אלשיך על שמואל א כא
<< · אלשיך על שמואל א · כא · >>
פסוק א
ראוי לשים לב.
- מהו אשר אני שלחך (פסוק ג), ומהו ואשר צויתיך (שם), ואם הכל אחד למה הוכפל, ולמה אמר ואשר, שיראה דבר אחר.
- ועוד איך משיב בזה לשאלת מדוע אין איש אתו (פסוק ב) כי אם ולא ידעו.
- ועוד למה לא נזכר מה ששאל לו באלקים (לקמן כב טו).
- ועוד איך לא ידע אחימלך ענין בריחתו מהמלך אם שאל לו באלקים, כי הלא אין ספק כי השאלה היתה איך ימלט משאול או אנה ילך מרוחו ואנה מפניו יברח, ומזה יבין אחימלך הענין.
- ועוד אם הנערים לא היו אתו, איך אמר אחימלך (פסוק ה) אם נשמרו הנערים אך מאשה:
אמנם הנה ממאמר אחימלך באומרו (כב טו) היום החלותי לשאול לו באלקים חלילה לי, יראה שרגיל היה דוד ללכת שם על דברת שאלת אלקים, ובכן גם עתה עיקר בואו שמה לכך היה, וכמאמר דואג (לקמן כב י) כי מהשלשה דברים אשר הזכיר ראשונה היה שישאל לו בה': וזה מאמר הכתוב "ויבא דוד נבה אל אחימלך הכהן", שהוא למה שהיה כאן שהוא לשאול לו באלקים. "ויחרד" להקבילו. "ויאמר לו" הנה אין נשאלין אלא למלך או למי שהצבור צריכין לו (יומא עא ב), ועל כן אם שאלתך על דבר המלך "מדוע אתה לבדך", כי אם שליח המלך אתה היה לו לשלוח עמך מעבדי המלך רבים ונכבדים. ואם הוא לצורך הרבים כי אתה היוצא ובא לפניהם ולצורך הרבים באת לשאול, למה אפילו "איש אין אתך":
והשיב "המלך צוני דבר", לומר מצד המלך באתי, ששואלין לו, כי הוא צוני דבר שהוא לשאול בדבר האלקים. ושמא תאמר שאגיד לך מה הוא הדבר שאני בא לשאול, אין רצון המלך שאודיע אפילו לך, כי הנה "ויאמר אלי איש אל ידע מאומה את הדבר אשר אני שולחך", שהוא מציאות השליחות, ולא "אשר צויתיך" לשאול על הצלחת השליחות, וזהו "ואשר צויתיך", כי אם שהוא ישאל סתם אנה ילך או אם יצליח, ויראה בבליטת את צהיבות אותיות החשן הן או לאו, אך על מה היא השאלה שעליו שואל, אם יצליח בו או לאיזה מקום ילך, לא יודיע אפילו לכהן:
והנה אין ספק כי לשר וגדול לישראל וחתן למלך כי יערכו לפניו שולחן לאכול ולשתות, אך הוא לא יוכל להתאחר כי היתה בריחתו נחוצה, וגם אם יאמר שאפילו פת לא הביא עמו לעצמו יתנו לב כי בורח הוא. על כן על שני הדברים האלה אמר, "והנערים יודעתי אל מקום פלוני אלמוני", שקדמוני וממתינים לי, ולחם אין אתם:פסוק ב
פסוק ד
פסוק ה
פסוק ו
פסוק ז
פסוק ח
והנה לדעת האומר מרבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני שמואל - א רמז קל) שראה אותם אופין לחם הפנים בשבת בהוראת דואג, נחה שקטה השאלה הראשונה, שחוזר אל מה שאמר למעלה, שמה שהיו אופין בשבת הוא דרך חול, כי אין אפיית לחם הפנים דוחה השבת, אמר עתה כי מה שהוצרך להורות להם זה, הוא על כי "שם" נמצא "איש מעבדי שאול" שהוא "אביר הרועים" אב בית דין, כמו שאמרו ז"ל שהורה שדוחה שבת:
ועל דרך הפשט שהוא נדרש לפניו ולאחריו. לפניו, כי הנה דוד הורה (פסוק ו) כי לחם קדש הותר לו, והודה לו הכהן (פסוק ז), אמר כי "ושם איש כו' אביר הרועים" שהוא אב בית דין, ולא חלק עמו בהוראתו, כי זה היה לשמוע אחימלך לדוד. או נדרש לאחריו, כי אולי לא היה משתדל דוד בעד חרב או חנית, אלא כי "שם איש מעבדי שאול וגו' אביר הרועים" את עמו לצאת ולבא במלחמה "אשר לשאול", על כן שאל חרב או חנית מיראתו פן יפגענו בלכתו בדרך מחמת שאול אדוניו, וחרב אין ביד דוד:פסוק ט
פסוק י
ולבא אל הענין, נזכירה מאמרם ז"ל (יבמות עו ב) כי כאשר ראה שאול אשר הפליא לעשות הוא יתברך על ידי דוד בגלית, הוא ראה כן תמה, כי אמר בלבו זה יעצר בעמנו כי תרועת מלך בו, ומעתה ה' עמו, ועל כן שאל (לעיל יז נה) בן מי זה הנער, שהוא אם מזרע פרץ ויצלח למלוכה, או מזרע זרח ולא יהיה לו רק שררה מה, ויען דואג עד שאתה שואל אם ראוי למלוכה, שאל אם ראוי לבא בקהל ה', כי הוא מרות המואביה, והשיב אבנר מואבי ולא מואבית, השיב דואג אם כן ממזר ולא ממזרת, והושיבו סנהדרין על הדבר ויהיו דבריהם נגד דואג כדברי אבנר, ועודנו דואג מחזיק בדעתו עד שיתרא הישראלי חגר חרבו כישמעאל ויאמר כך מקובלני משמואל הרמתי מואבי ולא מואבית. ובמדרש חזית (רות רבה ד ט) ובאגדת שמואל (מדרש שמואל פרשה כב) מסיים בה שעדיין היה שמואל קיים, והלכו אליו ושאלו והשיב עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ונתן טעם ואמר שעל כן נאמר ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור כו', אנשים דרכם לשכור, נשים אין דעתם לשכור, ואז נחה שקטה שאלתם ותגרתם:
והנה אין ספק כי דבר כזה לא מצער הוא, וראוי לעשות זכר לדורות, בל יוסיפו בני עולה לפתוח פיהם עוד נגד הדבר הזה, כי הלא מאז שמו כל ישראל לבם עליו כי לדוד המלוכה, וראוי לעשות זכר לדבר הרשום הלז, בל יקום איש כדואג לשים דופי במשיח ה'. על כן אחשוב הושמה חרב גלית במשכן ה', אשר שם יבואו כל ישראל ויראוה "לוטה בשמלה אחרי האפוד", למען יתנו אל לבם מעשה שהיה הוראת מלכות דוד בענין גלית, והערעור והתיקון. והוא, כי הוראת המלכות היא החרב, והיותה "לוטה בשמלה" הוא כי הוראת החרב שנחתך בה ראש גלית שהיא הוראת מלכות היתה כעוטיה מערעור רות, שנאמר בה (רות ג ג) ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן. וזהו החרב לוטה בשמלה שבה הלכה אל הזווג. וסוף נגמר התיקון היה לכתם אחרי שמואל לשאול ממנו. וזהו "אחרי האפוד" לרמוז לכתם אחרי שמואל שהיה חגור אפוד בד (לעיל ב יח). באופן כי כל הרואים חרב גלית "לוטה בשמלה אחרי האפוד", היה נותן אל לבו לזכור הדבר. וכיוון הכהן לומר "אם אותה תקח לך קח" ותבטל הזכרון הזה, "קח כי אין [אחרת] זולתה בזה" להניח זאת לזכרון הדבר. "ויאמר דוד" אפילו היתה זולתה בזה אחרת שלא תהיה כמוה לא אחפוץ. וזהו אומרו לא על כי אין אחרת, כי אם על מה שאין כמוה תננה לי:
עוד כיוון לומר, אם בשביל אחד מהנערים תרצה אותה אין ראוי לקחתה מפה, כי בזה מתפרסם הוה לכל באי הרגל וגם לזכרון האמור, אך "אם אותה תקח לך" לעצמך "קח", ואף גם לך הוא, על "כי אין אחרת זולתה בזה. ויאמר דוד אין כמוה" לקחתה אפילו היתה אחרת בזה, ומה שאמרת שלא אקחנה לאחד מהנערים כן דברת "תננה לי "לעצמי, כי לי יאתה:פסוק יא
פסוק יב
פסוק יג
פסוק טו
פסוק טז
<< · אלשיך על שמואל א · כא · >>