מ"ג שיר השירים ד יא

מקראות גדולות שיר השירים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמתיך כריח לבנון

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
נֹ֛פֶת תִּטֹּ֥פְנָה שִׂפְתוֹתַ֖יִךְ כַּלָּ֑ה דְּבַ֤שׁ וְחָלָב֙ תַּ֣חַת לְשׁוֹנֵ֔ךְ וְרֵ֥יחַ שַׂלְמֹתַ֖יִךְ כְּרֵ֥יחַ לְבָנֽוֹן׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"נפת" - מתוק

"תטפנה שפתותיך" - טעמי תורה

"וריח שלמתיך" - מצות הגונות הנוהגות בשלמותיך ציצית תכלת בגדי כהונה איסור שעטנז

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

משל:

(יא) "נפת", יספר כי עתה התקרבו החושקים זה לזה, וגלו אהבתם זל"ז, שעז"א יפו דודיך, מתקרב יותר לנשקה ואמר נופת תטופנה וכו':

מליצה:

(יא) "נפת". ספר התקרבות הנפש לאלהים בשלשה דברים, שהם מחשבה דבור מעשה. ואחר שהקדים מן המחשבה שמלאה אהבת ה' כמ"ש מה יפו דודיך. שזה היה עקר הקרבנות (כמ"ש בזהר ויקרא דף ט' עקרא דקורבנא לקרבא קמיה דקוב"ה רעותיה ורוחיה ונשמתיה), זכר עתה מן הדבור בתורה ובתפלה נעים זמירות, כי יטפו שפתותיה נופת, ומבואר אצלנו תמיד כי יש הבדל בין שפה ובין לשון, שהשפה ירמוז אל הדבור החיצוני. והלשון ירמוז אל הדבור הפנימי השכלי, וע"ז הוסיף כי דבש וחלב תחת לשונך. והנה הדבש יעשוהו הדבורים מראשי הפרחים של הצומח. והחלב תעשהו הטבע ממובחר הדם של החי, והיא מליצה אל התהפכות נפש הצומחת והחיונית לדברים זכים וטובים שיהיו ראוים להיות מזון טוב לנפש המדברת כדבש וחלב, ור"ל שטעמי המצות והקרבנות כפי פנימיותם לברר הניצוצות וזוך הנפשות להעלות את הצומח והחי למדרגת מדבר כידוע, עתה נזכרים המעשים שהם הלבושים החיצונים שתחתיהם יתעטפו הדבור והמחשבה, ועז"א וריח שלמותיך שהם הלבושים, דומים כריח לבנון. העולה מן הקרבנות. שהיה ענינו לחבר השכינה עם הכנסיה הקדושה. ולחבר ולקשר המדרגות בשרשם:

מדרש רבה (כל הפסוק)


יא.

נפת תטופנה שפתותיך כלה ר' דרוסא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: ששים רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אליהו. ר' יעקב בשם ר' יוחנן אמר: מאה ועשרים רבוא. דאמר רבי יוחנן: מגבת ועד אנטיפטרס שישים רבוא עיירות ואין לך עיירות מקולקלות בכלן, כבית אל ויריחו שאררה יהושע. בית אל ששם היו שני עגלי זהב של ירבעם עומדים. כתוב אחד אומר: (מלכים ב' ב') ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע, נביאים אין פחות משנים. ולמה לא נתפרסמה נבואתן? שלא היה צורך לדורות. אמר מעתה, כל נבואה ששעתה והיתה צורך לדורות נתפרסמה וכל נבואה שהיתה שעתה ולא הייתה בה צורך לדורות לא נתפרסמה, אבל לעתיד לבא הקב"ה מביאן ומפרסם נבואתן, הדא הוא דכתיב: (זכריה י"ד) ובא ה' אלהי כל קדושים עמך. רבי ברכיה בשם רבי חלבו אמר: כשם שעמדו לישראל שישים רבוא של נביאים, כך עמדו להם שישים רבוא של נביאות, ובא שלמה ופרסמן, שנאמר: נפת תטפנה שפתותיך כלה. ר' הונא ורבי חלפתא קיסרייה בשם ר' שמעון בן לקיש אמרי: מה כלה זו מתקשטת בעשרים וארבעה תכשיטין ואם חסרה חיסור דבר אחד מהן אינה כלום, כך ת"ח צריך שיהא רגיל בכ"ד ספרים ואם חיסר אחד מהם אינו כלום. ר' הונא בשם ר' שמעון בן לקיש: מה כלה זו צנועה, כך ת"ח צריך שיהא צנוע. ר' חלפתא בשם ריש לקיש: מה כלה זו יושבת בפוריא ואומרת: ראו שאני טהורה וזו עדותי מעידה עלי, כך ת"ח צריך שלא יהא בו דבר של דופי. רבי אלעזר בר' שמעון ור' יוסי בר חנינא ורבנן ר' אלעזר אומר: כל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כסולת זו שצפה על גבי נפה, נוח לו שלא אמרן. ר' יוסי אומר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף, נוח לו שלא אמרן. רבנן אמרי: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינן ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן. רבי יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר: כל מי שאמר דברי תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן ככלה זו שעריבה על בני אדם בחופתה, נוח לו שלא אמרן. ריש לקיש אמר: כל מי שאמר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה זו שערבה על בעלה בשעת חופתה, נוח לו שלא אמרן:

דבש וחלב תחת לשונך ר' ברכיה אמר: אין משקה סורח יותר ממשקה זה שתחת הלשון, ואת אומר דבש וחלב תחת לשונך?! אלא אם הלכות קהות תחת לשונך, דבש וחלב הלכות המאוששות על אחת כמה וכמה! אמר ר' לוי: אף הקורא מקרא בענוגו ובניגונו עליו נאמר דבש וחלב תחת לשונך. וריח שלמותיך כריח לבנון כתיב (בראשית כ"ז) ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו. אמר רבי יוחנן: אין לך דבר שריחו רע וקשה יותר משטף של עזים והוא אומר וירח את ריח בגדיו?! אלא כיון שנכנס יעקב אבינו נכנס עמו גן עדן, הדא דאמר ליה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', כיון שנכנס עשו הרשע אצל אביו נכנס עמו גיהנם. מה טעם? (משלי י"א) בא זדון ויבא קלון. הדא דאמר ליה: מי אפוא, מי נאפה בתנור זה? השיבו רוח הקדש: הוא הצד ציד. שאל ר' אלעזר בר' שמעון את ר' שמעון בר' יוסי בן לקוניא חמוי: אמר ליה: כלי קוריוס יצאו עם ישראל למדבר? אמר ליה: לאו! אמר לו: מהיכן היו לובשין כל אותן מ' שנה שעשו ישראל במדבר? אמר לו: ממה שהלבישום מלאכי השרת, הדא הוא דכתיב: ואלבישך רקמה. רבי סימיי אמר: פורפירא תרגם עקילס איפליקתא. אמר ליה: ולא היו כלים? אמר לו: ולא קרית מימיך: (דברים ח') שמלתך לא בלתה מעליך?! אמר ליה: ולא היו גדלים? אמר ליה: צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו. אמר ליה: ולא היו צריכין תכבוסת? אמר ליה: הענן היה שף בהם ומגהיצן. אמר ליה: ולא היו נשרפים? אמר ליה: צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ, אלא באור. אמר ליה: ולא היו עושין כנמיות? אמר ליה: אם במיתתן לא עשו בחייהן עשו?! ולא היו עושין ריח רע מריח הזיעה של גופן? אמר ליה: מתגעגין היו בעשב הבאר, הדא הוא דכתיב: (תהילים כ"ג) בנאות דשא ירביצני, והיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו, בא שלמה ופירש וריח שלמותיך כריח לבנון: