מ"ג שמואל א כא יג


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישם דוד את הדברים האלה בלבבו וירא מאד מפני אכיש מלך גת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּ֧שֶׂם דָּוִ֛ד אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּלְבָב֑וֹ וַיִּרָ֣א מְאֹ֔ד מִפְּנֵ֖י אָכִ֥ישׁ מֶלֶךְ־גַּֽת׃


רד"ק (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג) "וירא" - ביו"ד איתן לבד ויו"ד השרש נגרעה מן המכתב וירא מפניו שלא יהרגהו כי הוא הרג גבורם וכמה מהם:

אלשיך (כל הפרק)(כל הפסוק)

אז (יג) "וירא מאד מפני אכיש". ומה גם לאומרים כי אחי גלית היה וינקום נקמתו, על כן (יד) "וישנו את טעמו." והוא, כי הנה הוא היחל לדבר אל אכיש דברי טעם שיקבלהו ויהיה לו לבן חיל וכיוצא בזה, אלא שעבדיו הפסיקוהו, עתה ראה את עצמו בצער איך יתהולל, והוא היחל כבר לעיניהם לדבר דברי טעם, על כן סיפר השגחתו יתברך כי הנה וישנו את טעמו הם דברי טעם אשר היחל לדבר "בעיניהם" אשר ראו דברי טעמו, וה' עזרו ששינה את טעמו שלא סיים בענין שהיחל, כי אם שנה אותו והם החלו לתופסו בידם כי היו כמרגישים השנוי לראות אם היה מתפעל מתפיסתם. והוא התחכם שאדרבה היה "מתהולל" בהיותו "בידם" נאחז, שיאמרו אם דעת בו יתפעל וישתנו פניו פן ימיתוהו, ואדרבה היה {{מתהולל מרקד ושמח כבלתי מרגיש מה שהלשינו עליו ותפיסתו בידם. ובהגיעם אותו אל הדלת כמוציאים אותו לאוסרו או המיתו, אז "ויתו על דלתות השער", טובל אצבעו ברירו וכותב, "ויורד רירו" כו':