מ"ג שמואל ב יב ה


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן חי יהוה כי בן מות האיש העשה זאת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּחַר־אַ֥ף דָּוִ֛ד בָּאִ֖ישׁ מְאֹ֑ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־נָתָ֔ן חַי־יְהֹוָ֕ה כִּ֣י בֶן־מָ֔וֶת הָאִ֖ישׁ הָעֹשֶׂ֥ה זֹֽאת׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי בן מות" - הגוזל את העני כאלו נוטל את נפשו שנאמר (משלי א יט) את נפש בעליו יקח

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)


מצודת דוד

"ויחר אפו" - כי חשב שאמת הדבר נעשתה התועבה הזאת

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחר אף דוד באיש מאד". הנה יש הבדל בין משפט המלך ובין משפט השופטים, שהשופטים לא ישפטו רק כפי התורה אשר תשקיף על הפעולה, ומשפט הגונב שה וטבחו חרוץ שישלם ארבע צאן תחת השה, אבל המלך ישפוט לפי השעה ולפי הפועל, שבנדון זה יחרוץ המשפט לפי האכזריות ורוע הלב שהראה העשיר במעשהו, ולכן הציע במשפט זה לפני דוד שידין אותו במשפט המלכות לצורך שעה ובהשקף על האיש הפועל, ודוד חרה אפו באיש הפועל הזאת, וגמר אומר "כי בן מות האיש העושה זאת", שמצד האיש הפועל חייב מיתה: