛ד אֶת־הָאֱלֹהִ֖ים בְּעַ֣ד הַנָּ֑עַר וַיָּ֤צׇם דָּוִד֙ צ֔וֹם וּבָ֥א וְלָ֖ן וְשָׁכַ֥ב אָֽרְצָה׃
רש"י
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
אלשיך
- הנה היה לו לומר מאת האלקים.
- אומרו בעד הנער, כי בעד עצמו היה לו לבקש שיכופר עונו, ומאליו תבא תרופת הילד, אך הנער לא חטא, ועל פי דרכנו אל אומרו פה הנער, מה שאין כן בקודם ובמאוחר כי אם הילד.
- כפל אומרו ויצם צום.
- אומרו דוד שהוא מיותר, כי עליו הוא מדבר, וגם למה נזכר בין ויצם לצום.
- אומרו ובא מהיכן היא הביאה, ולהיכן בא, ומה צורך בהודעתה, וגם מלת ולן תראה מיותרת.
- למה רחץ וסך, והוא אבל.
- על מה היתה ההודאה וההשתחויה בית ה', ואדרבה אין לו רק להצדיק את הדין.
- אומרם אליו בעבור הילד חי צמת כו', שהראוי יאמר בעוד הילד חי ולא בעבור.
- שמשיב על הצום ולא על הבכי, וגם יש כפל בלשונו.
- אומרו ויבא אליה וישכב עמה שהוא ענין אחד כפול.
- אם ה' אמר אליו הנה בן נולד לך, שלמה יהיה שמו, הוא יהיה איש מנוחה ושלום והשקט יהיה בימיו, למה אחר הקרא שלמה כאשר ייעד הוא, שלח לקוראו ידידיה בעבור ה'.
- למה לא נקרא עוד אחר כך ידידיה, כי אם שלמה:
אמנם הנה ידוע מחכמי האמת כי איש כי ימות לו ילד בעונו, לא תכרת הנפש ההיא, אשר לא חטאה בעון אשר הולידה, כי הן כל הנפשות לו יתברך, הנה כנפש האב וכנפש הבן הנפש החוטאת היא תמות, אך הוא כי הוא יתברך שהכל צפוי לפניו, ידע את אשר יחטא ראובן, ומקדים ונותן לו בן, אשר נפשו בו חייבת מות, על אשר חטאה בגלגול הראשון, ובהעוות ראובן ינוכה עונו במיתת בנו, אשר בצערו אשר יצטער, ונפש הבן פורעת חובת הראשון, נמצא כי נעשים ב' דברים בבת אחת. ונבא אל הענין והוא כי הנה בשמוע דוד כי ימות הילד בעונו, אמר בלבו הן אמת שבמות הילד יכופרו כאחת עוני ועון נפש הילד, אך טוב טוב הוא אם אפשר לתקן זה וזה שיחיה הילד ויכופר עוני, על כן אם אמרתי לצום ולבכות ולהתפלל על עוני, הלא לא יועיל לחיות הילד, כי עון של עצמו אינו נמחק, והוא בעונו ימות על כן אמר לבקש את האלקים בעד הנער, שהוא את מדת הדין, אשר הוא בעד הנער, שהוא אשר חטאה נפש הילד לא עודנו ילד כי קטן היה, ואינו נענש, כי אם אשר חטא מאז נקרא נער והלאה בפעם הקודמת, ובעד עון הנער מצד עצמו, ויצם וגם על עון דוד עצמו צם גם כן:
וזהו "דוד צום", ולא בלבד התענה ביום, כי אם מבעוד יום קבל התענית, ולן בתעניתו הלילה, וזהו "ובא ולן", כי בצום הנזכר בא מהיום ולן בו, כי קבלו מבעוד יום, נמצא מתחיל ממקצת היום, ובא בצום שהתחיל ולן בו, ובלילה ההוא גם כן "ושכב ארצה", והנה עבדיו חשבו כי אחר שמיתת הילד הוא תועלתו לכפרתו, והמה ראו כי היה מתפלל וצם על הילד שיחיה, אמרו בלבם אין זה כי אם שהעולה על רוחו הוא, כי בזכות שמתפלל על חיי הילד לכפר בעד אשר חטאה נפשו בגלגול הראשון, הוא יהיה נענה תחלה, וה' יכפר גם לו, ועל כן במות הילד אשר התפלל עליו ולא שוה לו:
<< · מ"ג שמואל ב · יב · טז · >>