מ"ג שמואל א יד כד


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל העם לחם

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֥ל נִגַּ֖שׂ בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֩אֶל֩ שָׁא֨וּל אֶת־הָעָ֜ם לֵאמֹ֗ר אָר֣וּר הָ֠אִ֠ישׁ אֲשֶׁר־יֹ֨אכַל לֶ֜חֶם עַד־הָעֶ֗רֶב וְנִקַּמְתִּי֙ מֵאֹ֣יְבַ֔י וְלֹא־טָעַ֥ם כׇּל־הָעָ֖ם לָֽחֶם׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"נגש ביום ההוא" - היו אצים ונוגשים להלחם בפלשתים

"ויואל" - לשון אלה

"אשר יאכל לחם" - כל מאכל במשמע כמו (ירמיהוו יא יט) נשחיתה עץ בלחמו

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת ציון

"נגש" - קרב

"ויואל" - מלשון אלה ושבועה

"טעם" - הלוקח אל פיו מעט מן המאכל ואין בה לרדת חדרי בטן יקרא טעימה 

מצודת דוד

"לחם" - הוא כולל כל דבר מאכל

"ויואל" - השביע את העם לבל יאכלו מאומה עד הערב למען לא יהיו טרודים במאכלם להנקם מפלשתים

"נגש ביום ההוא" - עם כי מתחלה נחבאו עתה קרבו להלחם בהם

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ואיש ישראל נגש". ר"ל שאול ראה בבואו לבית און שהעם הפסיקו מן המלחמה, כמ"ש והמלחמה עברה, וחדלו מלרדוף אחרי צריהם, וזה בא מטעם כי איש ישראל היו

נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה, ר"ל לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות בעבור חפשיותו וארצו, רק היה אצלם כנגישה ששאול לחץ אותם לזה ע"י שהתגרה עם פלשתים, ולכן עת מצאו מנוח מאויביהם רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח. ולכן "ויואל שאול", השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו, וכפי הסברא היו מתענים ביום ההוא כמו שהיה דרכם בכל עת צרה, ועתה כי נושעו הותר להם לאכול ע"פ הדין, וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה עד ישית אויביו הדום לרגליו. והנה שאול דבר באלתו "ארור האיש אשר יאכל לחם", ויש סברא שלא גזר רק אכילת לחם שהיא סעודה כראוי, לא על טעימת לחם מעט, ולא על אכילת דבר שאינו לחם כמו פירות וכיוצא, כי באר הטעם כדי שינקם מאויביו, ר"ל שלא יפנו אל הכנת סעודתם ולא ירדפו אחר האויב, וזה רק בסעודה קבועה שמתאחרים בהכנתה ואכילתה, לא על טעימה ואכילת מיני פירות שהיא אכילת ארעי, שלא יתבטלו בזה מן המלחמה. ויש סברה שהיתה גזרתו גזירת תענית, שיתענו כל היום כדי שזכות ענוים ותשובתם תועיל אל שינקמו מאויביהם. וישראל החמירו על עצמם בשני ענינים, א] "ולא טעם כל העם לחם", אף טעימה בעלמא: